הכאב לא מרפה, קשה לעכל ולהכיל את המחשבה שר' איתם הנקין, פשוט נמוג ונעלם. האיש החי התוסס והיוצר הזה, הפך באחת לזכרון טראגי. בלתי נתפס.
הכתיבות שלו, במגוון הבמות והסגנונות, הם היו הקשר של כולנו איתנו, דרך קריאתם הרגישו הקוראים "נגיעה" בו ובאישיותו המיוחדת, לכן הגם שהצער הגדול, הוא צערם של הילדים שהיתמות לגווניה השונים והנוגים תלווה אותם עד שארית חייהם, והיגון הגדול, הוא יגונם של ההורים שקברו את ילדיהם מחמל נפשם, כאב שאין לו שיעור, אצלינו המוות הנורא שלו, נקשר עם הסופיות המוחלטת של הפסק כתיבותיו. כמה מצער להסתכל באתר המקבץ את מאמריו, ולהבין שמאתר דינמי המתחדש כל הזמן - ביטוי לאישיות המיוחדת שמאחורי הדברים - הוא הפך לאתר הנצחה. אף המאמרים עצמם, הפכו ממאמרים חיים, בבחינת אנא נפשי כתבית, לאותיות מתות, טקסט מת, שאין עוד מי שעומד מאחוריהם, אין מי שיגן על העולה מהם, וכל עשרות ההבטחות הבאות בהערות שוליים, על נקודות שיורחבו במשך הזמן, הפכו למשאלות לב שלא יתגשמו לעולם.
כל מי שנחשף לכתיבותיו יודע שאין כאן תופעה של האדרה שאחר המוות, והגזמה שאחרי אסון, מאמריו התייחדו בעושרם, בחדותם ובדייקנותם ואין דומה להם. מדהים להיווכח בקשת הרחבה של האנשים שעמדו בקשרי התכתבויות איתו, ואע"פ שהם עוסקים בתחומים שונים, כולם כאחד מציינים את התועלת הרבה שהם קיבלו ממנו, ואת עושר המקורות שהוא הרעיף עליהם בעינו הטובה ובמזגו הנעים. פעמים הרבה שבתשובה לאיזו שאלה של מה בכך, הוא היה שולף "תוך כדי דיבור" איזו רשימה מרשימותיו, מלאה גדושה ועשירה, וזאת תוך כדי ציון שהוא אוסף חומר נוסף בענין זה ועוד חזל"מ, אם זה בתולדות רבני אמריקה ודברי ימי מוסדות הרבנות ואגודות הרבנים דשם; רבני רו"פ; תולדות ישיבת מרכז הרב וראשיה; ואלו דוגמאות ספורות, אבל בכל אחת ואחת מהן, ובהרבה אחרות, ככל הנראה לא הניח אחריו כמותו. וזאת כמובן מלבד ספריו ועשרות מאמריו, המקיפים נושאים רבים ומגוונים, אותם זכה להשלים ולפרסם, והם מדברים בעד עצמם.
הזכירו הרבה את יושרו ונקיותו, עם מידותיו הנאצלות. ברצוני להדגיש נקודה מסוימת, ושאין אדם כערכי עומד בה עד שנכשל בה...: כתיבתו החריפה והפסקנית, היה בה משהו המזמין פולמוס, אבל מי שהשיב לו בתקיפות מתוך תחושה של "ונקם ישיב לצריו..." מצא עצמו נבוך ופאתטי כשגילה את האיש הנעים והצנוע שמאחורי הדברים. (ואגב צניעותו, זוכרני שאחרי התכתבויות רבות, הסתקרנתי לראות את תואר פניו, בבחינת מי הוא שאת מימיו אנו שותים וכו'. חיפשתי במרשתת עד כמה שידי יד כהה מגעת ולא מצאתי. שמעתי שהוא מורה במדרשה של אמו תחי', אך גם באתר של המדרשה, לא מצאתי דבר...).
בכמה התכתבויות שהיו לי אבדל"ח אתו, הוא ציין שמוצאו המיוחד, בן ונין למשפחת רבנים מאמריקה שלא השתלבה באחת הקבוצות המסוימות של שומרי התורה, מאפשר לו לראות עצמו משוחרר מכבלי התיוג והשיוך המגזרי שלעיתים הוא מלאכותי (וע"כ בהמשך). ניתן לומר שתחושה זו אפשרה לו במידה רבה, לבקר ולדון ללא משוא פנים בתופעות מכל המגזרים כולם, מבלי צורך "לחפות על בת אחותו".
