הודעהעל ידי דרופתקי דאורייתא » ש' מאי 09, 2020 11:52 pm
דברי הספד חיזוק והתעוררות שנשמעו במלאות השלושים להסתלקותו של ר' שלמה זצ"ל, בבית הכנסת אור הצפון ירושלים ת"ו, על ידי המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א
[בתוכם דברים הנוגעים ביותר לימים אלה, בענייני זכירת יציאת מצרים ומעמד הר סיני]
הדברים נערכו כצורת אמירתן עד כמה שאפשר.
הספד על גדולת הנפטר צריך שייאמר על ידי הגדול ממנו
בגמרא שבת (קנ"ג א') "אחים בהספידא, דהתם קאימנא".
אמנם באמת את ה"הספד" היה צריך להגיד מי שהוא גדול מהנפטר - הוא יכול להספיד. אבל אם זה ההיפך, מה הוא יכול להספיד? מה הוא יספיד?! הגדול יכול לראות את מעלות הקטן, אבל הקטן איך הוא יכול לראות? איך יוכל לדעת את מעלות מי שגדול ממנו? מה הוא יספיד?!
הספד יקרא דחיי או יקרא דשכבי
אלא מאי, הגמרא (סנהדרין מ"ו ב') חוקרת אם הספד זה "יקרא דחיי" או "יקרא דשכבי", ולכאורה צריך להבין, מה שייך כעת "יקרא דשכבי", כבוד לנפטר?! לפעמים ה"הספד" זה ממש "מתו מוטל לפניו", והרי הנפטר נמצא בעלמא דקשוט, מה לו ול"כבוד" כעת?! וגם צריך להבין, מה זה "יקרא דחיי", כעת מונח להם לאבלים "כבוד" בראש, בשעה כזאת? במצב כזה?!
מהות ה"נשמה" - "כבוד"
אלא מבארים, הנפש הישראלית, ה"נשמה", נקראת "כבוד". כי המהות שלה זה "כבוד". לכל דבר נקרא שמו לפי מהותו האמיתית, "ויקרא האדם שמות", ואם "נשמה" נקראת "כבוד", הרי שמהותה זה "כבוד". כמו שכתוב "עורה כבודי" (תהלים נ"ז ט'), "למען יזמרך כבוד" (תהלים ל' י"ג).
ה"נשמה" צריכה להגיע למדרגה של "נכבדות" בעצמותה
מה הכוונה בזה? אין הכוונה שיכבדו אותה. אלא ה"נשמה" צריכה להיות נכבדת בעצמותה, בעלת מעלה. נכבדות אמיתית זה המעלות בעצמותה, לא שיכבדו אותה. עד כדי כך שזה השם שלה, ושם זה הגדרת המהות. לבעלי תשובה לפעמים משנים את השם, לחולים משנים את השם, כדי שיהיה להם מהות אחרת. והמהות של ה"נשמה" זה "נכבדות", להיות נכבד בעצם עצמותו. עד כדי כך שהשם שלה זה כבוד.
ביאור חקירת הגמרא אי הספד יקרא דחיי או יקרא דשכבי
ולפי זה יתבאר, דחוקרת הגמרא הקדושה, מהו עיקר תכלית של ה"הספד", ה"יקרא דחיים", דהיינו שהחיים יתעלו, שהחיים יתרוממו על ידי ההספד? או דלמא, ה"יקרא דשכבי", כי זה מה שאומרים עליו, וזה מעלה אותו גם, "מה הבריות אומרות עליו", ללכת בדרכו.
והגמרא מסיקה ש"הספד" זה "יקרא דשכבי", זה ה"כבוד" של הנשמה של הנפטר, אבל אף על פי כן יש בהספד גם "יקרא דחיי", בזה שהחיים מתרוממים, שלמדים ממעשיו ומאורחותיו, וממילא זה גם "יקרא דשכבי".
כלפי "יקרא דחיי" אפשר להספיד אף אדם שאינו גדול כמדרגתו
וממילא אם הענין הוא של "יקרא דחיים", דהיינו שהחיים יתרוממו ויתעלו, וזה ה"הספד", אם כן אפילו אדם שהוא לא בעל מדרגה של הנפטר, אבל כיון שיש ענין של "יקרא דחיים", אז החיים יכולים ללמוד לאיפה שהם נמצאים, לדרגות שהם נמצאים, וזה מרומם אותם, מראה להם את הדרך.
