לפני כשנה וחצי, כשהאשכול היה תוסס, הכנתי תגובה, אך כדרכי הרע מאז, עד ששהיתי בכתיבה האשכול חלף הלך לו, והתגובה נשארה אתי במחשב.
כעת שהאשכול חזר לנעוריו, ורוב הדברים עדיין רלוונטים, הנני להעלות הדברים הישנים.
לעצם הנושא
כבר העיר הרב תוך כדי דיבור אל נכון. אך מאחר שלנגד עיניו היה כנראה רק ספרו של רמ"מ ישר בתרגום ללה"ק, ונמשכו מזה שינויים קטנים, הנני חוזר על דבריו עם קצת תיקונים, כדי להעמיד הדברים על דיוקם
א) הרמ"מ ישר, תלמידו של החפץ חיים, בכרך הראשון של ספרו ביידיש דאס לעבן און שאפען פון חפץ חיים, שהדפיס בניו יורק בשנת תרפ"ז, העמיד תמונה זו בריש ספרו, ותחתיה כיתוב ביידיש "החפץ חיים בשנת תרפ"ה"
ב) בכרך השני, הציב אחר המפתחות
"הבהרה בנוגע לתמונות מהחפץ חיים". הוא מספר שם שהחפץ חיים הקפיד מאוד כל ימי חייו שלא להצטלם. גם בעת נסיעתו לכנסיה הגדולה, הצליח הח"ח לקבל פספורט בלי תמונה. אבל כשתיכנן נסיעתו לארה"ק הוצרך כבר לפספורט עם תמונה. במכוון עשה הח"ח את הכל בחשאי, והלך להצטלם אצל נוצרי שלא הכירו, כדי שישאר הדבר בסוד, ואף התנה עמו שיעשה רק תמונה אחת, והנגטיב ימכור לו. את הנגטיב השחית הח"ח.
אך נתוודע מזה צלם יהודי מכירו של הנוצרי, והנ"ל הצליח להוציא מהנוצרי העתק מהתמונה בעוד מועד. "אבל כנראה שהצלם הנוצרי לא היה אומן במלאכתו, כי תמונה זו, שנפוצה עד היום, אינה מתארת הצורה האמיתית של הגאון וצדיק". (הקטע האחרון דייקתי לתרגם מיידיש המקורי בתרגום הכי קרוב להמכוון במקור).
ג) על נסיעתו המתוכננת של הח"ח לארה"ק, מאריך הרמ"מ ישר בכרך זה השני. ומתוכן דבריו נראה שלפי חשבונו, עיקרי ההכנות היו סמוך לכתיבת המכתב בר"ח אלול תרפ"ה.
ד) נמצא, שבהשוואת דברי הרמ"מ ישר, מוכח שכוונתו דווקא לתמונה זו, ומשום זה כתב מתחת התמונה בריש חלק א', שצולמה בשנת תרפ"ה, היינו לפני הנסיעה המתוכננת. וגם יוצא כוונתו ל"החיות והדרת פנים". (להעיר בכלליות, שתמונות מתקופה זו אינן הכי משובחות, ואינם מתארים הדבר המצולם כבחיים. דוגמא מוחשית, התמונות שיש מבנין ישיבת חכמי לובלין מלפני השואה, והתמונות של ימינו. וכן על דרך זה התמונות מהקלויז בטשורטקוב).
(אגב, אישית אינני רואה הדמיון של תמונה זו לתמונות האחרות של הח"ח. אבל כבר נוכחתי כמ"פ שחסר לי חוש הציור והיכולת להבחין בדמיון תמונות, ולעומת זה הרב תוכ"ד הוכח כבר כמ"פ שלמרות חסרון ידיעתו בתואר הגוף, הרי הוא מבין בהשוואת תמונות עד להפליא).
מענין לענין. זה ימים רבים אני תמה
על הסיפור עם "לקונה עבדיו ביום דין", מה מקורו?
הסיפור כשלעצמו די מוזר, משל היה בית דין של מעלה מתנהג כגן ילדים חלילה. אך יש מקום ליישב הסיפור, על ידי שינוי קל, והוא שהסיפור קרה ביום הכיפורים ולא בראש השנה. שהרי אמרו חז"ל בבראשית רבה פרשת תולדות:
ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר וכו' ואנכי איש חלק וכו', רבי לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן, ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו, כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר, אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכפורים ויש לו במה יכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר, רבי יצחק אמר לא שאול הוא לה ולא שאולה היא ליה אלא ונשא השעיר עליו זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר את כל עונותם עונות תם שנאמר ויעקב איש תם.
מדברי המדרש יוצא שענין שעיר לעזאזאל, שהשטן שרו של עשיו בא עם חשבון עוונותיהם של ישראל, אבל העוונות נופלין מישראל על עשיו, כי הקרח אלו ישראל אין העבירות נקשרים בהם, והקווץ זה עשיו נושא עליו את העוונות ומסתבכים בו.
ולפי זה יתכן שהרבי רמ"מ מרימנוב (או צדיק אחר, וכפי ביאור זה יתכן שזה אירע אצל הרבה צדיקים), בבואו ללמד זכות על ישראל, עשה פועל דמיוני במעשה, או עכ"פ סיפור עובדא זו כדי לפעול בדיבור, ענין שעיר לעזאזל.
ובחפשי באוצר, המקורות הקדומים היחידים שמצאתי לסיפור זה, הם דווקא בלי קשר לשום צדיק, אלא על כל ישראל בשוה, והיא אימרא בדרך בדיחותא מהתפארת שלמה (מקור אחד), או אימרא מהרבי ר"מ מקוברין (מקור שני). ולפי זה יובן יותר, שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות תשובה ה"ג שעכשיו שאין לנו שעיר לעזאזל יש ד' חילוקי כפרה, יש חטאים שיוהכ"פ תולה ויסורין מכפרת, ויש שרק ממרקין ויום המיתה מכפרת, עיי"ש. ולפי זה יש לומר שאלו הצדיקים רמזו הדבר בשיחות חולין שלהם, שכיום שאין שעיר המשתלח ליקח את כל עוונות ישראל אל ארץ גזירה, אנו מתכפרים בתליה ביום זה, אבל גמר הכפרה אחר כמה שנים, דוגמת עבד עברי שנמכר בגניבתו, אבל גמר התשלום רק אחר שעבד בשני עבודתו כפי שיעור גניבתו, ודו"ק.