פרנקל תאומים כתב:בן ירושלים כתב:אם אתה צודק, אז צ"ל שברבות השנים זה השתנה.
כלומר: עולם הישיבות והיהדות החרדית הפכו להיות מזוהים בצורה מוחלטת עם ג' (אגו"י, יהדות התורה, מה שלא יהיה), וכבר לא היה ניתן למצוא כל קשר בין ר' יידל לבין מה שנקרא בתקופתי- המפד"ל, זה פשוט לא התחבר... זאת בנוסף למשפחה החרדית המובהקת העניפה שהוא הקים.
אינני יודע מה הוא עשה לפני חמישים שנה או אפי' ארבעים שנה, אבל לא נראה לי שיש איזה שהוא שמץ של ספק בכך שבתקופה המאוחרת יותר הוא הצביע ג', לא נראה שמישהו מבני תקופתי יחשוב אחרת, הוא היה בשר מבשרו של העולם הליטאי ישיבתי וכל מהותו וסגנונו היו שם באופן מובהק, וגם מבחינה חינוכית כידוע היה אכפת לו מאד (בלשון המעטה...) שהתלמידים ימשיכו אך ורק לישיבות החרדיות. כאמור, בתקופה המאוחרת יותר עכ"פ, לא היה ניתן למצוא כל קשר בינו ובין מה שהתקרא "מפד"ל". בכלל הרבה דברים השתנו במישור הפוליטי בין פעם להיום, בעבר היו יכולים להיות יהודים שהסגנון האישי שלהם היה די חרדי, עכ"פ חרדי בעה"ב, והם הצביעו ל"חרות".
א) אני חושב שאתה קצת מערבב דברים. בליטא הערכה לתורה היתה עצומה, ללמדנות, לגדלות. גם אצל ר' יידל ודאי שזה היה בשפע. אצלו ישיבות המזרחי וההסדר לא שידרו את זה, לא חינכו לזה. למשל כל עולם המחשבה היה זר לו. לכן ודאי שהתנגד ממש שתלמידים ילכו להסדר, מרכז וכו'.
ב) מצד שני , אני לא יודע למי הצביע, אבל רוח "ההשקפה" שעליה חינכו בישיבות כמסורת החזו"א, הגרי"ז, הרב שך, ר' אהרן קוטלר וכדומה, לא היתה כוס התה שלו. כל בוגר יכול לספר לך למשל, שנתקל בזלזול מצידו בכאלה שרצו לעזוב הישיבה באמצע כדי ללמוד בישיבה ללא לימודי חול. הוא תיעב את הפרומקייט, . למשל בתקופת הרה"ר גורן, הוא מאד לא הצטרף לאוירה הכללית הישיבתית שרעשה וגעשה.
ג) אגב נזכרתי שבשנה הראשונה (ואולי גם השניה) שלי ב"ישוב" כל הישיבה נסעה ברכבת לירושלים בכ"ח באייר, ומהתחנה בעמק רפאים רקדו דרך שער ציון עד הכותל
א) בדיוק לכך התכוונתי.
ב) לגבי רוח "ההשקפה" וה"פרום" כמדומני שהוא היה בזה כעוד הרבה ירושלמים ותל אביבים (מהימים שעוד היו הרבה חרדים בת"א) של אז, שלא החזיקו מרוח ה'השקפה' וה'פרום' שהגיעה מב"ב. ובעניין אם הוא הצטרף לאווירה הכללית בעניין הרה"ר גורן, בתקופתי הוא לא הביע את דעתו בפני התלמידים בשום נושא ציבורי שהסעיר או לא הסעיר, הנושא היחיד שלו היה הלימוד של הבחורים וההכוונה שלהם לישיבות ולהיות בני תורה.
אמנם לגבי הזלזול שהפגין כלפי אלו שעזבו באמצע (למעט חריגים), כבר כתבו על כך באשכול שבעיקרו זה לכאורה נבע מהאופי החינוכי האופייני שלו בבחינת: התחלת אז תסיים. הוא ראה בזה איזה סוג של בריחה והוא לא נתן אמון במה שעומד מאחוריה. הוא ממש לא זלזל במי שהלך לכתחילה ללמוד ב"ישיבה קטנה", ההיפך הוא הנכון. הוא זלזל רק באלו שהלכו ל'הישוב' ועזבו באמצע.
נקודה נוספת חשובה שכתבו לעיל היא שהוא באמת סבר שעפ"י רוב אלה שעזבו באמצע לא הצליחו (עכ"פ באופן יחסי ליכולותיהם), והיו לא מעטים שעזבו באמצע אחרי ש"ראו אורות" ולבסוף נפלו הרבה (דוגמא קיצונית לכך היה ישראל סג"ל).
העניין הוא שבני העשרה נוטים לפעמים להתלהב מאד על אידיאלים גדולים שהם נחשפים להם, ובבת אחת עושים שינויים באורחות חייהם כדי להגשים את האידיאל הנכסף, ובסופו של דבר השינוי המהיר מתברר כטעות, הם נפגשים במציאות שלתוכה הם נכנסים ושלא תמיד מגשימה את האידיאלים כציפייתם, ולבסוף הם נשברים ונופלים במידה כזו או אחרת.
דוגמא נוספת לכך היא הזלזול שהפגין כלפי אלו שעשו שינויים חדים ומהירים במראה החיצוני שלהם (במיוחד אם ב"לימוד" הם היו נרפים..), אבל מי שמלכתחילה היה לו מראה "פרום", הוא לא זלזל בכך כלל. ושינויים איטיים חיצוניים שלא היוו סתירה למדרגה הרוחנית של הבחור, הוא בעצמו היה יוזם ומעודד, למשל כשהיה מורה לבחורים טובים (דווקא) "להתחיל" ללבוש כובע וחליפה בתפילות (ומי שעוד לא לבשם אפי' בשבת, היה אומר לו בהתחלה להתחיל ללובשם בשבתות, ובהמשך היה אומר לו לעשות כן גם בחול. היכרתי שלושה "גבאים" ששימשו בתפקיד בו זמנית, לראשון- שלא לבש כובע כלל, הוא הורה להתחיל לחבוש בשבתות כובע עם החליפה. לשני- שחבש כובע רק בשבתות, הוא הורה להתחיל ללבוש כובע וחליפה גם ביום חול, ולשלישי- שכבר לבש כובע וחליפה גם בחול, הוא הורה לו להפסיק ללבוש חולצות עם שרוול קצר(!) והראה לו את המשנ"ב שמעל המרפק הוי מקומות המכוסים).
ג) כלומר יצאתם לטיול? בהישוב! בתקופתי מאן דכר שמיה... ה"טיול" היחיד שהיה לנו היה התשליך בירקון.
אבל שוב, דומני (לפי מה שכתבת כאן בעבר) ששנתך הראשונה בהישוב היתה שנים בודדות אחרי שחרור ירושלים במלחמת תשכ"ז, וההתלהבות העצומה באותן שנים מיום ירושלים ומהנסיעה לכותל המשוחרר היתה כמעט קונצנזוס. כך שלא נראה לי שאפשר להסיק מזה משהו.