***
במקום גדלותו - שם צניעותו
אנחנו מספידים פה אדם גדול מאד, אדם גדול מאד. ועד כדי כך, שבמקום גדולתו - שם צניעותו ושם נסתרותו. הוא לא היה בכותרות, אבל הוא חי כסדר עם הקב"ה. כמו שבחובת הלבבות כתוב, שהחסיד הולך לישון על יצרי אהבתו יתברך, ומתעורר כמו שאדונינו דוד המלך אומר "אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך" (תהלים ס"ג ח'). הוא חי כסדר עם הקב"ה. ומכאן זה היה אבן פינה לגדלות שלו.
***
תפלה מדברים העומדים ברומו של עולם
כמו שמ"חיים" הקב"ה מתרומם ומתעלה. תפלה נקראת "דברים העומדים ברומו של עולם" (ברכות ו' ב'), המשגיח ר' יחזקאל זצוק"ל היה אומר בשם הסבא מקלם זצוק"ל, מי זה ה"עולם"? וכי ה"הרים" ו"הגבעות", זהו "רומו של עולם"?! על מי מדובר?!
התפלה מרוממת את האדם
והוא אמר, זה הולך על האדם שנקרא "עולם הקטן". תפלה היא מן הדברים העומדים ברומו של עולם, מה שמרומם את האדם - זה תפלה. תפלה מרוממת את האדם. וזה דוקא אם האדם מתפלל טוב, ממילא הקב"ה עמו.
בני אדם מזלזלים בתפלה - שאין מכירים במעלתה באמת
תפלה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם (ברכות ו' ב'), כי תפלה היא מרוממת את האדם. "כרום זולות לבני אדם" (תהלים י"ב ט'), דהיינו "כרום", דברים העומדים ברומו של עולם, הם "זולות לבני אדם", חז"ל (ברכות ו' ב') אומרים שבני אדם מזלזלים בזה, מזלזלים בתפלה! ואין הכוונה זלזול בהדיא בתפלה ח"ו, אבל אם אתה לא מעריך את הדבר בערך האמיתי שלו - זה גם נקרא זלזול. זה עושה אותו יותר זול ממה שהוא! כי הוא שווה הרבה יותר, ואצלך הוא שווה קצת! בני אדם מזלזלים בהם, לא מעריכים את הערך של תפלה, את המדרגה של תפלה!
התפלה "פרי יומו ולילו"
הכוזרי (מאמר ג' פרק ה') אומר, שהתפילות זה לב היום ופריו, זה ה"לב" של היום. זה מזריק ומשפיע לכל היום, כמו שה"לב" של האדם מזרים "דם" לכל הגוף, כך התפלה משפיעה על כל היום. וזה פריו. כי לפי עבודת האדם ביום - כך גם המדריגה של התפלה שלו. הגרי"ז זצ"ל אמר, שכל היום הוא מתכונן לתפלה! מה הפשט בזה? וכי הוא חשב כל היום בתפלה? וכי הוא לא למד? אלא הכוונה היא שהוא היה חי כל הזמן את הקב"ה, וממילא התפלה הייתה אחרת!
***
להדבק לאדם גדול
חז"ל הקדושים אומרים: "הדבק לשחוור וישתחוו לך" (ספרי דברים הובא ברש"י ברכות נ"ו א'), תדבק באדם חשוב - ישתחוו גם לך. וצריך להבין, מה באו בזה חז"ל הקדושים לומר, וכי הם נתנו עצה איך לרמות, שתהיה אתה יחד עם אדם חשוב, וכך יחשבו שאתה גם אדם חשוב וישתחוו לך? וכי זה מה שבאו חז"ל הקדושים ללמדינו?! ודאי שלא.
גדול שימושה יותר מלימודה
אלא ודאי, כוונת חז"ל הקדושים ללמדינו, שאם תדבק באדם חשוב, ממילא תיעשה אתה בעצמך אדם חשוב. אתה באמת גם תתרומם, אתה גם תתעלה. כי "גדול שימושה יותר מלימודה" (ברכות ז' ב'), בגלל ה"שימוש" תלמידי חכמים האדם מתרומם, הוא נעשה מרומם.
***
הדבק באהבתו יתברך - מתעלה יותר ויותר
על אחת כמה וכמה אם האדם "חי" את בוראו, וחושב רק עליו יתברך, שהרי הוא נעשה מרומם יותר ויותר.
