הרב משה חיים לאו
סוצ'בה - (שאץ) (Suceava) - בוקובינה
פרשוב (Prešov)- סלובקיה
פיוטרקוב (Piotrków Trybunalski)- פולין
מחשובי הרבנים בפולין, ראש ישיבה, וממנהיגי אגודת ישראל ופועלי אגו"י
נולד: י"ד באייר (פסח שני) תרנ"ב (1892) – לבוב.
נספה: י"א במרחשוון תש"ג (1942) – טרבלינקה.
הרב משה חיים נולד לאביו, רבי צבי יהודה, ולאמו, לאה הינדה. למד תחילה אצל סבו מצד אמו, ר' שמואל יצחק שור, בעל "מנחת שי". המשיך ללמוד אצל דודו הגאון הרב שלום שבדרון (בעל שו"ת מהרש"ם), והוסמך על ידו לרבנות בהיותו בן 17. כן הוסמך על ידי רבי מאיר אריק מבוצ'אץ – טארנא, וגדולים נוספים.
לאחר מכן, בתרע"ג, ארגן את תנועת "תפארת בחורים" שדאגה להגיש עזרה לחולים עניים ולאסירי הכלא, בעיקר בשבתות ובימים טובים. באותה תקופה החל להשתתף בכתבי עת חרדיים שהופיעו במזרח גליציה, כגיליון "קול מחזיקי הדת". במאמרים יצא נגד הזרמים החילוניים שהציפו את בני הנוער. ראשית פעילותו באגו"י התבטאה בנאום מרשים בוועידה הראשונה של אגו"י, כ"ב בסיוון תרע"ד. אז נבחר למזכיר הוועידה, ויצא למסע הסברה בערי גליציה.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1914) הועלה בית סבו באש בידי אוקריאנים, ואז נמלטה משפחתו לווינה. שם הוא התקרב למספר אדמורי"ם, ושם גם התיידד עם ד"ר נתן בירנבוים והדריך אותו בצעדיו הראשונים ביהדות. במקביל השתלם בלימודים כלליים באוניברסיטת וינה, וקיבל תואר דוקטור. יחד עם זה לימד תורה יום יום לצעירים רבים שנהרו אליו. גם כאן המשיך בפעילותו הציבורית, כאשר דאג לחיילים יהודיים בצבא האוסטרי-גרמני. בפעילותו התורנית הוא עסק גם במחקר בנושא עגונות ובפרסום מאמרים בעברית ובגרמנית.
בהשפעת אחיו, ר' ישראל יוסף הי"ד, התקרב לאדמו"ר ר' ישראל מוויז'ניץ, ונשא לאישה את בתו דבורה.
בסוף תרע"ט, בהיותו בן 27, נבחר לרבה של סוצ'בה (שאץ) בבוקובינה שברומניה. במשך 8 שנות כהונתו פתח תלמוד תורה בעיר וארגן שעורים גם לנערים עובדים. חיזק את תחום הכשרות ואת שמירת השבת, ודאג לשחרר חיילים יהודיים משירות בשבתות. פעילותו לא הצטמצמה בקהילתו. הוא יזם הקמת ישיבה בצ'רנוביץ, ופעל למען פתיחת מוסדות חינוך לבנות "בית יעקב" בערים רבות בגליציה. פרסם מאמרים בירחון "בית יעקב" בלודז', והרבה להופיע כנואם מרכזי באסיפות בחירות לקהילות.
בתקופת כהונתו בסוצ'בה, בתרפ"ה, נשא בנישואים שניים את חיה הי"ד, בת הרב שמחה פרנקל תאומים (אמם של נפתלי לביא והרב ישראל מאיר לאו).
לאחר מכן הופיע בפרנקפורט כציר מטעם אגו"י בוורשה. הוא התבלט במאבקו למען חיזוק ידי הצעירים המבקשים לעלות לארץ. הוא תבע להכשיר אותם גם מבחינה רוחנית, והציע להקים עבורם בית עולים מיוחד ביפו שיקל על קליטתם.
מאוחר יותר, בכנסייה הגדולה השלישית של אגו"י במרינבד, וכן בישיבות ההנהלה הארצית בוורשה, תמך בזרם של פועלי אגודת ישראל שלחץ למען עלייה והתיישבות בארץ.
