פורום אוצר החכמה

כרם כתב:שמעתי מספרים, שהגר"ח קניבסקי שליט"א, קיבל בזמנו את הכפה של החזון איש, והוא חבש אותה לראשו עד שבלתה, ואז השליכה לאשפה.

איש אשכולות כתב:

כרם כתב:שמעתי מספרים, שהגר"ח קניבסקי שליט"א, קיבל בזמנו את הכפה של החזון איש, והוא חבש אותה לראשו עד שבלתה, ואז השליכה לאשפה.

ממנ"פ בשביל לזרוק לפח הוא לא הי' צריך ללבוש, אלא מאי האמין בסגולתה, א"כ איך זרקה לאשפה.
(יש שיאמרו, שאלה ליטאית על סיפור חסידי....)

מתפעל כתב:יישר כח מאיר.
אולי תספר לנו כיצד קרה שקידשת על הכוס של החזון איש? כאשר התארחת בביתו של הגר"ז זצ"ל?

האם הכוס היא מכסף? האם השיעור שלה באמת גדול מאד, לכל הפחות כוס הגון ואולי יותר מזה?

מה עוד היה לגר"ז מחפצי החזון איש?

בעצם לחזון איש היה רק אח אחד בחיים, אחיו הגדול ר' מאיר שנפטר מעט אחריו. האחים האחרים ר' משה ור' יצחק לא הגיעו ארצה ולא היו בחיים בזמן פטירת החזו"א. נדמה לי ששניהם נעקדו על קידוש ה' הי"ד. יתר הקרובים הן האחיות ואחות איננה יורשת במקום אח. אמנם סביר להניח שר' מאיר זצ"ל ברוחב לבו נתן דברים גם לגיסיו הסטייפלר, הגר"ש גריינימן והגרנ"מ קרליץ.
עוד יתכן והרבה דברים נשארו אצל האלמנה, הרי חיה אחריו כמה שנים. האם היא המשיכה להתגורר באותה דירה?
מי טיפל בה? האם המשיך שם המנין?

איש אשכולות כתב:

כרם כתב:שמעתי מספרים, שהגר"ח קניבסקי שליט"א, קיבל בזמנו את הכפה של החזון איש, והוא חבש אותה לראשו עד שבלתה, ואז השליכה לאשפה.

ממנ"פ בשביל לזרוק לפח הוא לא הי' צריך ללבוש, אלא מאי האמין בסגולתה, א"כ איך זרקה לאשפה.

צניעומעלי כתב:

הוגה כתב:אתה שוכח שבשנות פטירתו של החזו"א חסידות ליטא טרם נוסדה

שמעתי מחכ"א שכאשר היה נידון על גורלו של בית החזו"א, היו שסברו להשאירו על מתכונתו לדורות, ומרן הסטייפלער הורה נחרצות לשבור את הכל כי איננו חסידים, [באידיש זה היה נשמע טוב, לא זוכר בדיוק את המילים].
ומענין לענין, בתוכ"ד סיפר לי חכ"א הנ"ל, שלאחר שבנו את הקומה העליונה בכולל חזו"א היו כמה מקרים של התאבדויות ל"ע עקב גובהו של המקום. ואמרו למרן הקה"י שצריך לעשות איזה 'תיקון' למקום, והשיב: לא צריך תיקון צריך סורגים.

חכם באשי כתב:

איש אשכולות כתב:

כרם כתב:שמעתי מספרים, שהגר"ח קניבסקי שליט"א, קיבל בזמנו את הכפה של החזון איש, והוא חבש אותה לראשו עד שבלתה, ואז השליכה לאשפה.

ממנ"פ בשביל לזרוק לפח הוא לא הי' צריך ללבוש, אלא מאי האמין בסגולתה, א"כ איך זרקה לאשפה.

הסגולה היתה ללבוש את הכיפה של החזו"א, אך בשעה שהיא בלתה - היא אינה כיפה, ואז מקומה באשפה..

