הודעהעל ידי אוצר החכמה » ד' מרץ 07, 2012 10:13 am
התקבל בפקס במערכת אוצר החכמה:
מה שהקשה על דברי הריטב"א בנדה ד"ד, אולי חסר בנדפס וצ"ל: "לא היה ברור לכל שיהיה חילוק זה בספק טומאה ברה"י". וכוונתו שהגמרא כאן לא פשיטא לה חילוק זה כלל.
יתכן עוד שכוונת הריטב"א שהכלל שאין בו דעת לישאל הו"א שהוא רק לגבי סוטה שעיקרה הוא דין איסור אלא שנקראת טומאה אבל לא לגבי דיני טומאה וטהרה אע"פ שנפק"מ בהם לאיסור והיתר.
ובפשטות ההבדל ביניהם הוא שבסוטה במקום שאין דעת לישאל משום חסרון דעת אין מקום לאסור משום שאין כאן רצון (עי' בש"ש ש"א פט"ז), אבל בכל טהרות אין הכרח לחלק בין אם יש בו דעת לישאל או לא. וזוהי ההו"א בגמ' לדעת הריטב"א.
ולפי האמת שגם בכל טהרות ישנו לכלל דיש בו דעת לישאל, יל"פ שבאמת צ"ב מה הטעם בדין זה של יש בו דעת לישאל, שלא מצינו כמעט כמותו. ונראה שמאחר שמצד צדדי הספר הרי אין הבדל בין רה"י לרה"ר, אלא שקבעה תורה לדון לחומרא ברה"י, וקביעה זו נעשית ע"י בי"ד גם כשלא בא הספק לפניהם, כעין מש"כ רש"י בב"מ לגבי תקנות בי"ד, שנקבעות בכל דור ע"י בי"ד שלו, ולכן יש הבדל בין יש בו דעת לישאל שאז הספק ראוי להגיע לבי"ד והם ידונו לחומרא ובין אין בו דעת לישאל. וגם לשיטת התוספתא שאפילו ברה"ר היה ראוי להיות טמא, אלא שא"א לישאל על כל בני רה"ר, ג"כ הסברא כנ"ל, שהיה ראוי להחמיר ע"י בי"ד.
[וכיו"ב יל"פ הדין שביטול ברוב הוא חל מעת שנודע על התערובות כמ"ש בירושלמי ערלה וברא"ש חולין]. ולכן אם ילפינן דין ספק ברה"י מסוטה לטהרות יש מקום ללמוד גם לדין יש בו דעת לישאל.