בתרפ"ט החל לכהן כרבה של פרשוב בסלובקיה. הוא הקים את ישיבת "תורת חיים" שלמדו בה כ- 200 תלמידים מכל רחבי אירופה המזרחית, מהם יצאו אחר כך רבנים חשובים. הרב משה חיים טיפל בכל תלמיד באופן אישי, ודאג גם להכשיר את המתאימים להיות נואמים מוצלחים. בפרשוב המשיך בעבודתו הספרותית. במיוחד התפרסמו מסותיו על המשפחה בישראל, שנכללו בספר שהתפרסם ביידיש (ב- 1936) בשם "הדרך לקידוש השם". מהדורה מורחבת בעברית התפרסמה בארץ בשנת תשכ"ג, בהוצאת "נצח".
הרב משה חיים התבלט בדאגתו לחלשים, כאשר בשנת תרפ"ט, בכנסייה השנייה של אגו"י בווינה, הציע שכל אישה בישראל תתרום באופן קבוע בעת הדלקת נרות סכום כסף שיהיה קודש להקמת מוסדות חינוך לאלה שאינם מסוגלים ללמוד בישיבות . כמו כן הציע להקים מפעלים ומקורות תעסוקה לעובדים חרדיים כדי שלא יצטרכו לחלל שבת במקומות עבודה אחרים.
ר' משה חיים היה בן דודו של הרב מאיר שפירא מלובלין, מייסד וראש ישיבת "חכמי לובלין", ומייסד "הדף היומי". ר' משה חיים עזר רבות לבן דודו לבסס את הישיבה, והתכבד לנאום בטקסים החשובים שקיימה הישיבה.
בקיץ 1933, כאשר נפשו שניהם בעיר הקייט קריניצה, הציע הרב שפירא לרמ"ח שיציע את עצמו לתפקיד רב העיר פיוטרקוב, תפקיד שהוא עצמו מילא עד לא מכבר. עד מהרה התמלאה משאלתו של הרב שפירא, אבל הוא כבר לא זכה לראות בכך. לאחר פטירתו הפתאומית של הרב שפירא, במרחשוון תרצ"ד, ערך רמ"ח מסע הספד ומגבית לחיזוק ישיבת חכמי לובלין. במסגרת מסע זה הגיע לפיוטרקוב, ולאחר שנשא הספד מרשים הוצעה לו רבנות העיר, וטקס ההכתרה נקבע לחנוכה, תרצ"ה. אולם בינתיים, באחד ממסעותיו, כאשר עלה לרכבת בקרקוב, קרתה לו תאונה חמורה והטקס נדחה. כתוצאה מאיבוד שיווי המשקל הוא נזרק החוצה מדלת פתוחה של הרכבת אל מתחת הגלגלים. הוא יצא חי בנס גדול. עם זאת הוא איבד את ידו הימנית, והתקינו לו יד תותבת. לאחר שהייה של מספר חודשים בקרקוב חזר לפרשוב, ונפרד מקהילתו בראש השנה תרצ"ו (1935). עוד בפרשוב החל לכתוב את הפרק הראשון של ספרו: "קידוש השם" – פרק ההצלה שהוקדש לנס ההצלה שאירע לו.
בסמוך ליום הכיפורים תרצ"ח החל לכהן בפועל כרבה של פיוטרקוב, קהילה שחיו בה כ- 20 אלף יהודים. עד מהרה הוא הביא לחיזוק הכשרות בקהילה, דאג לחנך לתורה גם נערים עובדים, והקים מחדש מוסדות חברתיים משותפים. הוא ביסס את המצב הכלכלי של הקהילה על ידי הקמת בית ספר למנקרים ופתיחת מקורות תעסוקה לעשרות משפחות. פעילותו ויוקרתו המוסרית הקנו לו עמדת כוח בעיר הן כלפי בני קהילתו והן כלפי השלטונות. הוא הצליח לפתור סכסוכים בין עגלונים יהודיים ופולניים. הוא הצליח להמתיק את עונשם של חיילים יהודיים בצבא הפולני, דאג לאסירים יהודיים שנאסרו בידי השלטונות וכינס אותם בערבי החגים. לא פלא שהיה מקובל על כולם, כולל על חוגים רחוקים מיהדות. במקביל ליזמותיו בפיוטרקוב, המשיך בפעילותו הצבורית במסגרת אגודת ישראל. בכנסייה הגדולה שהתכנסה בתרצ"ז הוא לחם למען ארץ ישראל, וביקש לזרז הקמת מוסדות חינוך לתורה ולמלאכה.
בצד כל אלה עסק גם בכתיבה. הוא המשיך לכתוב את מחקרו ההלכתי בעניין קידוש ה', כתב וערך שבועון תורני שנדפס בעברית, ביידיש ובפלונית ובו הלכות בשפה קלה, אמרות לפרשת השבוע וסיפורים חסידיים. בספרייתו הגדולה, שכללה כ ששת אלפים כרכים ומאות כתבי יד , קיים מדי ערב שיעורי תורה לתלמידי חכמים ולבעלי בתים.