חיבוריו של ר' שלמה זצ"ל - חי עם הקב"ה
ר' שלמה זצ"ל, היה חי עם הקב"ה, ולכן הוא היה מרומם. ולכן הוא כתב חיבור על "מעמד הר סיני", על "יציאת מצרים", שזה כל כולו בורא עולם, כל כולו זה רק הקב"ה. יציאת מצרים זה "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ' ג'), ומעמד הר סיני זה "אנכי ה' אלהיך". והחיבור שלו על תהלים, שספר "תהלים" כל כולו זה בחינה של "מתרפקת על דודה", כמו שהגרי"ז זצ"ל הגדיר את זה "מרגלית".
***
בלי הסח דעת לחיות עם הקב"ה!
וביותר, מלבד כל ההנהגה של ר' שלמה, תורה, תפלה, מעלות האדם, ועוד, ה"למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" (בראשית י"ח י"ט), נורא נוראות. אפשר אולי להגדיר שזה היה כמעט בלי להסיח דעת אצלו, העבודה לחיות כסדר עם הקב"ה. ובגלל זה עינו היתה פקוחה על כל העניינים, מידות, תורה הקדושה, תפלה, דיבור, הדיבור של ר' שלמה... הכל.
חי את השתלשלות הדורות
הוא היה חי עם כל השתלשלות הדורות ממצרים ועד היום, וזה לא העיקר הידיעה, "מדע" בעלמא, אלא הוא היה חי את הדברים. לכן זה היה ה"יצוה" שלו. את מהותו הוא העביר.
בחיבוריו הוא יצק את מהותו
במילים שלו הוא יצק את המהות שלו. עם כזה שימת לב, עם כזה אחריות. ממש תמידים כסדרם. ועל כולם צניעותו וענוותנותו. בצניעות ובשקט.
כתיבת חיבורים כאלה - ממדריגת האדם
למה הוא זכה לחבר חיבורים כאלה? כי הכל היה דברים לאמיתם. "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול". אי אפשר לזכות לכתוב ספרים כאלה, לכתוב דברים כאלה זה נובע ממדרגת האדם.
מעשה על האור יחזקאל זצ"ל
פעם מישהו בא לבקש ברכה מהמשגיח ר' יחזקאל זצ"ל, והמשגיח בענוותנותו אמר לו: "מה? אתה בא לבקש ממני ברכה? אני לא נותן ברכות!", אותו אדם אמר למשגיח: "לולי המשגיח, אני לא הייתי יודע שהיה יציאת מצרים!", אמר לו המשגיח, "כך?! אם בגללי אתה יודע את היציאת מצרים, אם כך יש לי זכויות, ואם כן אני אתן לך ברכה!". והוא נתן לו ברכה. מה הפירוש "שבלעדיו הוא לא ידע את יציאת מצרים"? וכי הוא לא היה יהודי?! אלא מאי, הוא לא ידע לחיות את יציאת מצרים, להרגיש את יציאת מצרים.
הוא חי את והרגיש במוחש את יציאת מצרים ומעמד הר סיני
וכמו שהגר"ש וולבה זצוק"ל אמר כשהמשגיח ר' יחזקאל זצ"ל נפטר "כעת נפטר היהודי האחרון של יציאת מצרים", כך גם אצל ר' שלמה זצ"ל, הוא היה חי את המעמד הר סיני את היציאת מצרים, הוא הרגיש את ה"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", זה היה מוחשי אצל ר' שלמה, ללא כחל ושרק, ללא כחל ושרק..
***
גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם - בשעת מיתה
אמרו חז"ל: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ב'). לפעמים האדם מגיע למדרגה כזו גדולה בצורה ובאופן שהוא מת, יותר מאשר הוא הגיע בחייו. בהנהגה שלו בסוף חייו, הוא מגיע למדריגה כזאת של רוממות, שזה יותר מבחייו. גדולים צדיקים במיתתם, פירוש, כשהם מתים, הם גדולים יותר מבחייהם.
ייסורי גוף ונפש
ר' שלמה זצ"ל, הרי היה לו יסורים קשים הרבה שנים, כסדר, היה לו חיים עם הרבה קשיים. לא פשוט בכלל. כולנו יודעים שאם קצת כואב, יש קצת קושי - כבר לא הולך, הן מבחינת הגוף, הן מבחינת ה"רוח איש", הרוח נהיית נשברה, אין את כל הרוח.