בפולמוסים רבים שגיצים מהם ניתזו גם בפורום כאן, ולרוב דעת הקהל ידועה מראש לפי השתייכות קבוצתית, היה הוא סולל לו דרך לעצמו. מתוך נסיון כן להתחקות בכוחות עצמו לשורש הדברים, כדוגמא בעלמא אני נזכר ב"סוגית" יחס החזו"א לראי"ה, שמשני צדי המתרס מפליגים בדברים מהופכים זמ"ז, ואני מעתיק הודעה שהוא כתב לי באישי (אגב הכתיבה באישי היתה מועדפת עליו בנושאים רבים, הן משום צניעותו והן משום סוג של פרפקציוניזם שהיה בו שלא לכתוב שום דבר ברבים ולרבים אם אינו ברור ומסודר אצלו במידה מספקת):
אני כתבתי, לאחר שהתחקיתי על הדבר, שהציונות הדתית (הפוליטית) נתלתה בראי"ה באופן מלאכותי. אבל בעלמא היא נתפסת מכל הצדדים כממשיכת דרכו. וכך היה מסתמא מזווית מבטו של החזו"א, ואם כן, הוא שלאחר קום המדינה היו לו כמה מאבקים קשים כנגד נציגי ציבו זה וככלל ביקורת נוקבת עליו, ממילא תלאו במי שנתפס כמייסדו - הראי"ה. וגם זה אינו ברור לגמרי, כי אחר שהכיר בגדולתו (וכמי ששהה כמה שנים בסמוך לגרח"ע לא פלא ש'ירש' ממנו את היחס החיובי כלפיו, אם אפשר לדבר על דמות עצמאית כחזו"א במונח של ירושה), היה מצופה שיפריד בינו לבין הנושאים את שמו אח"כ. לכן אני נטיתי יותר לומר שמדובר בכיוון טקטי. אבל מי יודע, ספק אם אפשר להעלות בנושא דברים ברורים יותר. מה שבטוח, כמעט אף אחד משום צד לא מנסה להתמודד עם שני הצדדים של התמונה, מצד אחד העובדות על הכבוד המופלג בחייו ומצד שני העדויות על אמירות שליליות בשנים מאוחרות יותר.
זו דוגמא שולית לנושא זניח, אבל בכ"ז היא מצביעה על נסיון אמיתי לבחון את הדברים, מבלי לברור מראש את החומרים ומבלי לסמן מראש את המטרה. דוגמא רצינית יותר הם מאמריו ההלכתיים המתאפיינים אף הם בעצמאות שכזו, ניתן לראות זאת למשל במאמריו שפרסם בתחומין, המרוכזים גם הם באתר מאמריו, מסקנות שנחשבות כמעט כטאבו במקומות קרובים אליו, הופכות אצלו לדברים הטעונים עיון מחודש. ככלל הרושם היה שהוא ראה עצמו צועד בדרך המלך, בשביל הזהב. כמובן שזו תחושה סובייקטיבית לגמרי, אבל התחושה עצמה, בנושאים רבים (ולא בכולם!) יש לה ערך וחשיבות מצד עצמה. כך למשל באשכול סוער במיוחד שהיה כאן על הרא"ל, הוא כתב לי באישי ואני מצטט:
כמובן יש הרבה מאד מה לדבר, אולי דווקא משום כך לא הכנסתי שם ראשי...
אני כשלעצמי מוצא הפרזה בשני הקצוות שהופיעו שם, הן המאמר הלגלגני והבוטה כנגדו, שכנראה כותבו סבור שאם כותבים 15 פעם "רפש" זה מועיל במקום טענות ממין העניין (גם לא הבנתי, מה אכפת לו ספר כמו מבקשי פניך, מדוע מטרידים אותו עסקיהם הפנימיים של בני הציבור ההוא עד כדי שנצרך להקדיש כנגד הספר יריעה רחבה שכזו?) והן מאידך ההיתממות כאילו אין כאן אלא המשך ישיר של שלשלת חכמי ישראל במעלה הדורות שתמיד היו מהם שהיה להם יד בתרבות הכללית. ההערה שלך על שבאמת לא צריך לחפש מחוץ לגבולות הציבור הדתי לאומי בשביל למצוא התנגדות כלפי דרכו, נכונה כמובן, ואין ספק שבשביל כל בן ישיבה מן המניין (למעט כאלה שמהר עציון ו"שמאלה") צורם מאד לראות ציטוטים מהתרבות הנכרית וכדומה בתוך מאמר תורני. רק שבמקרה הזה התנגדות לדרך לא נכרכה בפסילה אישית.