בתקופת השואה
שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה, כאשר חזר הרב משה חיים ממסיבה בישיבת חכמי לובלין, סיפר בדרך לחברו לנסיעה, יוסף שמעון גולדשטיין, כי הוא עסוק בכתיבת ספר על דיני קידוש ה' . כאשר בן שיחו תמה מדוע אין הרב בוחר נושא יותר אקטואלי להתעמק בו, הגיב הרב: טעות בידך, קידוש השם הוא אחד הנושאים האקטואליים. אין לי ספק כי בקרוב מאוד יעמוד כל יהודי בפני הניסיון של קידוש השם, ויצטרך לדעת כיצד יש לקדש את השם.
בספר עסק המחבר בבעיות הלכתיות רבות שהתעוררו מאוחר יותר בשואה, ונראה כאילו ראה את הנולד. בין השאר עסק בשאלה האם מותר לחסום את פיו של ילד שנמצא במקלט עם אנשים אחרים, כדי שבכיו לא יסגיר את המסתתרים. למרבה הצער, כתב היד שהיה בידיו של בנו נפתלי אבד בבוכנוולד, על אף שהשתדל לשמור עליו. נותר רק השער הכולל את תוכן העניינים, וכן דף בודד שדן בשאלה האם מצוות קידוש ה' חלה על קטנים. (דף זה שרד ונמצא בידי הגאון מצ'יבין – הרב ויינפלד – שהעבירו לידי נפתלי.) שריד חשוב זה התפרסם בקובץ "מוריה", שבט תשמ"ח, כרך טז.
פעילותו המעשית הראשונה של הרב לאו הייתה ערב השואה, בחורף 1938. בסוף אוקטובר גורשו מגרמניה לגבול פולין כ- 12 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית. הם שהו בעיירה זבונשיין בתנאים איומים. יהודים רבים נחלצו לעזרתם וסיפקו להם מצרכים בסיסיים. הרב לאו לא הסתפק בזה, ובתרגיל מבריק הצליח לשחרר מהמחנה יהודים רבים.
ביום שישי, פרשת "כי תבא" (1.9.39) פרצה המלחמה. באותו יום כתב הרב ביומנו "חכי כמעט רגע עד יעבר זעם" (ציטוט מישעיהו כו, כ), ברומזו על החלטתו להישאר עם קהילתו. ב- 5 בספטמבר נכנסו הגרמנים לעיר, וכיוון שחלק ממנהיגי הקהילה ברחו מאימת ההפצצות, הטילו השלטונות על הרב את התפקיד להיות "זקן היהודים": שידאג לבצוע הגזרות. אחת הגזרות הקשות שעמן היה הרב צריך להתמודד הייתה עונש קבוצתי של סכום עצום שהקהילה הייתה אמורה לשלם לגרמנים תוך זמן קצר. הרב ארגן מיד מגבית "כופר נפש", אבל לא הגיע לסכום הנדרש ואז לקח מביתו קופסת תכשיטים והוסיף את תכולתה לכסף שנאסף. באותם ימים חולל בית הכנסת, והרב פעל במהירות: הוא הציל את ספרי התורה ודאג לקבור אותם בבית העלמין. בינתיים חזרו המנהיגים, ואחד מהם התמנה לראש ה"יודנראט". הם ביקשו שהרב ימשיך בתפקיד של חבר המועצה, אולם הוא פרש לאחר זמן קצר כשהתקבלה החלטה להקים יחידת משטרה יהודית. באוקטובר 39 הוקם הגטו בפיוטרקוב, והוא פעל כגטו פתוח עד אפריל 42, ולאחר מכן כגטו סגור עד אוקטובר 42. במהלך השנים הללו הרבה הרב לפעול בהצלת יהודים. הוא פעל לשחרור חיילים יהודיים ששירתו בצבא הפולני ונפלו בשבי הגרמני, כמו כן פדה כמה מאות יהודים מפיוטרקוב שנחטפו בקיץ 1940 למחנות ריכוז, וזאת לאחר שארגן מבצע "פדיון נפש".
בתקופה זו התבלט הרב כמנהיג בכל התחומים. הוא דאג לפליטים שהגיעו מבחוץ, וביתו שימש מקלט לרבים מהם. הוא ורעייתו הרבנית יזמו הקמת בית תמחוי שסיפק ארוחה חמה חינם לנזקקים, כאשר הרבנית וחברותיה ניצחו על מלאכת הקודש. הרב משה חיים ניצל כל הזדמנות לחזק את קהילתו. כך, למשל, הקהיל את כל בני העיר ללוויה של שמש בית הכנסת, על מנת לשאת נאום הספד שכלל בעיקר דברי חיזוק וקריאה לקדש שם שמים.
