פורום אוצר החכמה

יג,יט ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל.

איתא בסוכה נג,א:

בשעה שכרה דוד שתין קפא תהומא ובעא למישטפא עלמא, אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למיכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח, ליכא דקאמר ליה מידי, אמר דוד כל דידע למימר ולא אמר יחנק בגרונו. נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה

.

ובערוך לנר שם כתב, וז"ל:

ואגב אזכיר שראיתי בספר זית רענן פר' בשלח שהקשה שם, היאך השליך משה מה שכתוב עליו שם המפורש לתוך נילוס להעלות ארון יוסף. ותירץ ג"כ דגרם מחיקה שרי. והלחם פנים בקונטרס אחרון כתב לתרץ קושיא זו דמשה מושבע היה לזה מיוסף. ותירוץ זה לא הבנתי, דאפילו היתה השבועה בפירוש לזה להטיל שם במים, הרי הוי נשבע לבטל את המצוה ולא חלה השבועה.
אמנם באמת לא הבנתי הקושיא, הרי זה קודם מתן תורה היה ועדיין לא נצטוה משה על מחיקת השם, ואפילו קיים המצוה כאינו מצווה ועושה, עכ"ז בשביל שבועת יוסף לא היה יכול להחמיר,

עכ"ד.

והגר"ח שמואלביץ בשיחות מוסר הקשה על דבריו, דעדיין קשיא, הא כמו שאינו מצווה על מחיקת השם, הרי אינו מצווה על איסור שבועה, אלא שקיים כל התורה עד שניתנה, וא"כ אף שנשבע על כך, אין לו לעבור על מחיקת השם, יעו"ש.

ונראה בכוונת דברי הערוך לנר, דבאמת משה רבינו מצווה ועומד לקיים שבועתו אף קודם מתן תורה, ראה מל"מ בהל' מלכים (י,ז) שצידד שבן נח מוזהר על שבועת שקר, ואע"פ שאינו בבל יחל.

וביאור הדבר למדנו מדברי האחרונים ז"ל, ששנים נתנבאו בסגנון אחד. בשו"ת אבני נזר ח"ד סי' שו, וז"ל:

דודאי מי שנשבע לאחר הסברא מכרעת שמחויב לקיים וא"צ לזה שום אזהרה וכו'. והיינו שזה חיוב ע"פ השכל.

ובמשך חכמה פר' יתרו עה"פ כי לא ינקה ה' פירש טפי, וז"ל:

ויתכן עוד, דהנה בני נח הוזהרו על שבע מצוות ולא הוזהרו על שבועת שוא ושקר, משום דבידי אדם אין נהרגין על זה, הא בידי שמים נענשין על זה כדאשכחן באבות שהשביעו לבני נח כמו יעקב השביע לעשו ופרעה ליוסף וכיו"ב, כי זו היא מצוה שכלית.

. וע"ע בקרן אורה נזיר סא,א ובנדרי זריזין (להגר"ש קלוגר) נדרים ח,א.

[ולפי יסוד זה יתבאר ענין נכבד נוסף, דהנה בשבועות כט,א מצינו: כשהשביע משה את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכן וכו'. ובתוס' שם הקשו, וז"ל: קצה קשה מה היתה מועלת השבועה, כמו שהיה ירא שיעבדו עבודת כוכבים כמו כן היה לו לירא פן יעברו השבועה.

וכתב המהרש"א: ונראה דלק"מ דהשבועה עצמה היא קבלת התורה, ואי לאו השבועה בדיבורא בעלמא ליכא קיבול, ולא היו נענשים אם יעברו עליה, וכן מוכיח המקרא דכתיב לעברך בברית ה' א' ובאלתו וגו' והרבה כמוהו.

ובהגהות הרש"ש הביא דבריו וכתב: ואינו כלום דמ"מ קשה במה קבלו על עצמם חיוב שבועה, עכ"ל. וכונתו דבלאו חיוב שבועה מה"ת מהי אלימותה של שבועה זו טפי מדיבור בעלמא הוא.

אכן לפי כל האמור, דחיוב שבועה הוא מצוה שכלית, וזה ישנו גם קודם מ"ת, מבוארים היטב דברי מהרש"א דודאי תוקף שבועה היה גם קודם מ"ת, ואותה אלימות שישנה בשבועה זה נתן תוקף לכל קבלתם את התורה.