כנותו בצירוף הבנתו החודרת, יחד עם היכרות רצינית שהיתה לו עם מגוון הזרמים שבציבור היותר קרוב אליו, עשו אותו, אצלי הקטן, לא פעם ולא פעמיים, ככתובת בה ניתן לתהות אודות טיבם/כשרותם של ספרים מסוימים ומידת התאמתם לאוצר, ולקבל תשובות מהימנות וקולעות. והיו בהחלט ספרים שהוא הציע לי שלא להכניסם עד שאעבור עליהם במתון משום שהם "חשודים".
ואגב "ביקורת ספרים": לפני כמה שנים הוא הודיעני שבמדרשה של אמו יש כמות של ספרים גדולה שהגיעו מאיזו ספריה והם עומדים למכירה. קבלתי ממנו רשות לבוא אל המקום קודם זמן המכירה, בכדי לבדוק אם יש ספרים מתאימים לאוצר, והוא נעתר מתוך החשיבות שראה בהגדלת והרחבת ספריית האוצר. תוך כדי עיון בספרים הודעתי לו טלפונית (הוא לא נכח במקום) שיש שם כמה ספרים של סופר שנה ופירש ידוע, שכתיבותיו ידועות במיאוסן וכיעורן. הוא אמר לי ללא היסוס: אתה רשאי ואף תעשה עמי חסד, אם תבער משם את הספרים הללו. לאחר מכן הוא הודיעני בדוא"ל שהוא עצמו בדק אחרי, ושירש מהארגזים עוד כמה וכמה ביכלעך של אותו סופר נתעב.
אם נסיים את הדברים בנקודה זו, נחטא אל האמת, אמנם אמת שהוא לא ראה עצמו "משויך ושייך" לשום קבוצה, לפי החלוקה המקובלת במחוזותינו, אבל הוא בהחלט ראה את עצמו, שייך למחנה יראי ומבקשי השם, ודבר זה בא לידי ביטוי פעמים הרבה בהתכתבויות רבות הנוגעות לנושאים שונים ומגוונים.
מדברים הרבה על רבגוניותו, והיותו אדם מיוחד, היודע להלוך כנגד כל אחד ואחד, ולדבר לכל אומה כלשונה, (בזכרוני שהוא שלח לי את אחד ממאמריו וטרח להדגיש שנוסח המאמר מותאם לבמה בה מתפרסם המאמר, ואילו הדבר היה תלוי בו, היה נכתב אחרת), לעיתים תכונה שכזו - ועכו"כ כשמצורף אליה עדינות וביישנות טבעית - עשויה להותיר רושם מוטעה חלקי וחסר, אף על האנשים הקרובים ביותר. למרבה הצער ניתן לראות כבר עתה רשימות של אנשים קרובים מאד שבהחלט יש בהם משום המעטת הדמות.
אני בוחר להעתיק כאן הודעה אחת ארוכה, שהוא כתב לי אודות מורו ורבו הרב דב ליאור, גדלותו התורנית מול היחס שהוא זוכה לו במקומות בהם לא מכירים אותו כלל, הדברים באים כאן לא בכדי לספר שבחו של הרב ליאור, (מבלי להמעיט בחשיבות של דבר זה לכשעצמו) ולכן השמטתי חלק מן הדברים, (ושמתי במקום ההשמטה שלוש נקודות) אלא כדי להשלים ולהאיר את הדברים דלעיל, אודות השתייכותו הפנימית ומדרג העדיפויות האמיתי שהיה בעיניו:
ראשית צריך לומר שמה ש... עושה כאן הוא מה שמכנים "שירות דוב", שמחמת שהוא מביא מדבריו [של הרב דב ליאור] ומצטט מספרו, אנשים סבורים אולי שדמויות כמוהו - על הדעות והגישות שהוא משמיע פה בעניינים אחרים - מייצגות את חוגו של הרב ליאור, בשעה שלא מיניה ולא מקצתיה.
