לעומקו של דבר כתב:איש_ספר כתב:בהמשך קצת לדברי הליטוואק:
האם נכונה התחושה שכל נסיון של תלמידיו להטעים משהו מתורתו אחרים שאין להם שייכות לאיש, נידון לכשלון?
במשפחתי ובמשפחת אשתי היו כמה בני עליה שהיו דבוקים בו, זכור לי היטב את הסיטואציה שמי מהם חוזר על איזה רעיון ששמע השבוע בשיעור
וכל הסובבים כובשים פיהוק עמוק ופותחים את אישוני עיניהם לרווחה לבל תשלוט בהם שינה.
האם אכן מדובר בתופעה ידועה? ומה ההסבר לכך?
קיין ספק ניט, שזה סוג תורה שאי אפשר לקנות בשולחן שבת בין מים בטעם מנגו בגיזוז עדין לבעבאלאך של הטשולנט (שיצאו הפעם רכים כהוגן, "לפי האורחים").
יש תורות אחרות שכן אפשר. למשל, תורת קוצק, עם שכולם יסכימו שלא הייתה שטחית, אפשר לשמוע ממנה וורט טוב באותו המעמד הנ"ל, וורט שיקנה באמת וילווה את השומע להמשך חייו.
מה הסיבה?
הרבה דברים, יבואו מיטיבים ממני ויסבירו.
אבל ההקדמה הנחוצה, כמדומני, זה דבר ראשון הצורך בהבנת העניין.
למשל, לשיעור כללי מקדימים קושיות, לא תמיד בגלל שהקושיות קשות, אלא בשביל שמוחם של השומעים יסכים שיש צורך בדברים.
כמו שכתב ליטוואק פון בודאפשט, התורות של הגר"מ לא מילאו שום צורך של מי שלא התרגל לסגנון של ה"מחשבה" הזה. לא צורך מוסרי, כי הוא לא חבט על הראש, לא צורך בפשט הפשוט של דחז"ל כי הוא לא התעסק בזה, ולכן היה חסר את הרגשת החסר שהתורה באה למלא.
כעי"ז ידוע על רב "אשכנזי" שראה את ספר נועם אלימלך, ואמר ש"ההסברים יפים אבל בפסוק הם נכנסים בקושי". כלומר שמבחינתו ה"חסר" היחיד היה הסבר הפשט בפסוקים. מאז שהתפשטו הוורטים החסידיים (אולי גם המוסריים), המאזינים מקבלים שגם הקנאק המוסרי זה צורך בפנ"ע, גם בלי הפשט בפסוק (או בחז"ל).
אבל התורות של ר' משה, להסביר את עומק דברי חז"ל באגדה לכשעצמם, בלי "תועלת" כביכול כביכול, בלי תירוץ קושיה על הפסוק/חז"ל, בלי מוסר ותביעה נוקבת חדרי כליות, בלי נ"מ להלכה, בלי ברק חידוד בריסקאי ש"אאע"ה סבר שיצחק נפסל בלינה כדין במה שבמשכן שילה", לא מילאו שום צורך אצל השומע הקלאסי.
וכנראה שהוא היה יכול להלביש את זה באופן כזה, אבל לא התאים לו. או שפגע במדית האמת.
יצא צולע, תמחלו לי. סוכ"ס יום ו' וצריך לטפל בבעבאלאך הנ"ל
אתה כותב נהדר, ויש פה כמה אבחנות לא רעות אכן לפי התערובת שעשית כאן, אין לי ספק שהבובעס רכים והצאן והבקר וכו'. מה ענין קוצק לכאן? קוצק זה דרך חיים, השקפת עולם או איך שלא תקרא לזה, הוורטלך הם לא הענין, הם בחינת עלהו לא יבול, אבל אצל ר' משה התהליך היה הפוך. כלומר אני מניח בוודאות שהמטרה היתה רוממות המעשה ולא תלמוד עיקר, אבל המסה הגדולה היתה בדיבורים.
אני חושב שלצד כל התשובות המלומדות, יש כאן עוד עניין, וכבר נרמז למעלה. אלו ששיקעו עצמם בלימוד "הלכה" (כולל גמרא עד הלכה למעשה), הרגילו מחשבתם שלא לקבל שום דבר אם אינו ברור ואם אינו מוכרח, והרעיונות של ר' משה, לא נשמעו לשומעים ככאלה, וככאלה הם לא מתיישבים על הלב בלי הכירות עמוקה עם האיש ועם שיחו, ומי שלא זכה לזה, לא מצא טעם במה שנראה בעיניו כדרשנות. מאידך אותם שהכירו את האיש והיתה להם קרבה עמוקה אליו, התבשמו והוקסמו לגמרי.
