דורשי יחודך כתב:לא זכור לי אם הזכירו את השיחות בליל שבת בישיבת קמניץ בין קבלת שבת לתפילת ערבית.
באחת הפעמים המועטות שנוכחתי שם טען שמתכבד בקלון חבירו שאין לו חלק לעוה"ב, שכתב הרמב"ם (תשובה ד:ד) שעורך את מעשיו למול מעשיו של חבירו הפחות ממנו, הוא אפילו במחשבה בלבד! ראו, אמר, שעל מחשבה אחת אפשר לאבד את העוה"ב! לאחר השיחה ניגשתי וטענתי שהרמב"ם מיירי במי שעושה כן בדיבור בפני אחרים, והגיב "נו, מהיכי תיתי?!"
לכאורה פשוט כדבריך, ודברי הגרא"א זצ"ל צ"ב רב:
ראשית הרי בגמ' במגילה כח א איירי להדיא במתכבד בקלון חבירו בציבור "לא נתכבדתי בקלון חברי כי הא דרב הונא דרי מרא אכתפיה אתא רב חנא בר חנילאי וקא דרי מיניה אמר ליה אי רגילת דדרית במאתיך דרי ואי לא אתייקורי אנא בזילותא דידך לא ניחא לי".
וכן פשטות לשון הרמב"ם הנ"ל דאיירי באופן שמבזה חבירו "המתכבד בקלון חבירו אומר בלבו שאינו חטא לפי שאין חבירו עומד שם ולא הגיע לו בושת ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חבירו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחבירו בזוי".
והכי מבואר בארחות צדיקים שער התשובה שהעתיק לשון הרמב"ם והוסיף עליו פירוש "והמתכבד בקלון חבירו אומר בלבו שאינו חטא, לפי שאין חבירו עומד אצלו, ולא הגיעה לו בושת ולא ביישו. אלא הוא ערך מעשיו הטובים וחכמתו וחריפותו יותר ממעשה חבירו וחכמתו וחריפותו,
ובעיני השומע דבריו - יהיה הוא מכובד וחבירו בזוי".
כן נראה גם בחובות הלבבות שער הכניעה ט "המגונה, שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו, וגורם זה שירבה בעיניו, ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם ולחשב, שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם,
ולבזות בני אדם ולגעל אותם ולספר בגנותם ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו, ולהתפאר בקצור חבריו וסכלותם, וזה הוא הנקרא אצל רז"ל: מתכבד בקלון חברו, וכזה לא יהיה נכנע ולא עניו". ואמנם טעם הגאווה שייך אף בינו לבין עצמו, אך הזכיר להדיא שמבזה בני אדם.
וכן בחיבור התשובה למאירי מאמר א פ"ד "המתכבד בקלון חברו, אבל אצלי הם ממין הסבה הרביעית, כי המתכבד בקלון חברו אין עקר כונתו להקלות את חברו רק לעלות את עצמו,
ולא חשש אם מדבריו אם ממעשיו הגיע קלון ובושת לחברו אחר שלא היתה כונתו בדבור ההוא או במעשה ההוא להקלות חברו רק להמשיך הכבוד לעצמו, ואמרי אמנם בדבור או במעשה, כי המתכבד בקלון חברו הוא נחלק לשני חלקים בדבור ובמעשה, וענין המעשה כמי שהביאו המקרה או ההכרח לעשות איזה מעשה בלתי מכובד אצלו לפי ערך מעלתו ויחליץ עצמו מן הקלון ההוא ויעמיד אחר תחתיו יהיה זה המעשה קלון אצל זה השני גם כן, ולא יחוש האחר את קלונו אחר שהוא התנצל מעדי הקלון ההוא והלבישו אליו, ואעפ"י שאין זה הפירוש שגור בענין מתכבד בקלון חברו, התבאר זה ממה שאמרו במסכת מגלה, שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, כי הא דרב הונא הוה אזיל ודרי מרא אכתפיה אתא רב הונא בר חיננא והוה שקיל לה מיניה אמר ליה אי רגילת דדרית לה במתא דרי ואי לא איתיקורי אנא בזילותא דידך לא ניחא לי.
והדרך השני, בדבור, והוא שיעריך זה מעשיו וחכמתו כנגד מעשה חברו וחכמתו או ישבח עצמו בשבחים יגיע מהם גנות לחברו, או ישלול מנפשו אי זה דבר מגונה יודע בדבור ההוא היות הדבר המגונה בחברו, וכל זה אף על פי שאיננה גוף עברה מכל מקום היא מדה נגררות אחריה כמה מדות מגונות, והיא עברה הבאה על ידי תחבולה, וזה הענין ירגילהו להשפיל בלבו מעלת בני אדם ולהחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו, ולנשוא עצמו עד במתי עב ולבקש שררות בלתי ראויות, יהיה זה לו שורש פורה ראש ולענת מדת הגאוה הרעה אשר עץ מות היא למחזיקים בה ותומכיה יכרתו, בשגם היא מונעת התשובה לגמרי כמו שהקדמנו".
וגם כאן הטעם שנתן המאירי למקלה בדיבור שייך גם בינו לבין עצמו, אך מריש דבריו מבואר דאיירי באופן שהגיע קלון ובושת לחבירו.