זכיתי להכיר מקרוב את הגר"ד ליאור שליט"א ולקבל כו"כ שנים תורה ממנו, ובפה מלא אני יכול להגיד שמדובר בגדול עצום בתורה והוראה, שכל הש"ס והשו"ע מונחים בראשו הפלא ופלא... אני הקטן נכחתי בעשרות שיעורים כלליים בכמה מסכתות, וכן בשב שמעתתא ועוד ספרים, והריני מעיד איך שהופך ומעיין בשיטות הראשונים בהבנה נפלאה, שרק מי שעמל לפני כן כו"כ שעות בלימוד הסוגיה יכול להצליח לעקוב אחר מהלך דבריו, וכשבכירי הר"מים מקשים קושיות והוא משיב וחוזר חלילה אפשר לראות ממש את גיצי דא אורייתא ניתזים בחלל ביהמ"ד (אני מתבייש לכתוב "סופרלטיבים" כאלה כי איני ראוי, אבל כך הרגשתי).
יש הרבה להצטער שהגבולות ה'מגזריים' חוצצים גם בפני גדולי התורה. וכשלעצמי יצא לי לתהות הרבה בזמן האחרון על טיבם של הגבולות הללו בכמה עניינים, מעבר לי ולמשפחתי, אני סבור שהחלוקה החותכת שכל אחד שייך דווקא לציבור זה או דווקא לציבור אחר, היא מלאכותית הרבה פעמים, ולמשל תמוה שכמה קומיקאים ומוזיקאים ובדרני-שוליים (לצורך הדוגמא) נחשבים בעיני ההמון ל"חרדים" שהרי למדו בחדר וגם לובשים כובע בביה"כ, אבל אלפי משפחות של עמלי תורה המקפידים על קוצו של יוד ואצ"ל שטלוויזיה ועיתונים חילונים וכל כיו"ב זהו עניין מופרך לגמרי אצלם, הם "אינם חרדים" שהרי לובשים חולצה בצבע אחר וגם שמחים ביום העצמאות. ואפילו האדם שרואה לעיניים יכול לדעת על מה עתידים להיות נידונים בבית דין של מעלה, אם ישאלו שם על ת"ת ומו"מ באמונה וציפייה לישועה, או שישאלו איזה פתק הושם בקלפיות של המדינה.
ובאמת דבר זה יוצא מפני שמדגישים מעל לכל דבר אחר את הבדלי ההשקפות ביחס למדינה וכדומה, שאמנם זהו דבר חשוב ומהותי ועומד ברומו של עולם ויסודות התורה כרוכים בזה (כל צד לפי הסתכלותו), ואיני בא להקטין חלילה בחשיבות הנושא, אבל אני שואל את עצמי, להפוסלים רב או ביכ"נ או ישיבה או ציבור מפני שבשבת אומרים תפילה לשלום המדינה וביום העצמאות אומרים הלל וכדומה - אבל בשאר השעות מה עושים, בשאר ימות השנה מה עושים, וכי לא הוגים באותם ספרים, וכי לא שונים את אותן הלכות, וכי לא מקיימים את אותן מצוות, עד שאנו דנים כאילו המפריד רבה על המשותף. ואף על פי כן ולמרות הכל הרבה אנשים אינם מוכנים לדון ולחלק אלא לפי העניין הנ"ל בלבד.
והרב ליאור כמשל, בעיקר מחמת הנ"ל הריהו שייך דווקא למחנה אחד וממילא מוקצה למחנה האחר, אבל כשלעצמו, הלא אין לו בעולמו אלא תורה, כפשוטו (ועל עניינים כמו תרבות המערב או עולם האקדמיה, שרווחים בחלקים גדולים ממחנהו, הריהו מלגלג בליצנותא דע"ז כל שני וחמישי)... ואצלו נתבאר לי דבר שתמיד תמהתי עליו, מה שהרבה פעמים אנו מוצאים כשאומרים שבחים בהספד על גדולי תורה מדגישים איך שהקפידו ודקדקו בקיום הלכה כזו או אחרת בשו"ע, ולא הבנתי מעודי, מאי הווה אמינא, שלא יקיימו הלכה זו, ואיזה שבח יש בזה מלבד אולי גנאי לאחרים שאינם מדקדקים מספיק בהלכה זו? אבל כשראיתי את הרב ליאור מדי יום ויום בחזרת הש"ץ איך שאינו עסוק בשום ספר, רק ראשו מורכן ומאזין לברכות, אז זכיתי להבין: אנו אנשים פשוטים אף שנימנע מלקרוא וללמוד בספרים בחזרת הש"ץ כפי שנפסק בשו"ע, אין זה שבח, רק אנו ממלאים את חובתנו, אבל כשאנו רואים אחד מגדולי התורה שמקיים זאת, הרי גלוי וידוע עד כמה אהבת התורה לוהטת בליבו, ואין לו בעולמו שום דבר חוץ ממנה, ואנו רואים איך שבכל רגע פנוי נוטל ספר והוגה באהבתה, א"כ אצלו להיבטל בכל פעם למשך דקות ארוכות מלימוד התורה ולא לעסוק בה אפילו בעיון בעלמא משום שזמן תפילה לחוד, הרי אנו יודעים שזהו ניסיון עצום! שלא לעיין בקצות או בחידושי הרשב"א לאורך כל חזרת הש"ץ?! הרי אי אפשר כלל להשוות זאת למה שאצל אדם פשוט כמונו אף שמקיים את אותה הלכה עצמה!