ילכו מחיל אל חיל
ואילו כאן אצל ר' שלמה זצ"ל, לא יום ולא יומיים, לא חודש ולא חודשיים, לא שנה ולא שנתיים... לחיות עם כאלה מצבים. ואף על פי כן, לא רק לא ליפול, אלא להיפך, להוסיף חיים. ממש "ילכו מחיל אל חיל" (תהלים פ"ד ח'), ר' שלמה הוסיף. בכל מצב.
נפש עמל עמלה לו
בזאת תבחנו (ע"פ בראשית מ"ב ט"ו). אם חז"ל אומרים על הפסוק "נפש עמל, עמלה לו" (משלי ט"ז כ"ו), העמל של האדם זה מה שיש לו לאדם, מה הכוונה בזה? הקושי של אדם, הקושי זה "עמל". ועם כאלה קשיים, עם כאלה יסורים, עם כאלה מצבים, לא רק שהוא שמר על קלה כבחמורה, אלא היה לו את ה"רוח איש" (משלי י"ח י"ד), במצב כזה שאמור להיות "רוח נכאה", היה לו "רוח איש". לא פשוט.
***
הצלחת נח - "את האלהים התהלך נח"
נח חי בדור של כפירה זימה - והוא התעלה. הרמב"ן אומר שנח הצליח בזכות זו ש"את האלהים התהלך נח" (בראשית ו' ט'). נח היה כל הזמן עם הקב"ה, ממילא הוא יכל להיות מעל כל ה"מים הזדונים".
"אם קשורים למעלה - לא נופלים למטה"
העולם מספרים על איזה רב'ה, אני לא זוכר מי, שהוא היה רץ על הקרח והוא לא החליק. ושאלו אותו, איך הוא עושה את ה"מופת" הזה? והוא ענה להם (באידיש): "אם קשורים למעלה - לא נופלים למטה!...". הוא קשור למעלה עם הקב"ה. כך היה אצל ר' שלמה זצ"ל, היה קשור עם הריבונו של עולם. זה מה שהחזיק אותו ורומם אותו.
***
עוז וחדוה במקומו
"עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים א ט"ז כ"ז). "במקומו" זה "עוז", חוזק, עוצמה. כל ההנהגה של ר' שלמה זה היה עוצמה. את הכל הוא עשה בתעצומות עוז.
ו"חדוה", איזה שמחה היה לו... איזה שמחת חיים. אבדל לחיים, כשבאתי אליו, הוא היה שר שירים של אמונה!...
***
וחי בהם
לימוד התורה, "וחי בהם", התורה היתה אצלו בחינה של וחי בהם. זה הדבר היחיד שהחייה אותו. כמו שהוא עצמו דיבר. "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" (בראשית י"ח י"ט). הוא מדבר על זה ב"צוואה" שלו, ובו נתקיים הדבר.
***
אהבת ה'
היה לו אהבת ה', בגדר "כמים הפנים לפנים - כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז י"ט). הוא אהב את הקב"ה - והקב"ה אהב אותו.
***
ה' צדיק יבחן
כתוב בתהלים (י"א ה'): "ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו". שואלים, לא הרי הרישא מעין הסיפא, ולא הסיפא מעין הרישא. אם אומר "ה' צדיק יבחן", היה צריך להגיד שלרשע הוא לא בוחן, ואם הוא אומר שאת הרשע הוא שונא, היה צריך להגיד בתחילה שאת הצדיק הוא אוהב. אבל בתחילה הוא אומר "צדיק יבחן", ובסוף הוא אומר על הרשע "שנאה נפשי".
כאשר הקב"ה עושה לאדם מבחן - הרי זה מגלה שהוא צדיק
אלא הביאור הוא, זה גופא אהבה. הבחינה והמבחן שהקב"ה עושה לצדיק - זה האהבה הכי גדולה. ה' ראה צדיק, ולכן יבחן. את הצדיק הקב"ה אוהב - ולכן יבחן, הוא עושה לו בחינות. אבל את הרשע, "שנאה נפשי", וממילא הוא לא עושה לו שום בחינות.
רוצה ה' את יראיו
אצל ר' שלמה ראו את האהבת ה', "ה' צדיק יבחן", הרי כל המצבים שלו היה בחינה, כביכול הקב"ה אומר "בא נראה איך הוא יתנהג במצב הזה", ואיך הוא יתנהג במצב הזה... אהבה! "רוצה ה' את יראיו, את המיחלים לחסדו" (תהלים קמ"ז י"א).
