פורום אוצר החכמה

דרומי כתב:אבל היו קטעים נדירים שבהם כן ראו השתפכות הנפש באופן גלוי, בכיות וכו', וזה היה בדרך כלל בעת התקיעות בראש השנה, בעת תפלת 'נעילה', ובחלק השני של ליל הסדר (לאחר ברכת המזון).
גם כשהיה אומר הפטרה קרה לעתים קרובות שהשתפך בבכי עז באופן שלא יכול היה להמשיך.

וכן בברכו את בני הישיבה בערב יום הכפורים

דרומי כתב:לענ"ד ההבדל העיקרי הוא לא בכמה זמן ארכה התפלה אלא עד כמה ראו בחיצוניות.

זה ששינו בחיצוניות ופנימיות, זה יכול להיות בגלל שכל אדם לפי מה שהוא, בעל רגש וכו', ועוד כמה דברים [קטנים יחסית].

אבל להתפלל שחרית ל45 דקות או לו' שעות, זהו שאלה בכל הצורה והתבנית של עבודת ה'. לא היא?

בפשטות אתה צודק שיש כאן שינוי גדול.

אולם כשמעמיקים קצת - לאו דוקא. הזמן הוא דבר גמיש, ויש אנשים מהירים שיכולים לדחוס בזמן קצר דברים שמצד עצמם לוקחים זמן ארוך.

ויש את הווארט הידוע של הדברי חיים מצאנז, שמכיון שיש לו תפיסה מהירה מספיקה לו שינה קצרה ביותר...

הפצת המעיינות כתב:התייחסת ל"ולא התפלל ארוכות" אבל לא התייחסת לנוסח השאלה "עכ''פ בחיצוניות, כאחד האדם".

מפני אפס הפנאי, אכן לא נחתתי לכך.
בקצרה: כנזכר לעיל, אצל כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע ראו תנועות חיצוניות של התפעלות. אך בנו, כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע, לא זע ולא נע בעת תפלתו (והביטוי החיצוני היחיד הי' הזעה הרבה שניגרה הימנו, עד שנטפה אף ממלבושיו), וכך נהגו (בד"כ) נשיאי חב"ד ממלאי־מקומו [למעט הבכי, שאצל רובם לא הי' נדיר].
עכ"פ: מלבד הזמנים הנזכרים בדברי הרב 'דרומי', פעמים רבות בשנות האבלות תש"י־יא, תשכ"ה ותשמ"ח־ט הי' פורץ כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בבכי עז בעת תפלתו, ובפרט בברכת 'שומע תפלה' (ומי יבא בסוד קדושים). הקלטה ממחישה ניתן לשמוע כאן (מאמירת ה'סליחות' בעשרה בטבת תשכ"ה. וראה עוד כאן).

פולסברג כתב:והאם האדמו''ר [או מישהו אחר בר סמכא] דיבר מזה בהזדמנות, על שינוי מנהגי האדמורי''ם מקצה אל הקצה, בהדבר הגדול והיסודי הזה?

כאמור לעיל, אין כאן 'שינוי' אלא בביטוי החיצוני לעבודה הפנימית. ובכלל, בין ה'עובדים' גופא מצויים סגנונות רבים.
לעצם השאלה: כשפרסם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע את 'קונטרס התפלה', בו (פ"ח) כתב דברים חריפים כנגד מי שאינם עוסקים ב'עבודת התפלה' כדבעי - השתומם על־כך הרש"ג אסתרמן (משפיע תות"ל דליובאוויטש העיירה), באמרו 'הרי מורי הגה"ח ר' אברהם לאנדא נ"ע הי' מתפלל תמיד עם הציבור בשוה!'. ואח"ז אמר שנתיישב אצלו, כי כשהגיע ר"א לביהכנ"ס כבר הי' מוכן ועומד באהוי"ר להשי"ת, ולפיכך לא נזקק להאריך (ראה 'רשימות דברים' (תשס"ט) ע' 254). דון מינה ואוקי באתרין.

פלוריש כתב:זכור לי אמנם תפילתו היתה קצרה אבל ההכנה לתפילת שחרית ארכה אצלו זמן רב מאוד. איני זוכר היכן ראיתי זאת

כך התבטא בעת אור בוקר דיום שמח"ת תשכ"ד, כי הזמן קצר ועליו להתכונן כבר לתפלת שחרית (שהחלה כארבע שעות לאח"ז).