...אי אפשר להאשים רק את הפילוג המגזרי במה שלא יודעים ערכו של הרב ליאור, אלא באמת יש גם משהו בהנהגה שגורם לזה. מלבד מה שכבר הזכרתי שאינו איש של דברים שבכתב וממילא קשה להתרשם רק ממה שמודפס ממנו, וכדי לעמוד באמת על גדלותו צריך להכירו פנים אל פנים (ואמנם היו גם בעבר גדולי תורה שלא היה כוחם בעטם ובכ"ז פקיע שמם כראוי להם, אם מפני שתלמידיהם הפיצו את שמם בכל אתר, בכל אופן כאן אף ששמו פקיע בעולם הישיבות שבמחנהו וכן אצל הרבנים ומורי ההוראה במחנהו, אבל הציבור הדתי-לאומי הרחב אינו יודע להוקיר גדולי תורה כראוי, וא"כ אם בציבורו כך למרבה הצער, לא יצופה שיהיה אחרת שלא בציבורו)... שאין שומעים עליו רק דרך כלי התקשורת וכדומה שנאחזים פה ושם באיזה פסק עצמאי כמוצאי שלל רב, וממילא מצטיירת דמות של "יוסף שריא", מעין הסטריאוטיפ של "רבני מכון צומת", שכביכול כל מגמתו רק להקל ולהתיר הכל מכל כל. ואצ"ל שאין בתדמית זו ממש...
בהודעה אחרת כתבתי על פגישתנו בו הוא הציג בפני את ספרו, ואני מוצא לנכון לשוב ולשנות הודעה זו כאן:
בשנים האחרונות הוא שקד על חיבור על הלכות שבת. בירורים ומו"מ בהל' שבת החמורות. לא מחקרי, לא היסטורי, לא בירורי מנהג וכו', אלא ספר בסגנון של אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, דקדוק בד' ראשונים ומו"מ בד' אחרונים עד הוראת המעשה. את הספר הוא כינה: אש תמיד. (איתם שמעון) ! כשנפגשנו לראשונה הוא הראה לי את הספר, שהיה נראה מוכן לגמרי. הייתי מופתע מאד, הן מהמראה שלו עצמו וסגנון דיבורו: עדין ביישני ומצטנע (מול כתיבתו שהיתה מאופינת בחריפות וחדות והיה ניתן לחשוב שמאחוריה עומד אדם תקיף וכו'), והן מהספר ותוכנו. כששאלתי אותו על הספר ולמה מתמהמהת הופעתו, הוא השיב לי (ואני משתדל לדייק ככל הניתן): באמת זה חלקי מכל עמלי, ובחיבור כזה אני שמח יותר מכל כתיבותיי האחרות, אלא שספר כזה אין לו דורשים ועול המימון מוטל עלי.
חשוב לזכור שתיאור זה, מתייחס לפרק הזמן שבו הוא כבר למד היסטוריה באקדמיה, ונראה איפוא כי אף בימים אלו, מקומו לא הניח ואת חלקו ראה בדברי תורה ולא בדברים בטלים.
לפני כשנה (תשרי תשע"ה) הופיע תגובה הלכתית שלו בהמעיין, ובתוכן העניינים הוא כונה בידי העורך הרב יואל קטן שליט"א: "הרב ד"ר איתם הנקין", מתוך הנחה שגויה, שתואר הד"ר כבר ניתן לו. בגליון טבת תשע"ה התנצל הרב קטן: "...לסיום רציתי לתקן טעות שלי, שגרמה עוגמת נפש לתלמיד חכם וידיד: הרב איתם הנקין שליט"א אינו נושא בתואר ד"ר, שלא כפי שפלטה מקלדתי בטעות בגיליון הקודם של 'המעין'". הקוראים מן הסתם חשבו שיש כאן ענין של דקדקנות יתר שלא ליתן לאדם תואר שאינו זכאי לו. אך הסיפור מאחורי הדברים היה שונה, לדברי הרב קטן אחר פרסום התואר השגוי, קיבל פניה מר' איתם, שבה הוא מיצר ומתמרמר על כינויו בתואר "הרב ד"ר", ושאף אחר שיקבל את התואר, אינו מעונין להזכר באופן הזה, ולא נחה דעתו עד שהובטח לו שהמערכת תתנצל ותתקן את הפרסום השגוי!