***
על בכייה אין צריך לדבר במעלות הנפטר
ובאמת אם נבוא להספיד את ר' שלמה זצ"ל, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו ע"ה, "ויבא אברהם לספוד לשרה" (בראשית כ"ג ב'), לא נוכל. ואני יסביר: מדייקים המפרשים, ב"הספד" כתוב את השם, "לספוד - לשרה", אבל ב"בכיה" לא כתוב את השם של שרה, אלא רק "ולבכותה". והביאור הוא, כי "להספיד" זה לדבר במעלות האדם. וזה באמת השם של האדם, זה המהות של האדם, אשריך שזכית בשם, "ויקרא האדם שמות", אדם ידע להגדיר כל בעל חי. השם מגדיר את המהות. ה"הספד" זה לספר את המעלות של האדם בעצמו. לכן צריך להזכיר את השם. "לספוד - לשרה". אבל כשאברהם אבינו ע"ה, בא "לבכות" על שרה, החלק של לבכותה, זה על ההעדר ועל החסרון, מבלי להכנס למעלות שלה.
***
קריאת שמו של עשו ושל יעקב אבינו
אצל עשיו כתוב "ויקראו שמו עשו" (בראשית כ"ה כ"ה), "ויקראו" לשון רבים. אבל אצל יעקב אבינו ע"ה כתוב "ויקרא שמו יעקב" (שם כ"ו), "ויקרא" בלשון יחיד. אומר רש"י (שם): ויקראו שמו עשו, "הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה". ולגבי יעקב אבינו ע"ה, יש על זה ברש"י שני פירושים, האם הקב"ה נתן את השם של יעקב אבינו ע"ה, או יצחק נתן את השם. וצריך להבין: פסוקים זה הרי תורה שלמה, יש על זה משניות גמרות ראשונים אחרונים, מה נפקא מינה מי קרא את השם. מילא "ויקרא שמו יעקב" לפי הפירוש שהקב"ה נתן לו את השם, אפשר להבין, שבאים לומר את המעלה, את החיבה, שהקב"ה בעצמו נתן לו את השם. אבל מה שהתורה אומרת "ויקראו שמו עשו", מאי נפקא מינה מי קרה לו את השם עשיו, ולמה הם קראו לו כך, מה התורה הקדושה באה להגיד לנו בזה?
להגדיר אדם גדול מי יכול?
ואחד הביאורים בזה, הוא, שכאן התורה הגדירה את ההבדל בין ה"צדיק" ל"רשע", בין "אדם גדול" ל"אדם קטן". כי קריאת שם זה - כמו שדיברנו - הגדרת המהות. "ויקרא האדם שמות", הוא ידע להגדיר כל בעל חי. אומרת התורה הקדושה: להגדיר את הרשע, את "האדם הקטן", כולם יכולים, כי כל המציאות שלו זה רק החיצוניות, הוא היה שעיר, הוא היה עשוי, זה הוא, ממילא כולם יכולים לקרוא לו שם, ולהגדיר אותו. אבל להגדיר את ה"אדם גדול", את ה"צדיק", מי יכול?! הרי מה שרואים - זה רק מה שהוא לא יכול היה להצניע, רואים רק מה שבחוץ, אבל מי רואה את הפנימיות שלו, איך אפשר לראות את אהבת ה' שלו? את האמונה, בטחון, וכו'. להגדיר אותו יכול רק הקב"ה, או יצחק אבינו ברוח קדשו.
את המהות של ר' שלמה זצ"ל אי אפשר להספיד
כשבאים להספיד את ר' שלמה זצ"ל, דהיינו להגדיר את המהות, זה אי אפשר, כי מה שאנחנו ראינו - זה מה שהוא היה מוכרח להוציא החוצה.
הוא כיפר על הדור, העולם עמד על ר' שלמה זצ"ל!
ובפרט במצב שהוא היה בו, איזה מדריגות היו לו. הוא כיפר על הדור. לנו נשאר רק את ה"ולבכותה", את ההעדר, כזה אדם גדול וצדיק, שהיה אוהב את הקב"ה!! לא יודעים על מי העולם עומד - העולם עמד על ר' שלמה!
יקרא דחיי ובזה יבוא יקרא דשכבי
הקב"ה יעזור, שיהיה קצת "יקרא דחיים", נלמד קצת מדרכיו הקדושים, נתעלה קצת, ובזה יהיה "יקרא דחיים", וממילא יהיה "יקרא דשכבי" לעילוי נשמתו הטהורה.
"ובלע המות לנצח, ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כ"ה ח').