יחד עם זאת, הרב היה שותף גם לפעילויות לא נעימות. כאשר פרצה בעיר מגפת הטיפוס הוא עצמו עסק בקבורה, כעדות אחד הניצולים, אליעזר אונגר: "ראיתי רב – שמו ר' משה חיים לאו – שהיה גידם ביד אחת והוא עמד וכרה קברים לחללים". מאידך גיסא עודד הרב להקים בתים חדשים בישראל, הוא סידר קדושין לזוגות רבים. על אחת החופות שהעמיד מספר יעקב קורץ, אח הכלה: "נוגע עד הלב... אמר כי מנהג הוא בישראל בשעת מגיפה להעמיד חופה בבית הקברות. על עם ישראל עוברת כעת המגיפה הגדולה ביותר בדברי עולם, כל הגיטו נהיה עתה לבית קברות גדול. וסיים: אבינו בשמים, בזכות הזוג הצעיר... בטל מעלינו את הגזירה הרעה, די תעצר המגיפה! שלח לנו ישועה וגאולה...".
בשנה הראשונה למלחמה הקים הרב לאו בית דין מיוחד לטיפול בעגונות של נשות חיילים יהודיים שנעדרו. תוך כדי כך העלה על הכתב את חידושיו ופסקיו התורניים בנושא זה, אך למרבה הצער גם כתבים אלו, יחד עם יומן שניהל בתקופת המלחמה – אבדו. ביתו הפך גם לבית דין לענייני ממונות, והוא הופקע, למעשה, לשמש את הציבור.
הרב דאג להמשך הקיום של החיים הדתיים גם בחגים. באמצעות קשריו השיג מצות לפסח וארבעת המינים לסוכות, בין השאר דרך הרב קרליבך מהמבורג ותלמידיו מפרשוב. בצד פעילותו כמנהיג רוחני לא הפסיק הרב גם לדאוג לחיי היום יום. כך הוא סידר עבודה לרבים מבני קהילתו במפעל זכוכית, ובכך הציל אותם מהשמדה מיידית.
בראשית קיץ תש"ב (1942) היה הרב לאו אחד הרבנים הראשונים שנודע להם על שיטות ההשמדה בגזים. שני אברכים צעירים, שמצאו מקלט בביתו, סיפרו על הזוועות במחנה חלמנו, שם הומתו יהודים בגזים בתוך משאיות. רבים לא האמינו לסיפורים, אבל הרב האמין וניסה מיד לפרסם את המידע.
במקביל פעלו תלמידיו מפרשוב שבסלובקיה להציל אותו ואת משפחתו ולהעביר אותם דרך הגבול לסלובקיה. אבל כל אימת שעלה הנושא לדיון, הרב דחה את ההצעה בכל תוקף בנימוק שאין הוא מוכן לעזוב את בני עדתו בשום אופן.
"בימים הנוראים תש"ג (1942) כבר הורגש האסון המתקרב. בליל 'כל נדרי' הרב נשא דרשה של למעלה משעתיים בה עורר את הקהל לתשובה".
הימים האחרונים
בראשית אוקטובר 1942 רוכזו יהודי פיוטרקוב בככר המנזר הפרנציסקני, ולאחר סלקציה גורשו כ- 20 אלף יהודים. הרב לאו האשים חלק מהמנהיגים היהודיים שהם מסייעים לגרמנים בבצוע האקציה. על רקע זה התעמת קשות עם יושב ראש היודנראט, שמעון ורשבסקי.
באותם ימים לא פסק הרב מלעסוק בשאלות הלכתיות בוערות. הוא פסק, למשל, שאסור למסור ילדים לפולנים כאשר ברור שיתחנכו כנוצרים. כמו כן, הוא חיזק ידי ילדים וילדות שעמדו לברוח, והדגיש באוזניהם את עיקרי היהדות כדי שלא ישכחו.
בלילה שלפני תחילת הגירושים מצא הרב זמן להיפרד מבנו נפתלי. בשיחה זו הציע הרב דרכים להצלת המשפחה על ידי פיזורם במקומות מחבוא עד יעבור זעם. לעומת זאת, על עצמו הוא גזר להתייצב בגלוי בכיכר המשלוחים. הוא הסביר כי אם יתחבא – עלולים יהודים רבים שהסתתרו להתגלות כאשר יחפשו אחריו. אבל הנימוק העיקרי שהיה בפיו: "רועה אינו מפקיר את עדרו מול להקת זאבים...".
