הרב שלמה גולובנציץ, ז"להשם גולובנציץ כמעט שלא היה ידוע בירושלים. ידוע ופופלארי היה "הרב ממוהילוב". כשאמרו "הרב ממוהילוב" היה בשם זה מעין הבעת-ערך מיוחדה. הוא סימן אישיות דגולה: גדול בתורה, חכם, פיקח, ישר, ענוותן, עסקן, פעיל וחביב על הבריות.
רבי שלמה גולובנציץ נולד בהורדוק, פלך מינסק בשנת תרכ"ט. עוד מילדותו הצטיין בשכל עמוק וישר ובמדותיו התרומיות. כבן ארבע-עשרה שנה ברח מבית אביו (!) אל הישיבה הישיבה הגדולה והמפורסמת בוואלוז'ין, ששימשה "בית-היוצר" לכל גדולי התורה בישראל. אביו לא רצה בכך. הוא רצה, שבנו ילמד על ידו, ושהוא בעצמו יעצב את דמותו. נפשו של הבן השתוקקה אל המעיין הנשגב, אל מקום-התורה הגדול ולא נרתע מלהגיע לחפצו זה גם על ידי בריחה מהבית.
בישיבת וואלוז'ין הוכר מיד כאחד מבעלי הכשרונות הגדולים. הגאון המפורסם ר' חיים סולובייצ'יק ז"ל מבריסק, חתנו של ראש הישיבה, הנצי"ב, זצ"ל, היה בימים ההם מגיד השיעור בישיבה. כנוהג, בוחר מגיד השיעור באחד מוותיקי התלמידים להכין יחד עמו את השיעור. התלמיד הזה היה הבחור הצעיר שברח מבית אביו כדי ללמוד תורה בוואלוז'ין: שלמה גולובנציץ.
לא הספיק ר' שלמה ללמוד תורה בוואלוז'ין אלא כשנתיים וחצי, כי אחרי כן יצאה גזירת המלכות והישיבה נסגרה. אז עבר ר' שלמה לישיבה מיר ואחרי כן לישיבת סלאבודקה.
מתלמיד ישיבה נעשה ר' שלמה לראש ישיבה: לראש ישיבת מינסק. במשרה זו החזיק במשך ארבע-עשרה שנה רצופות, שהיו לו שנות-ברכה בהקמת המון תלמידים גדולי תורה שהתפשטו בתורת רבנים על פני כל הסביבה. רוב רבני הסביבה המינסקאית הם תלמידים של ר' שלמה גולובנציץ מהם גדולים ומפורסמים. באופן לימודו העמוק וההגיוני, בפקחותו הגדולה, ובנועם מידותיו והליכותיו הצליח גם להקים קשר-נפשי בל יינתק בינו ובין תלמידיו הרבים וכולם, ביניהם גם כאלה שפרשו מן התורה לדרכי-חיים אחרות, שומרים לו עד היום הזה את חיבתם, את הוקרתם ואת הערצתם הגדולה.
מסיבת מחלה הוכרח ר' שלמה גולובנציץ לעזוב את מינסק ואת הישיבה ילד-שעשועיו. במצוות הרופאים עליו התיישב בעיירה מהילנא פלך מינסק וקיבל גם את רבנותה. שלוש שנים כיהן ברבנות זו וכשהוטב מצב בריאותו הוזמן לרבנות במוהילוב. שם מצא לפניו כר נרחב לעבודה ועסקנות ציבורית והתמסר לה בכל כוח כשרונו. משך של יותר מעשרים שנה ניהל את עדתו ודאג לקיום ענייניה וקנייניה הדתיים, למרות גלי-הזמן של השלטון הבולשקבי שקמו עליהם להעבירם ולכלותם. במסירות-נפש מיוחדת שמר על קיום המקוואות בעירו וחיפש ומצא את כל הדרכים כדי להחזיקן ואף לחזור ולפתחן לאחרי שנסגרו כמה וכמה פעמים על ידי השלטונות. צער גדול הצטער שדווקא בעלותו ארצה שוב נסגרו המקוואות, ועליו היה לעזוב את עירו כשהיא בלא מקווה כשרה. הוא המשיך את פעולתו זו גם מפה, על ידי מכתבים, שבהם יעץ והורה לבני עירו מה עליהם לעשות בקשר עם זה.
כהונת רבנותו במוהילוב הצטייינה גם בפעולה מסורה מיוחדת לטובת עגונות, שמספרן נתרבה בתקופה שלאחרי מלחמת העולם והמהפכות שהביאה עמה. בזה לא היה דבר שיהא קשה עליו לעשותו, ויצא לו שם של "רודף מעגנים", שאין מפלט מפניו. היה מעשה והוא רדף, על ידי מכתבים ולחץ של חקירות ודרישות והמצאת ידיעות, אחרי בעל מעגן מגרמניה, ששם גילה את מחבואו, לתורכיה, מתורכיה לאפריקה, ומאפריקה לבראזיליה, ומשם לעוד כמה מקומות עד שברח להודו ושם נעלם.
בשנת תרצ"ב עלה לארץ-ישראל והתיישב בירושלים. תפס מיד עמדה חשובה בחוג הרבנים ובכל הענינים הצבוריים נשמעה חוות דעתו מתוך התחשבות מרובה. דבריו שנאמרו תמיד מתוך עמקות והבנה רחבה וקולעת אל האמת עשו תמיד רושם.
אגודת אחים אנשי אמריקה בירושלים קיבלה אותו אחרי כן לרב בחברתם ומגיד שיעור בבית הכנסת שלהם. פה הראה שוב כשרון מיוחד של חדירה מקובלת לענינים הציבוריים של החברה וכן גם לעניניו, טרדותיו ושמחותיו של כל פרט ופרט. באופן שהוא היה לא רק רבם בלבד אלא שימש להם גם סמל של מורה ומדריך, מרצה ומפשר, שכל דבר קטן וגדול בא אליו והוא המביא את השלום בכל מקום שהוא פונה.
בשנת תרצ"ז כשנוסחה המועצה הדתית בקהלת ירושלים ונמסרה הסמכות החוקית לנהל על יד וועד הקהלה את כל הענינים הדתיים של הקהלה, נחבר על ידי הרבנים ובראשם הגדול רבי צבי-פסח פראנק לעמוד בראש המועצה. הוא קיבל עליו את התפקיד ומלאו באמונה ומתוך התמסרות נאמנה לשמור על כל עניני הכשרות ויתר הענינים הדתיים של הצבור הירושלמי עד יום פטירתו י"ב מרחשון תרצ"ט בהיותו בגיל של שבעים שנה.
ת. נ. צ. ב. ה. (יי"ן, הצופה, י"א כסלו תרצ"ט, עמ' 3,
ח"א ו
ח"ב; והשוו גרסה נוספת למאמר בהארץ, כ"ח חשון,
עמ' 3)