הפצת המעיינות כתב:וכן בברכו את בני הישיבה בערב יום הכפורים

רק בשנה הראשונה (תשי"ב), כך שלא ניתן להגדיר זאת כהנהגה קבועה.

נזדמן לי לדבר עם אחד מותיקי החסידים שליט"א, וזה אשר אמר לי בענין זה של אורך זמן התפלה אצל הרבי זי"ע:

דבר שהיה אפשר לראות במוחש בהזדמנויות שונות, כיצד הרבי קורא במהירות עצומה וגם חיתוך דיבורו היה מהיר ביותר. על כן סביר להניח שמה שנראה בעינינו כ'קצר' ו'מהיר', הרי ביחס לרבי עצמו היתה זו 'אריכות' מופלגה...

אך עדיין ברור שהיה בהנהגתו חידוש גדול לגבי האדמו"רים הקודמים לו, שאצלם ראו בחוש כיצד הם מאריכים בתפלה לשעות ארוכות ואצלו היה זה בקיצור (ברובא דרובא).

ובפרט אחד אפשר לראות אפילו מימד של הנהגות הפוכות, והוא שאצל הרבי הרש"ב נ"ע מסופר שעיקר האריכות היתה עד שמונה-עשרה ועד בכלל, ולאחר שמו"ע היה מתפלל יותר במהירות, ואצל הרבי היה להיפך, שעד שמו"ע היה ממהר יחסית, ודוקא לאחר שסיים שמו"ע היתה נראית איטיות יחסית (בלט זה באמירת 'אשרי' - שה'אשרי' שלפני 'ובא לציון' נאמר הרבה יותר זמן מאשר ה'אשרי' שבפסוקי דזמרה!), והיה ידוע שב'עלינו לשבח' מאריך במיוחד (באופן יחסי), והיו יודעים (בשנים מסויימות) שהש"ץ לא צריך להמתין לו לסיום 'עלינו לשבח'.

ואפשר לשער איזה טעם לענין המתאים ע"פ סוד, ואכמ"ל.

[ומסופר שהמשפיע הידוע ר' מענדל פוטרפס ז"ל, שהגיע אל הרבי לראשונה רק בסביבות שנת תשכ"ה (לאחר שהיה עד אז כלוא בסיביר וכו'), התקשר אליו בקשרי עבותות אהבה וכו', אך הפרט הזה של העדר האריכות בתפלה 'הציק' לו והיה קשה לו לעכל. וסיפר שפעם אחת כשהיה בהתוועדות של הרבי חשב לפתע על ענין זה, ומיד התחיל הרבי לספר את הסיפור הידוע שהבעש"ט ישב בסוכה שאינה מהודרת והיו עליה שאלות רבות (עד שנפל פתקא מן שמיא כו'), וביאר הרבי שהבעש"ט בכוונה השפיל עצמו לדרגה פחותה כדי 'להעלות' את אלו שבדרגה זו, והרגיש ר' מענדל שבדברים אלו כיוון הרבי למחשבותיו ובא בעצם להשיב לו שהתפלה ה'פחות מהודרת' היא בכוונה כדי 'להעלות' את התפילות של אלו שנמצאים בדרגה זו וכו' (הדברים נמצאים בתורת מנחם חלק מח עמ' 94 ואילך).

וכמובן מדובר ב'רגש' בעלמא - הקישור בין דברי הרבי אז בענין הסוכה, לבין מחשבותיו של ר' מענדל בענין התפלה - שלעולם לא נדע אם נכון הוא...]

דרומי כתב:נזדמן לי לדבר עם אחד מותיקי החסידים שליט"א, וזה אשר אמר לי בענין זה של אורך זמן התפלה אצל הרבי זי"ע:
....

זה מסביר בקושי את אורך התפילה של הרבי עצמו.
אך זה לא מבאר את מה שהרבי הרגיל את כל החסידים שמתפללים איתו, שיתפללו גם הם במהירות.

שטויות.

הרבי לא זירז אף אחד להתפלל יותר מהר, החידוש הוא שהוא לא התפלל ביחידות באריכות (כפי שנהגו צדיקים בדורות קודמים שהיו מתפללים לעצמם זמן ארוך, וגם הרבי נהג כך לפני שהתמנה לאדמו"ר), או שהאריך על חשבון הציבור. הוא התפלל בקצב הרגיל של הציבור ולא הראה סימנים של אריכות מיוחדת.