את השיחה סיים בדברים נרגשים: " 'ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם' – אתם צעירים ואסור לכם להתייאש. נבואת הנחמה של ירמיהו אינה מליצה אלא המלצה לאלה שיזכו לצאת מכאן. אם יעזור ה' ותצאו בשלום מהשריפה הזאת, תדעו למצוא את ביתכם שהוא לא הבית הזה או כל בית אחר על אדמה מתנכרת ועוינת זו, ביתכם יהיה בארץ ישראל גם אם יהיה צורך לקנותה בייסורים, אך יהיו אלה ייסורי אהבה שגם שכרם בצדם".
כשהחלו האקציות, התייצב הרב יום יום בכיכר כשהוא לבוש קיטל וספר תורה קטן בידו. באחד הימים האלו היה בנו, הרב ישראל מאיר, עד למעמד השפלה נוראה של אביו הרב, כאשר מפקד הגסטפו הצליף בכל כוחותיו באלת גומי על גבו של הרב. העילה למכות אלו הייתה סירובו לגלח את זקנו כדי לשמור על כבוד מוסד הרבנות. יחד עם זה, לאחרים הוא פסק לציית ולהוריד את הזקן כדי להינצל מעונש. באותו יום נערכה סלקציה, ובנו שמואל (מילק) נלקח לאחד המשלוחים. כל מאמצי הרב להצילו נכשלו.
ב- י' במרחשוון (21 באוקטובר) יצא המשלוח האחרון לטרבלינקה. אחד מהשרידים סיפר שהוא עמד ליד הרב ברחבת בית הכנסת, וכאשר ראו את המחזה המזעזע כיצד הרוצחים יורים בתינוקות בזרועות אמותיהם וגוררים את זקני העדה הפצועים על הקרקע – נשמעה זעקתו של הרב: "מדוע אנו עומדים?! – נתנפל עליהם בצפורניים!". ראש המרצחים הגיב מיד: "גם שם צריכים אותך היהודים!", והעלה אותו לרכבת המוליכה לטרבלינקה יחד עם בנו שמואל ועוד אלפי יהודים, במשלוח הרביעי.
בקרון, בדרך לטרבלינקה (עפ"י אחד העדים, מ. וולרייך) לא פסק הרב לדרוש על מצוות קידוש ה', וכולם פרצו יחד אתו בשירה: "כי בשמחה תצאו".
לפי עדותו של דוד לבקוביץ, שברח מטרבלינקה ונכח בדרשתו האחרונה של הרב שם, העלה הרב משה חיים על נס את מסירות הנפש של ר' עקיבא, ואחר כך הוסיף: "מכל תרי"ג מצוות, מצווה אחת נותרה בידינו לקיימה: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ליהרג על שם היותנו נושאי שם ה', עם ישראל, הבה נקיימנה בשמחה (כדברי) רבי שמחה בונם מפשיסחה: 'כי בשמחה תצאו' – בכוחה של שמחה נצא מכל הצרות, הסבל והייסורים של העולם הזה". אחר כך הרים הרב את קולו ואמר וידוי עם כל הציבור: "על חטא שחטאנו לפניך", ובהמשך פרצה הזעקה: "שמע ישראל, ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד".
הרב משה חיים, שקידש את השם בחייו ובמותו, נספה בטרבלינקה בי"א מרחשוון תש"ג (1942). עמו נספה בנו שמואל יצחק. רעייתו, הרבנית חיה, נספתה מאוחר יותר במחנה ראונסבריק. בנו מנישואין ראשונים, יהושע יוסף (שיקו), ובניו מנישואין שניים, נפתלי וישראל מאיר, שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל.
מקורות:
אייבשיץ יהושע, בקדושה ובגבורה, חלק ב.
אלה אזכרה, חלק רביעי, כותב הערך: יוסף פרידנזון.
וונדר מאיר, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, חלק ג.
לאו הרב ישראל, אל תשלח ידך אל הנער, תל אביב, תשס"ה.
לאו הרב משה חיים, "מתולדותיו", הדרך לקידוש השם, הוצאת נצח, תשכ"ז.
לאו-לביא נפתלי, עם כלביא, ספריית מעריב.
ספר זכרון: פיוטרקוב – טריבולנסקי.
פוקס אברהם, השואה במקורות רבניים.
פוקס אברהם, ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן, חלק א.
פישר ש.ז., בסוד ישרים ועדה.
פנקס קהילות פולין, חלק א.
פרבשטיין אסתר, בסתר רעם.
http://zachor.michlala.edu/manhigim/man ... lor=144B5B