וראה עוד בחזקוני (בראשית כו,י) בביאור והבאתם עלינו אשם, וז"ל: ע"י השבועה. אם תשקור לי וגו', שכן חייבים אשם על עבירת שבועה כמו שמצינו גבי כפר ונשבע והודה].

עוד דוגמא לחיוב מצד השכל בלי ציווי,

ז"ל המהר"ל בגבורות ה' בביאור ד' רה"ג -

יעויין ספר חסידים (מקיצי נרדמים) סימן א

עצם היסוד ידוע הוא כבר מרבינו נסים גאון דבני נח מצווין על דבר שהוא מידי דסברא, כגון כיבוד אב וכדומה. ומוכרח הדבר מהא דמצינו בש"ס בכמה דוכתי "למה לי קרא סברא הוא" וידוע דמזה מוכח דדבר שהוא סברא יש לו תוקף של דאורייתא ממש, וא"כ אף בגויים הוא כן.
אך החידוש הנוסף מדברי הרה"ג נוטר הכרמים שליט"א דלשמור על דיבורו הוא חיוב מצד השבועה, דלכאורה זה שצריך אדם לשמור דיבורו אף בלא שבועה הוא סברא, אך זה שנוסף כאן חיוב מצד הלכות שבועה כשנשבע בבן נח, זה מה שנתחדש בדברי הכותב שליט"א

וכאן המקום לברך את כל חכמי האתרא קדישא הדין, כל אחד בשמו הטוב יבורך, אשר כל הנמצאים כאן מרגישים ממש את החדוותא דאורייתא שיש כאן, ואת למדנותם של הרה"ג דכאן שממש פקיע שמיהו, וקצת מפחיד לכתוב איזה חקירה או יסוד, ואתה יודע שתוך שניות יכולים לסתור את דבריך מגמ' מפורשת, או מרשב"א להדיא, וכדי בזיון וקצף, אמנם אדרבא יהיה הדבר מחייב לעמול יותר ויותר
בברכת פסח כשר ושמח, ושנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים במהרה דידן.

עושה חדשות כתב:עוד דוגמא לחיוב מצד השכל בלי ציווי, ז"ל המהר"ל בגבורות ה' בביאור ד' רה"ג ...

אולי גם זה קשור:
שו"ת הר"י מיגאש סימן מד -

וששאלת למה אין מברכין בלילי הפסח על ההלל. דבר זה אין לו טעם אלא שכך תקנו חז"ל ונראין הדברים דהיינו טעמא שאין מברכין על ההלל אלא ביום משום דמצוה היא לקראו ביום כמו שהיו עושים במקדש שהיו ישראל קורין את ההלל על קרבנותיהן אבל בלילי פסחים קריאת ההלל לאו מצוה היא שהרי לא היו עושים קרבנותיהם בלילה אלא כעין שמחת בעלים היא ונתינת שבח והודאה לפני המקום ואין מקום לברכה

רמבם ,אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו. אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו:

רבים נתקשו על מקור דברי הרמבם לאסור שבועה ללא שם או כינוי,ללא חיוב קרבן ומלקות,
ואני הקטן בעבר חשבתי שמקורו הוא מן המושכלות וכמו שנהג שבועה לאיסור עוד לפני מתן תורה,

עושה חדשות כתב:שו"ת הר"י מיגאש סימן מד -
...בלילי פסחים קריאת ההלל לאו מצוה היא שהרי לא היו עושים קרבנותיהם בלילה אלא כעין שמחת בעלים היא ונתינת שבח והודאה לפני המקום ואין מקום לברכה

מה הגירסא הנכונה - שמחה בעלמא או שמחת בעלים?

נוטר הכרמים כתב:יג,יט ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל.

איתא בסוכה נג,א:

בשעה שכרה דוד שתין קפא תהומא ובעא למישטפא עלמא, אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למיכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח, ליכא דקאמר ליה מידי, אמר דוד כל דידע למימר ולא אמר יחנק בגרונו. נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה

.