[ויש באמת כאלה הטוענים שהיו זמנים שרק הראה כאילו הוא מתפלל ואח"כ היה מתפלל בחדרו זמן יותר ארוך. אך כנראה שגם אם זה נכון זה היה רק בזמנים מסויימים ולא כ"כ רבים].

הרבי לא זירז, אבל כשראו החסידים את קצב תפילתו - התפללו עמו...

לא מדוייק. כתבתי לעיל שלגבי 'עלינו לשבח' היה ידוע כי הרבי מאריך יותר מהציבור ולכן לא מחכים לו. גם באמירת התהלים - כמנהג לומר בשבת מברכים את ספר התהלים - היו הבדלים בין החזנים, היו פעמים שהציבור סיים לפני הרבי (ראו שהרבי אוחז רק בקאפיטל קד עד"מ), והיו פעמים הפוך שהחזן האריך והרבי סיים לפניו והחל לומר 'קרבנות' עד שהוא סיים.

בקיצור, הרבי לא הפגין אריכות כלפי חוץ ולכן עשו החזנים כהבנתם.

ובכלל, כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע שלל בפירוש את הפרשנות הזו, כביכול יש ללמוד מכך שכיום אי"צ לאריכות התפלה - ראה 'שיחות קודש' תש"מ ח"ב ע' 387 ואילך.

וגם בזה מוכח עד היכן צדקו חכמינו ז"ל בגזרם אומר (ב"ב קל, ב): "אין למדין הלכה לא מפי [ת]למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה".

דרומי כתב:נזדמן לי לדבר עם אחד מותיקי החסידים שליט"א, וזה אשר אמר לי בענין זה של אורך זמן התפלה אצל הרבי זי"ע:

דבר שהיה אפשר לראות במוחש בהזדמנויות שונות, כיצד הרבי קורא במהירות עצומה וגם חיתוך דיבורו היה מהיר ביותר. על כן סביר להניח שמה שנראה בעינינו כ'קצר' ו'מהיר', הרי ביחס לרבי עצמו היתה זו 'אריכות' מופלגה...

ניתי וידיאו ונחזי, האם דברים אלו מאומתים במציאות? האם היה לו חיתוך דיבור יותר מהיר מהבעל תפילה אצלי הבוקר שהתפלל שחרית בכחצי שעה?

בנותן טעם להביא מה שמצאתי באיזה מקום שכתב על תפלתו של הרבי לפני שעלה להנהגה (שאז היה יותר 'חופשי' בהרבה מובנים):

בחודש תשרי תר"צ היה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בארה"ב, ובבית מדרשו הקבוע שבריגא נותרו החסידים לבדם, אמנם רבינו – כחדב"נ – בא להיות שם, וכך תיאר הרה"ח אליהו-חיים אלטהויז ע"ה הי"ד במכתבו מאז:
"רוב תענוג וגודל נחת-רוח עד בלי די היה לנו מתפילת חתנא דבי נשיאה הרמ"מ שליט"א. הוא האריך בתפילתו מעריב הראשון בערך יותר משתי שעות ומחצה, ברוב דמעות וזעקות מפנימיות הלב..."

אמנם בהמשך היתה תפילתו של הרבי באופן של 'הצנע לכת' לגמרי, כידוע, ולא ניכרו עליה מבחוץ שום סימני התפעלות מיוחדים.

כך תיאר המזכיר הרב יהודה קרינסקי שי' את תפילתו של הרבי בשבתות ב-770 בחיי הרבי הריי"צ: "לאחר שתפילת מוסף הסתיימה, הרבי היה נשאר בבית-הכנסת ביחידות ומתפלל באריכות. היה שוהה בתפילתו כשעתיים לאחר סיום התפילה, כשה'זאל' ריק מאנשים. התפילה היתה נראית בדיוק כמו בשנים שלאחר הנשיאות: פניו הק' של הרבי מופנות אל הסידור, והוא מתפלל בשקט, ללא כל תנועה חיצונית. אי אפשר היה לשמוע שום מלה או להבחין בתנועה כלשהי. רק לראות את הרבי יושב ומתפלל" ('תחיינו' גיליון 5).