איש אשכולות כתב:

כרם כתב:שמעתי מספרים, שהגר"ח קניבסקי שליט"א, קיבל בזמנו את הכפה של החזון איש, והוא חבש אותה לראשו עד שבלתה, ואז השליכה לאשפה.

ממנ"פ בשביל לזרוק לפח הוא לא הי' צריך ללבוש, אלא מאי האמין בסגולתה, א"כ איך זרקה לאשפה.
(יש שיאמרו, שאלה ליטאית על סיפור חסידי....)

מתפעל כתב:יישר כח מאיר.


מה עוד היה לגר"ז מחפצי החזון איש?

תירוץ בריסקאי
מזכיר את הסיפור עם מרן הגראמ"מ שך זצ"ל שאחד התהדר לפניו שיש לו את אחד מהי"ב חלות של הקארלינער,
שאלו הרב שך, הא כיצד והא עבר עליו הפסח?, ענהו הנ"ל, מכרתיו לגוי.
אם כן - אמר הרב שך - שוב אינו של הקארלינער אלא של הגוי.

אוצר החכמה כתב:

תירוץ בריסקאי
מזכיר את הסיפור עם מרן הגראמ"מ שך זצ"ל שאחד התהדר לפניו שיש לו את אחד מהי"ב חלות של הקארלינער,
שאלו הרב שך, הא כיצד והא עבר עליו הפסח?, ענהו הנ"ל, מכרתיו לגוי.
אם כן - אמר הרב שך - שוב אינו של הקארלינער אלא של הגוי.

אני שמעתי את הסיפור אחרת שהשאלה על החלה נשאלה לפני האדמו"ר מליובאביטש והקושייא היתה איך נשאר חום כיום הלקחו (לפי הסיפור) כי אם נמכר לגוי איבד ממעלתו, ותירץ ע"ז שהרוגאטשובער חוקר אם חמץ זה שם עצם או שם תואר, והמסקנא היא שזה שם תואר, וא"כ יש לומר שמכרו לגוי רק את שם התואר ולא את שם העצם, וכשבאו הדברים לפני הרב שך כעס מאד על הסברא ואמר זה שאומרים עליו שלמדן הוא.

