גם זו לטובה כתב:גא"מ לבקשת רבים מהרב ה"שוחט"- נא פתח אוצרך הטוב.
בעמוד 38 רשמתי כמה וכמה דברים קטנים. קחנו נא משם.
דומני שכבר רשמתי שאמנם הגר"ש [עם הרבנית ע"ה, דודה רוחל בשבילנו] היה נופש בבין הזמנים בביתינו כמה שנים, כשבוע או יותר.
ונסעתי עמו לים כל יום באוטובוסים,
והלכתי עמו לחלק מהתפילות והביקורים שהיה עורך,
והיה קצת לומד איתי, ודיברתי עמו הרבה בלימוד,
[כל מה נשמע, היה נפתח "רבי יעקב מאי עבידתיה? משלם נ"ש?"]
וקיבלתי עקיצות רבות.
[הרב פלנר אמר לי בשעתו, תקופה אחרת כמובן, שהוא לא ראה אף אחד שזוכה לכאלו עקיצות, באיכות וכמות...].
ובכלל היה קצת ב"נופש", עם הרבנית, מתעניין בנשמע ונעשה, ומגיב בשנינות, בלי חשבון כמעט,
בקיצור היינו ממש צמוד לידו רוב היום במשך שבוע במשך כמה וכמה שנים,
אבל, אין לי מה לספר במיוחד, גם כי הייתי צעיר,
גם זה לא משמעותי במיוחד, סתם חויות, אבל ללא ערך,
גם משום צנעת הפרט,
ובעיקר בגלל חוסר יכולת לדייק באמת הנצרכת בהנחלת מורשת מגדולי ישראל.
[הייתי פעם בחתונה בקרית צאנז, של בחור מפוניבז' מבוגר ממני שהיה קרוב איתו,
רבינו הושיב אותי לידו ודיבר עמי בצורה מאד חברית, לא באשמתי.
תלמיד אחד שכבר הכיר את רבינו רק מאז, מחה בי בפניו.
שאני חייב לעמוד כפוף באימה ולא לענות וכו' וכו'....
רבינו צחק עליו ואמר לו, בערך, אם היית יודע איזה קשר יש לנו היית מבין כמה זה מגוחך המחאה שלך...]
ואם לתאר תפילות, או לילות של משמר בעמל התורה עם מעט נמנום ליד השולחן וכו',
מעורבות במעשי חסד נוראים,
נטילת אחריות על כל הסובב אותו, ועוד ועוד,
הרי כבר עשו זאת רבים שהכירו מתקופות מאוחרות יותר.
סוף דבר אין בידי הרבה מה להוסיף על מה שכבר כתבתי.
פטור בלא כלום אי אפשר,
אנסה לספר כאן משהו באמת מתקופה אחרת, שדומני שעוד לא סיפרתי. [לא זוכר כבר מה כתבתי ומה לא].
ובאמת אני כותב זאת בחשש גדול, גם בגלל הרגישות, וגם בגלל חשש חוסר דיוק.
כידוע הרבנית התמוטטה במהלך שמחה בש"ק בתל אביב בבית האח הג"ר מרדכי.
[כלומר השמחה בבית האח. טכנית האירוע קרה בקידוש בבית הכנסת כמדומני].
אושפזה באיכילוב הסמוך עד פטירתה בסוף אותו שבוע.
רבינו לא מש ממיטתה.
וגם אנחנו היינו שם כמעט כל הזמן.
רבינו התפלל בחדר ליד מיטתה, למרות שהיה בית כנסת ומנין.
וכמעט כל הזמן, 4 ימים כמעט ברציפות, למד בעיון נורא בש"ס קטן שהיה עמו באיזו מסכת מזרעים. דומני דמאי.
והיו עמו מחברות ממחזורים קודמים, והוא עיין בהם ורשם דברי תורה חדשים.
ממש נורא.
בקושי טעם, ולא זכר את צרכי עצמו.
בקושי גררו אותו פעם אחת לבית יהודי יקר מהסביבה (דומני בשם יעקובוביץ) לרחוץ עצמו ולהחליף מעט בגדים.
הוא ביקש שלא יאמרו לו כלל מה אומרים הרופאים, כי זה מחליש אותו מלהתפלל כראוי.
רק אם תהא שאלה שדורשת הכרעה מעשית.
וכך יצא שחלק גדול מהדיבור עם הרופאים נעשה על ידי המשפחה.