מונח בזכרוני שלילה הראשונה של ר"ה בחב"ד הוא זמן מיועד לתפלה באריכות. האם אצל האדמו"ר האחרון היה כן? כי הסיפור של הרב אלטהויז הוא מליל ר"ה.

כאמור, בזה היתה שונה הנהגת־קדשו (אחר הסתלקות כ"ק חותנו נ"ע) מכ"ק האדמו"רים שקדמו לו.

יש לציין, שבתשרי תר"צ (אודותיו מדובר במכתב הנ"ל) שהה בריגא - הרחק מכ"ק חותנו, ששהה אז מעבר לים, באמעריקא.

בנוגע לדיון דלעיל על אופן ומֶשֶׁך תפלתו - ניתן לשמוע כאן הקלטה הימנה (מכ"ג תמוז תשכ"ה), בעמדו כש"ץ בשנת האבל אחר אמו נ"ע.

מתפעל כתב:בתמונה זו נראה שהרבי זצ"ל עומד בגשם,

מהו המעמד ולמה תחת כיפת השמים?

רבי1.jpg

‏ המעמד הזה הוא תהלוכת לג בעומר
נראה לי ‏בשנת תש"נ ולאחריה חילק הרבי זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע ‏מטבעות מיוחדות לצדקה לכבוד לג בעומר
מספרים שהיה אמור לרדת גשם באותו יום בבוקר, וכשאמרו את זה לרבי זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע ‏הוא עשה תנועת ביטול בידו הקדושה
‏ובפועל היה שמש כל זמן התהלוכה ורק לקראת הסוף ממש התחיל לרדת גשם והרבי נשאר לחלק הצדקה .

מתפעל כתב:בתמונה זו, מה המה הצנצנות ומי הוא הנראה משמאל הרבי?

רבי3.jpg

‏שאיבת מים שלנו ‏בלילה של בדיקת חמץ לפני השקיעה בשביל המצות של הרבי זי״ע
‏והעומד לשמאל הוא הרב לבקבסקי שהיה אחראי על האפיה

בקובץ 'הערות וביאורים' של השבוע, פרסם הרב וייס שליט"א - בנו של הנגיד הידוע ר' בערל ע"ה מלוס אנג'לס - הוראה מעניינת ומחודשת שקיבל באופן אישי מהרבי בחנוכה תשל"ד, לענין מקום הדלקת נר חנוכה, ומתפלפל בזה באריכות

דרומי כתב:שטויות.

הרבי לא זירז אף אחד להתפלל יותר מהר, החידוש הוא שהוא לא התפלל ביחידות באריכות (כפי שנהגו צדיקים בדורות קודמים שהיו מתפללים לעצמם זמן ארוך, וגם הרבי נהג כך לפני שהתמנה לאדמו"ר), או שהאריך על חשבון הציבור. הוא התפלל בקצב הרגיל של הציבור ולא הראה סימנים של אריכות מיוחדת.

[ויש באמת כאלה הטוענים שהיו זמנים שרק הראה כאילו הוא מתפלל ואח"כ היה מתפלל בחדרו זמן יותר ארוך. אך כנראה שגם אם זה נכון זה היה רק בזמנים מסויימים ולא כ"כ רבים].

תפילה בציבור ל'עובדים'

https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=18&book=141662

לבי במערב כתב:בנוגע לדיון דלעיל על אופן ומֶשֶׁך תפלתו - ניתן לשמוע כאן הקלטה הימנה (מכ"ג תמוז תשכ"ה), בעמדו כש"ץ בשנת האבל אחר אמו נ"ע.

והנה תפלה מסוג שונה, מאותה שנת אבילות

https://ashreinu.app/player?parentEvent=7534&event=7534

בערך מדקה 24 ואילך

אליהו_אלאי כתב:והנה תפלה מסוג שונה, מאותה שנת אבילות

באותה השנה אכן אירע כך לפרקים (בתשי"א הי' מצוי עוד יותר, וכמעט בכל תפלה בכה מעט). בתשמ"ח־ט הי' זה נדיר ממש.
כמדומה, ככל שניתן לכלול בכה"ג - עיקר הבכיות היו, דרך־כלל, בברכת 'שומע תפלה' וברכות הגאולה ('תקע בשופר', 'ולירושלים', 'את צמח דוד').