ואין הולם יותר מלתאר את ר' איתם, מתוך כתיבותיו שלו עצמו, כאלה שלא נכתבו לשום מטרה ידועה, והרי הם בבחינת קולמוס הלב וראי הנשמה הטהורה. פשפשתי בכלי ומצאתי הודעה אחת שכתב לי, שהותירה עלי בשעתו רושם עז:
אתמהה קמעא, איך אפשר להביא "דברים נוקבים" וכו' מהטור (ושא"ר) דצ"ל "ונשבע מטובך" דווקא, ורק אגב אורחא בצידי צדדין להזכיר בקיצור נמרץ מש"כ הב"ח על אתר. שבאמת הוא תמה על הטור ומקיים הנוסח שבידינו "ונשבע מטובה", וזו לשונו במילואה: "תימה, הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה" (וע"ע באליה רבה שהקשה ממה שנאמר על משה בסוטה י"ד, אטו כדי לאכול פירות רצה להיכנס לארץ - וזה מקור דברי הסמ"ג - ומה שתירץ דמה ששכינה תדיר לגביה וכו', ואילו לדידן גם זה דרך להשפעת הקדושה, עיי"ש). והיינו שסגולת אה"ק המיוחדת להכניס הקדושה גם בגשמיות, מה שחו"ל אינה מוכשרת לזה כ"כ. וכלום אין זו מתכלית עבודתנו בעוה"ז להעלות הגשמיות למקור הקודש, הלא הנשמה לא חיסרה דבר ולמה באה לעולם, וזהו "בכל דרכיך דעהו" ודווקא מחסיד יצופה לדעת האריכות בזה (עי' במאור עינים ריש מטות), ולא לתאר כאילו כל זה הוא רק אגב אורחא. והלא רוב מצוות התלויות בארץ הינן עד"ז, להכניס הקדושה בחולין ובגשם. וכלום נעלם מעיני מי, שכל ההבטחות שבתורה כולן ע"ד ענייני גשמיות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, האם כל זה אינו אלא "לעורר הלב" גרידא. וכבר נודע (או לא נודע) דברי החת"ס בסוכה ל"ו, ע"פ דברי ר' ישמעאל מפסוק זה דואספת דגנך, שהוא ציווי ממש ולא רק ברכה, "שהעבודה בקרקע גופה מצוה, משום יישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה" וכו'. הרי ששונה עבודת ה' שבאה"ק מעבודתו שבחו"ל, וכאריכות חז"ל בג' דפים אחרונים דמס' כתובות.
ואני עני בדעת איני יודע להאריך עוד הרבה בזה, ורק לציין מקצת מר"מ באמת, ואחרים בקיאים ממני שבעתיים בעניינים אלו ובכלל. אמנם רק דבר אחד צריך להוסיף, שבוודאי לא עלה על דעת איש מעולם שיבוש כזה, לסבור שההתענגות בהנאות החושים היא תכלית לעצמה, בחו"ל או בא"י או איך שיהיה. ואצ"ל שלא בראן הקב"ה אלא כאמצעי לעבודתו, דוגמת עונג שבת, וכמ"ש הפני משה על מאמר הירושלמי שעתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל, "משום שאינו נותן לבו לחזור אחריהן לברך ולהודות השם ב"ה שברא מינים אלו להחיות בהן בני אדם וכמו שאינו נחשב בעיניו טובת יתעלה ב"ה" (וע"ע בנזיר י"ט שכפרת הנזיר צריכה על שחטא בהזרה מן היין, וכ"ה בשא"מ, דלא כחד דעה לאיפוך בתענית י"א), והרי זהו עניין ברכות הנהנין, להעלות הדברים ממעשה חומר כבהמות אל קדושת עבודת ה' וכנ"ל (ואמנם המידה בזה בפועל תלויה לפי מדרגת כל אחד, וע"ע בהלכות דעות פ"ג ה"א וה"ב).
--- ווי להאי שופרא דבלי בארעא ---- !
-- שקעה שמשו של זה שלא בעונתה--- !