אני זוכר למשל את הרב פירר אומר לאמי שתחי' שבמצב הזה (מוות גזע המוח או משהו דומה)
אמנם אי אפשר לדעת כמה זמן זה יקח, אבל אין שום דרך חזרה.
הוא אמר שיש לפחות 25 אלף מקרים מתועדים, ואין א' שחזר משם.
ועוד כל מיני זוטות שכאלו בענייני הרפואה.
רצוני בעיקר לספר את הקטע הבא.
לאחר יציאת הנשמה רצה רבינו לקרוע מיד.
הסתפק באיזה צד לקרוע.
הוא שאל את אאמו"ר הכ"מ,
אבא אמר לו כידוע שאר קרובים בימין. (ש"ך שמ,יט בשם מהרש"ל וב"ח ושכן נהגו).
[אאמו"ר היה חבר רשמית בח"ק, מאז שרצו שישמש בטהרת הקה"י כשם ששימשו בחייו,
ויש תקנה שרק חברי ח"ק משמשים אצל גדו"י, ואכמ"ל בזה, וצירפוהו להיות חבר,
והרב וואזנר ביקשו למסור את השיעור השבועי לחברי הח"ק ביו"ד הל' שמחות,
שהיה נמסר ע"י הג"ר שמחה קסלר שעזב את בני ברק,
והיתה לאאמו"ר ידיעה מיוחדת בזה].
היה שם יהודי ת"ח חשוב שאמר שבשעת יציאת נשמה קורעים בשמאל גם על שאר קרובים.
אבא אמר שלא זכור לו כזה דבר.
רבינו מאד הסתפק, ולא רצה לדחות הקריעה,
רק הזכיר המעשה עם האדר"ת הידוע שהתעכב עם הברכה והקריעה, ושתק קצת ואז בירך וקרע,
וקרע בשמאל כהוראת החכם ההוא.
אדהכי הגיע מרן הגרש"ז. הוא קיבל את הידיעה כשהחלה הגסיסה ויצא מיד ורק אז הגיע.
לא יאומן ממש. איך שנכנס, ברגע כזה נורא, וראה את בנו יקירו, הצביע על הקריעה ושאל "פאר וואס בשמאל?"...
והמשיך ואמר הרי אתה אדם חשוב, יבואו רבים לנחם ויתמהו על כך, (אולי אני לא אומר את הלשון במדוייק).
רבינו לא הסביר כלום, רק שאלו אם לקרוע גם בימין, ואמר שלא, שבכלל מאתיים מנה.
את הלוייה וההספד הגדול והנורא בקור המקפיא הירושלמי, רבים חוו.
אדלג לשבעה.
לקראת שבת רבינו ביקש מאאמו"ר הכ"מ, ומאמי להבחל"ח, שיהיו עמו בבית במשך השבת. רק הם.
[בסוף היתה גם הדודה ליבע אוירבך ע"ה, שרבינו הרגיש שלא יהיה לה מקום נוח להיות בשבת].
שבת נוראה של העלאת זכרונות מכל חייהם יחד.
מה שנוגע להנ"ל, שיש בו ענין גדול.
רבינו אמר בשבת ההיא, בקשר לקריעה, שהיו זמנים שהיו בעם ישראל שני מעמדות.
או ת"ח מובהקים או עמי הארצות.
כשדובר על דבר הלכה, הת"ח ידע בדיוק מה ראה ומה כתוב.
הע"ה ידע שהוא לא יודע,
ובגלל זה הם היו מספרים עובדות עם כל מיני פרטים לא חשובים, כי לא ידעו מה חשוב ומה לא.
ומה שלא ידעו לא אמרו.
[הוא ציין לספרים של שני תלמידי קדמונים,
שבספרם מעשה רב דרבם, הם מביאים פרטים רבים לא משמעותיים מתוך החשש הזה].
היום יש מעמד ביניים.
של ת"ח מצד אחד, עם הרבה ידיעות והבנה.
אבל בלי האחריות המלאה של ת"ח.
ויש יכולת לומר סברות נאות המתבססות על חצאי אמיתות,
וזה נשמע טוב בשעת מעשה ונכון, אבל זה בלי כיסוי של ת"ח אמיתי.
ואז קורה מה שקרה.
ושבאמת צדק אביו כמה אי נעימות יש לו מזה.
[אין הכוונה לאותו חכם, אלא שבעקבות המעידה ההיא, נתעורר רבינו לבאר ענין זה].
אם חלילה שגיתי בפרטים, או בעצם הכתיבה הזו, ההי"ב ואת"מ.