עכ"פ, בחרתי בדוקא הקלטה זו - כי היא די־אופיינית (יחסית עכ"פ), גם לדרך־קדשו בשאר השנים.

בהמשך לדיון על האריכות בתפלה אצל הרבי, ראוי לציין כי הרבה פעמים דיבר הרבי על שיטתו הידועה שחסיד נדרש 'למסור נפשו' למען הזולת, ולוותר אפילו על שלימות רוחנית כדי לעזור ליהודי שנמצא בשפל המדריגה כו', ובדבריו אלו היתה זו דוגמא רווחת שמזכיר את האריכות בתפלה כ'שלימות' אישית שלפעמים צריכים לוותר עליה כדי למהר ולסייע למי שנזקק לעזרה רוחנית, בבחינת 'מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים' (נזכרתי בזה בעקבות תשובה שהתפרסמה עכשיו מכתב ידו לאחד החסידים שבה מעורר אותו בכיוון זה ומזכיר זאת).

עוד ראוי לציין שבאגרותיו - חי"ב ע' קנח – יש מכתב להר"י דובאוו ע"ה, אחד מזקני החסידים בשעתו:

"נבהלתי לשאלתו כיון שעד עתה הורגל להתפלל בש"ק במתינות ובאריכות מעט, אם ימשיך גם עתה או ח"ו כו'. ופשוט שאין זה גם בגדר שאלה, לאחרי המבואר באריכות גדולה אודות ענין התפלה (שרק טורח ציבור מוציא מכלל זה, וכמאמר רז"ל ברבי עקיבא שכשהי' מתפלל בצבור כו' משא"כ כו' (ברכות לא, א)".

וכפי הנראה התעורר אותו חסיד זקן לשאלה 'מוזרה' זו כיון ששמע או ראה כיצד הרבי עצמו מתפלל במהירות, ושלל זאת הרבי בתכלית, ואולי רמז לו בסיום הדברים שזה שהוא ממהר הוא מצד 'טורח ציבור' ואין ללמוד מזה.

דרומי כתב:בהמשך לדיון על האריכות בתפלה אצל הרבי, ראוי לציין כי הרבה פעמים דיבר הרבי על שיטתו הידועה שחסיד נדרש 'למסור נפשו' למען הזולת, ולוותר אפילו על שלימות רוחנית כדי לעזור ליהודי שנמצא בשפל המדריגה כו', ובדבריו אלו היתה זו דוגמא רווחת שמזכיר את האריכות בתפלה כ'שלימות' אישית שלפעמים צריכים לוותר עליה כדי למהר ולסייע למי שנזקק לעזרה רוחנית, בבחינת 'מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים' (נזכרתי בזה בעקבות תשובה שהתפרסמה עכשיו מכתב ידו לאחד החסידים שבה מעורר אותו בכיוון זה ומזכיר זאת).

אמנם כאשר הגיע לאוזניו של הרבי שהחסידים מצדיקים עצמם בטענה זו, השיב על כך תשובה נפלאה: נרפים אתם נרפים על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'. נרפים אתם מלעסוק בעבודה שבלב זו תפילה, על כן אתם טוענים שאתם עסוקים בזביחה לה', היינו בעבודה של מסירות נפש... (שיחת ש"פ תשא תש"מ)

בימים אלה מכינים ספר מזכרונותיו וסיפוריו של המשב"ק של הרבי במשך עשרות בשנים, הרה"ח ר' לייבל גרונר ע"ה שנלב"ע בערב חג הפסח תש"פ.

הנה קטע אחד מעניין, ראוי להדגיש שהפרשנות היא של המשב"ק ולאו דוקא שזה מדוייק:

...רבים מהסיפורים היו קשורים בעניינים הנוגעים לשמחת נישואי הרבי בי"ד בכסלו תרפ"ט. בין היתר גילה הרבי כי הרבי הריי"צ הורה לו כי משבוע לפני החתונה אל לו להישאר בבית לבד ואף מחדר לחדר לא יעבור אלא עם שומר שיתלווה אליו ויחזיק בידו. למחרת החופה, סיפר אז הרבי לרב גרונר, שאלתי את הרבי הריי"צ האם יש לברך שהחיינו על הטלית. והרבי הריי"צ השיבו: אצלנו, רק בעזרת נשים הן מברכות 'שהחיינו' על מעיל פרווה. לאור תשובתו של הרבי הריי"צ, לא בירך הרבי 'שהחיינו' על הטלית.

