פורום אוצר החכמה

בנדה דף ד' ע"ב גבי מחט שנמצאה שבורה על גבי טהרות. תלינן דלאחר שנשברה נפלה שם והטהרות טהורות. ופריך בגמרא מכדי האי ספק טומאה ברשות היחיד וכל ספק טומאה ברה"י ספקו טמא. ומשנינן דהטהרות הוי דבר שאין בו דעת לישאל. ומש"ה טהורות. ובראשונים שם מקשו מאי ס"ד דמקשן, הא פשיטא דהוי ספק בדבר שאין בו דעת לישאל.
וכתב הריטב"א דמזה מוכח דהש"ס לא ברירא ליה דברה"י נמי אמרינן דבדבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור.
וקשה לי טובא, דהלא ע"כ הלכה זו דספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל טהור, ברשות היחיד נאמרה, דהא ברשות הרבים בלא"ה טהור דכל ספק טומאה ברשות הרבים טהור.

לא ראיתי דבר הריטב"א אולם לפום ריהטא אפש"ל דפלוגתת ראשונים היא האם ברה"ר נאמרה הלכה לטהר או דמטהרינן מכח חזקה ודעת תוס' ע"ז לז: דמטהרין מכח חזקה ולא דיש הלכתא לטהר ברהר וכן דעת תוס' סוטה כח: ודלא כתוס' נדה ב. וחולין ט:
ויש לברר דעת הריטבא בזה ואם ס"ל דאין הלכה לטהר אזי אתי שפיר דמטהרין אף בלא חזקה באי"ב דעת לישאל

עויל דהס"ד היא שלא תאמר ההלכה לטהר באי"ב לישאל ויהיה סברא לריעותא וצ"ע בדרך זו

בפשטות לשון הריטב"א: "ומכאן יש לנו שהדין הזה לא היה ברור לכל שיהא חילוק זה ברשות היחיד."
מורה שכוונתו שהחילוק בין אין דעת להישאל או יש דעת להישאל אינו ברור. דהיינו יתכן שאין חילוק כזה בכלל (ברה"ר בוודאי אין).

התקבל בפקס במערכת אוצר החכמה:
מה שהקשה על דברי הריטב"א בנדה ד"ד, אולי חסר בנדפס וצ"ל: "לא היה ברור לכל שיהיה חילוק זה בספק טומאה ברה"י". וכוונתו שהגמרא כאן לא פשיטא לה חילוק זה כלל.
יתכן עוד שכוונת הריטב"א שהכלל שאין בו דעת לישאל הו"א שהוא רק לגבי סוטה שעיקרה הוא דין איסור אלא שנקראת טומאה אבל לא לגבי דיני טומאה וטהרה אע"פ שנפק"מ בהם לאיסור והיתר.
ובפשטות ההבדל ביניהם הוא שבסוטה במקום שאין דעת לישאל משום חסרון דעת אין מקום לאסור משום שאין כאן רצון (עי' בש"ש ש"א פט"ז), אבל בכל טהרות אין הכרח לחלק בין אם יש בו דעת לישאל או לא. וזוהי ההו"א בגמ' לדעת הריטב"א.
ולפי האמת שגם בכל טהרות ישנו לכלל דיש בו דעת לישאל, יל"פ שבאמת צ"ב מה הטעם בדין זה של יש בו דעת לישאל, שלא מצינו כמעט כמותו. ונראה שמאחר שמצד צדדי הספר הרי אין הבדל בין רה"י לרה"ר, אלא שקבעה תורה לדון לחומרא ברה"י, וקביעה זו נעשית ע"י בי"ד גם כשלא בא הספק לפניהם, כעין מש"כ רש"י בב"מ לגבי תקנות בי"ד, שנקבעות בכל דור ע"י בי"ד שלו, ולכן יש הבדל בין יש בו דעת לישאל שאז הספק ראוי להגיע לבי"ד והם ידונו לחומרא ובין אין בו דעת לישאל. וגם לשיטת התוספתא שאפילו ברה"ר היה ראוי להיות טמא, אלא שא"א לישאל על כל בני רה"ר, ג"כ הסברא כנ"ל, שהיה ראוי להחמיר ע"י בי"ד.
[וכיו"ב יל"פ הדין שביטול ברוב הוא חל מעת שנודע על התערובות כמ"ש בירושלמי ערלה וברא"ש חולין]. ולכן אם ילפינן דין ספק ברה"י מסוטה לטהרות יש מקום ללמוד גם לדין יש בו דעת לישאל.