ובערוך לנר שם כתב, וז"ל:

ואגב אזכיר שראיתי בספר זית רענן פר' בשלח שהקשה שם, היאך השליך משה מה שכתוב עליו שם המפורש לתוך נילוס להעלות ארון יוסף. ותירץ ג"כ דגרם מחיקה שרי. והלחם פנים בקונטרס אחרון כתב לתרץ קושיא זו דמשה מושבע היה לזה מיוסף. ותירוץ זה לא הבנתי, דאפילו היתה השבועה בפירוש לזה להטיל שם במים, הרי הוי נשבע לבטל את המצוה ולא חלה השבועה.
אמנם באמת לא הבנתי הקושיא, הרי זה קודם מתן תורה היה ועדיין לא נצטוה משה על מחיקת השם, ואפילו קיים המצוה כאינו מצווה ועושה, עכ"ז בשביל שבועת יוסף לא היה יכול להחמיר,

עכ"ד.

והגר"ח שמואלביץ בשיחות מוסר הקשה על דבריו, דעדיין קשיא, הא כמו שאינו מצווה על מחיקת השם, הרי אינו מצווה על איסור שבועה, אלא שקיים כל התורה עד שניתנה, וא"כ אף שנשבע על כך, אין לו לעבור על מחיקת השם, יעו"ש.

ונראה בכוונת דברי הערוך לנר, דבאמת משה רבינו מצווה ועומד לקיים שבועתו אף קודם מתן תורה, ראה מל"מ בהל' מלכים (י,ז) שצידד שבן נח מוזהר על שבועת שקר, ואע"פ שאינו בבל יחל.

וביאור הדבר למדנו מדברי האחרונים ז"ל, ששנים נתנבאו בסגנון אחד. בשו"ת אבני נזר ח"ד סי' שו, וז"ל:

דודאי מי שנשבע לאחר הסברא מכרעת שמחויב לקיים וא"צ לזה שום אזהרה וכו'. והיינו שזה חיוב ע"פ השכל.

ובמשך חכמה פר' יתרו עה"פ כי לא ינקה ה' פירש טפי, וז"ל:

ויתכן עוד, דהנה בני נח הוזהרו על שבע מצוות ולא הוזהרו על שבועת שוא ושקר, משום דבידי אדם אין נהרגין על זה, הא בידי שמים נענשין על זה כדאשכחן באבות שהשביעו לבני נח כמו יעקב השביע לעשו ופרעה ליוסף וכיו"ב, כי זו היא מצוה שכלית.

. וע"ע בקרן אורה נזיר סא,א ובנדרי זריזין (להגר"ש קלוגר) נדרים ח,א.

וע"ע בשו"ת אהל משה (ח"ב סי' קל"ח).

בענין חיוב דברים שאינם מפורשים אלא מוחיבים מצד השכל האם יכול להיות שממילא ה"ז כחיוב מהתורה זכור לי שנידון באחד מספרי הר"י ענגל ובפנ"י באיזה מקום ואיני זוכר איה מקומו אולי אנסה לחפש בהמשך

וולףאנטפלעקונג כתב:בענין חיוב דברים שאינם מפורשים אלא מוחיבים מצד השכל האם יכול להיות שממילא ה"ז כחיוב מהתורה זכור לי שנידון באחד מספרי הר"י ענגל ובפנ"י באיזה מקום ואיני זוכר איה מקומו אולי אנסה לחפש בהמשך

אולי כוונתך להפנ"י ר"פ כיצד מברכים (ובצל"ח שם).

באותו ענין.
האם בן נח יכול להשבע לבטל את המצווה (ז' מצות בנ"ח), מצד אחד הוא לא מושבע ועומד מהר סיני, ומאידך הוא מחיוב (ע"פ הדברים שנכתבו כאן) לקיים שבועתו.

בענין 'מושבע' ועומד מהר סיני, מצו"ב דברי החזון איש בהל' שחיטה סי' ב'

בעניין חיוב בן נח לקיים שבועתו יש אריכות גדול במשנה למלך פ"י ה"ז מהל' מלכים, עיי"ש היטב.

והביא גם שכן משמע בתוס' ע"ז דף ה' ע"ב שכתבו דאם נדר ב"נ קרבן והביא מחוסר אבר אמרי' ליה קום והבא שלם. ומצו"ב מה שהקשה שם על זה רעק"א

לפלא שטרם העירו מדברי התוס' שבועות כט. ד"ה כשהשביע

וצ"ע

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:לפלא שטרם העירו מדברי התוס' שבועות כט. ד"ה כשהשביע

אוצר החכמה_142578.jpg

וצ"ע

עיין בריש תגובה דלעיל שנכתבה לפני שמונה שנים ולק"מ