בגמ' ב"ק ס' ב', הגמ' דמה מה הספק ההלכתי שדוד הסתפק, ויש שם ג' שיטות בגמ', א' השיטות , שקמבעיא ליה אם מותר להציל עצמו בממון חבירו, והסתפק האם מותר לו לשרוף גדיש של ישראל לצורך הצלה ,ופשטו לו,שאסור להציל עצמו בממון חבירו,אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו גדר.
תו' שם מבארים שכל האיבעי' לא לגבי עצם ההצלה, שזה פשוט ששרי להציל עצמו, והשאלה האם חיב לשלם בכה"ג, ופשטו שחייב לשלם,וכ"כ הרא"ש בפסקיו, ומוסיף שם שהרי כל התורה כולה חוץ מג' עבירות נדחית מפני פיקו"נ,ובודאי ששרי להציל עצמו, אמנם ברש"י שם נל"כ, ונראה שפירש שהאבעי' לגבי עצם ההצלה,ופשטו שאסור להציל עצמו בממון חבירו.
והמקור שנראה שרש"י ל"פ כתוס', הגמ' שם אומרת שכתוב בפסוק "ויתייצב בתוך החלקה ויצילה", אומרת הגמ' שלפירוש שהאבעי' של דוד היתה לגבי להציל עצמו א"ש, שהציל את השדה ולא שרפה, ולפי תו' בודאי ששרפה, כי עצם ההצלה בממון חבירו שריא, וצ"ל שהכוונה שכיון שפסקו לו שאסור להציל עצמו, שילם על השדה, ובזה הצילה, ורש"י שם מפרש ל"כ " ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו",ומתבאר ברש"י שעצם השריפה היתה אסורה,כיון שפשטו לו שאסור להציל עצמו, מתבאר ברש"י שמה שאסור להציל עצמו זה על עצם ההצלה.
והנה, לשון הגמ' אסור להציל עצמו ,נראה כמו רש"י,שעצם ההצלה אסורה, וגם ה"ויצילה" שכתוב בקרא משמע יותר שהציל עצם השדה וכפרש"י ולא רק ששילם עליה,אבל הסברה לפי רש"י קשה, למה שיהיה חמור יותר מג' עבירות שבתורה, ונצט"ל , שהקב"ה חס על נפשות ישראל ומותר כביכול על זכיותיו, מוותר על המצוות והאיסורים, אבל לא מוותר על ממון ישראל.
אמנם לכאו' הרי הישראל עצמו מחויב לשרוף גדישו כדי להציל חבירו, שהרי יש ל"ת לא תעמוד על דם רעך, ועל ל"ת צריך אדם לבזבז כל ממונו, וא"כ למה שהישראל שנמצא בסכנת חיים לא יוכל לשרוף את הגדיש,ואולי בל"ת של לא תעמוד על דם רעך לא נאמר שצריך לבזבז כל ממונו, שהאיסור הוא בעמידה על הדם, וזה מתפרש שעומד בשאננות לנוכח דם חבירו, ולא עושה מה שביכולתו להציל חבירו, עכשיו, יש לומר, כיון שלגבי מ"ע ל"צ לבזבז כל ממונו, שמעינן שיש סכום שזה נקרא הוצאה מרובה שלא חיבה תורה גם לקיום מצוה, ואת זה גם לא חיב להציל חבירו,ולפ"ז יצא שישסכום של ממון ששרי להציל עצמו בממון חבירו, אם זה סכום שהחבר עצמו חייב להוציא בשביל חיי חבירו.
ור' קדושין ח ב , גבי מקדש אשה כשכלב רץ אחריה שמבואר שם שמדאוריתא חייב ליתן הככר לכלב כדי להצילה, ואמנם זה לא הוצאה גדולה,וי"ל שאת זה חייב ליתן להצלת חבירו.
עד כאן זה בקשר לקושי על שיטת רש"י ,על עצם חידושו, אבל לכאורה יש כאן קושיא נוספת, והיא, הרי לדוד עצמו אף שהיה מותר להורות על שריפת הגדיש, כיון שמלך פורץ לו גדר,החמיר על עצמו, והשאלה איך החמיר על חשבון חיי חיליו, וכי שרי לעשות כן, בשלמא לשי' תו' שעצם ההצלה שריא, רק שגם לגבי התשלום לא היה חייב כיון שמלך פורץ גדר, אז החמיר על עצמו לשלם, אבל לרש"י החמיר על עצמו שלא לשרוף ולסכן את חיליו, ונשאלת השאלה איך הותר לדוד להחמיר בכה"ג, וניתן להוסיף, אם כי א"צ לזה, הרי בודאי ענין החומרא שדוד רצה להחמיר על עצמו לא עדיפא מכל איסורים גמורים שבתורה שהותרו לצורך פיקו"נ, ואיך החמיר דוד שלא לשרוף הגדיש.