והנה ימים אחדים לאחר סיום ה'שבעה' לאבל הסתלקותו של הרבי הריי"צ, בא בברית הנישואין הרה"ח ר' גרשון חנוביץ. "הוא שאל אותי", סיפר הרב גרונר, "האם שמעתי פעם מהרבי בנוגע לברכת 'שהחיינו' על הטלית. אמרתי לו: עוד מעט הרבי נכנס לתפילת שחרית, ותוכל לשאול אותו ישירות. הוא אכן ניגש ושאל, והרבי ענו בזה הלשון: מכיוון שכבר שאלת – תברך 'שהחיינו', ותוציא גם אותי ידי חובה".

כאומרו זאת הפטיר הרב גרונר: "אני שמעתי את מענה הרבי, וחשבתי לעצמי לעניות דעתי: מאז תרפ"ט ועד תש"י, הרבי רצה לברך 'שהחיינו' על הטלית, אבל מכיוון שממענה הרבי הריי"צ היה משמע שלא מברכים – הרבי לא בירך בפועל, אך חיפש דרך לצאת ידי חובת הברכה. וכעת, כאשר ר' גרשון שאל, הורה לו הרבי לברך בקול, ולהוציא גם אותו ידי חובת הברכה".

אם היה מחפש דרך לצאת, הוא מכוין להוציא את הטלית כשהזדמן לו שהחיינו אחר, יותר סביר שכאשר נשאל בזה נזכר בסיפור, וראה בזה הזדמנות לצאת כבר

דרומי כתב:הנה קטע אחד מעניין, ראוי להדגיש שהפרשנות היא של המשב"ק ולאו דוקא שזה מדוייק . .

לא רק הפרשנות אינה מדויקת, אלא גם פרטים נוספים בו - המטילים צל על כללות המעשה.
למשל, פורסם בעבר כביכול הדבר אירע בשש"פ תש"ט; 'דא עקא', שבאותו היום יצא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע להתוועד עם הקהל, ואף מצוי' בידינו רשימת דברי־קדשו (סה"ש ע' 319־321); משכך, 'עודכנה' הגרסא ל"תש"ח או תש"ט"... [אלא של'גרסא' זו צ"ע מדוע הסיקו ש"לא הי' הרבי הריי"צ בקו הבריאות", ומשום כך לא יצא לסעודה - פשוט: שש"פ דההיא שתא חל בערש"ק, וקוצר הזמן לא אִפשר להתוועד... ראי' לדבר - שבליל שש"פ, ליל אחש"פ ויומו נערכו הסעודות ברבים, כרגיל (כמובן - מצויות בידינו גם רשימות־הדברים שנאמרו בהן, ונדפסו בסה"ש ע' 214 ואילך)].
הרה"ח ר' גרשון חאנאוויטש לא התחתן "ימים אחדים לאחר סיום השבעה", כי־אם בכסלו תשי"א (שבת ה'אויפרוף' נערכה בט' כסלו - 'ימי בראשית' ע' 303).

חוסר דיוק בתאריכים וכדומה אינם מעידים שהסיפור עצמו לא מדוייק. ובמח"כ זה קצת 'דקדוקי עניות'.

שייך לצאת יד"ח שהחיינו על בגד שנקנה לפני למעלה מעשרים שנה? עמ"ב רכה, יג.

בפשטות, קנה מאז טלית חדשה כמ"פ, ויתכן שאף בסמיכות להתרחשות המעשה (אם נקבל שאירע...).
עכ"פ, בכ"מ צוין שלשון־קדשו היתה: "און האב מיר אויך אין זינען", וא"י אם יש בזה נפקותא לנדון.

לבי במערב כתב:בפשטות, קנה מאז טלית חדשה כמ"פ, ויתכן שאף בסמיכות להתרחשות המעשה (אם נקבל שאירע...).

א. כוונתי ללשון מתרפט עד תשי רצה לברך וכו'.
ב. גם סמיכות לא עוזרת. רק בלבישה ראשונה אפשר לברך. ראה לוח בה"נ יא, יט וסדר בה"נ יב, ד.

א. בזה לא דנתי מלכתחילה...
ב. פשיטא. כוונתי שיתכן ולבישתה הראשונה אכן היתה באותו היום.