לצורך בירור העניין מביא האדמו"ר את חקירת הגאון רבי יוסף ראזין מרוגטשוב זצ"ל שחקר במהות האיסור של חמץ בפסח: האם האיסור חל על ה'תואר' דהיינו שחל על המאכל דין חמץ חיצוני המעכב מלאכול, או שהאיסור 'חל על העצם' דהיינו עצם המאכל הופך להיות איסור.
[השלכות הלכתיות שונות תלה הרוגטשובי בחקירה זו: לדעתו בחקירה זו תלויה שורש מחלוקתם של רבי יוסי ורבי שמעון, האם חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה או לא: הסובר שחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה, לומד שאיסור החמץ 'חל על העצם' ולכך אין לו התר לאחר הפסח, ואילו המתיר את החמץ לאחר הפסח, מצדד שאיסור החמץ לא הוה רק על ה'תואר' וכשהלך הזמן בטל התואר.
כמו כן מחלוקת נוספת נתלית בחקירתו, המחלוקת של ר' יהודה וחכמים @(פסחים כא.)@: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפזר וזורה לרוח או מטיל לים. ולדבריו חכמים סוברים שאיסור החמץ הוא על 'תואר' הדבר, ולכן מספיק לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים, שאז מתבטל 'תואר' החמץ, וממילא בטל איסור האכילה וההנאה למרות שעצם החמץ עדיין קיים, ואילו רבי יהודה הסובר שאיסור החמץ חל על ה'עצם', סובר שצריך לשרוף את החמץ ולבטל את 'עצם' מציאותו ולא רק את ה'תואר'].
בשורש חקירה זו תולה האדמו"ר גם את שאלת מכירת השיריים לנכרי, משום שאם סוברים שהאיסור חל על ה'עצם', צריכה מכירת החמץ לכלול גם את 'עצם' החמץ, וא"כ כל 'עצמיות' השיריים נמכר לנכרי ולא נשאר שום מציאות שהקדושה הקודמת תהיה לה אחיזה בה . אולם אם סוברים שאיסור החמץ חל רק על ה'תואר' שהוא דבר נוסף על עצם החמץ, יש מקום לומר שדי למכור במכירת חמץ רק את התואר, ואין עוברים על איסורי בל יראה וימצא, ובמכירה זו נשארת הקדושה הקודמת שיש לה בעלות של 'עצם' הנותן שנוגעת ב'עצם' החמץ.
ולפי החקירה הנזכרת היה מקום גדול להתיר את מכירת השיריים, מכיון שההלכה כרבי שמעון שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה והאיסור אינו אלא משום קנס, כמו כן סוברים אנו שניתן לבער בפירור ולזרייה לרוח אלא ש'המנהג' לשורפו, נמצא שאין חסרון למכור שיריים של צדיק לאינו יהודי כי אפשר שתישאר בזה קדושת הצדיק.
בהמשך דבריו דוחה האדמו"ר את הדברים מכיוון שדעת רוב הפוסקים שזוהי מכירה גמורה, ש'עצם' החמץ קנוי לגוי כקנין גמור מדאורייתא, [בפרט לתקנת הגר"ז שעושים ערב קבלן עד כדי כך שהנכרי יכול למוכרו לנכרי שני לאחר הפסח], דהיינו ש'עצם' החמץ הוא שלו.
ולפי זה יובן טעמם של חסידים שלא רצו למכור דבר מאכל שקיבלו מהרבי לנכרי, שלבד מהעניין שיש בזה היפך כבוד רבו ששיריים שקיבל ממנו ימסרו לרשות נכרי, שיונק חיותו משלש קליפות הטמאות, ועל ידי זה מפקיעים בידיים ח"ו את בעלות הקדושה שהיתה על זה מקודם.
כמו כן שולל האדמו"ר את אפשרות ההפקר בהקדימו חקירה נוספת של הגאון מרוגטשוב זצ"ל, הדנה ביסוד הגדר של 'הפקר' שאפשר לפרשו בשני אופנים או שפעולת ההפקר היא שבעל החפץ מסלק עצמו מהחפץ ואין החפץ שייך לשום אדם, או שההפקר הוא הפקעת זכות הבעל ואילו שאר בני אדם 'מקבלים' זכות וקנין בדבר המופקר .
ולפי שתי הסברות בהפקר נדון דיננו לשלול הפקרת שיריים ממה נפשך: משום שאם פעולת ההפקר היא הפקעת הבעלות ומעתה שייך החפץ לכולם, מובן בפשטות הטעם שלא רצו להפקיר את השיריים, משום שבהפקר זוכים כל גויי הארצות, בפרט שבפשטות אין היהודים חפצים לזכות בחמץ בפסח ומסלקים עצמם מלקבל זכות בהפקר זה, הרי זה היפך כבוד רבו שמפחית חלק קדושתו. ובפרט זה גרע המפקיר יותר מהמוכר לנכרי, שיכול הוא לחפש ולמצוא נכרי שהוא מחסידי אומות העולם שהרמב"ם פוסק 'שיש להם חלק לעול הבא, מה גם שהגוי מציל את היהודי מלעבור על איסור חמץ בפסח, מה שאינו שייך ב'מפקיר לכל'.
גם אם נצדד שבפעולת ההפקר אין הכל זוכים בחפץ, יש בזה פחיתות כבוד לרבו כאשר לוקח דבר שבקדושה שקבלו מרבו ובלב שלם מבטלו ומניחו במקום הפקר, ולכך השתדלו החסידים - וכן הורה ה'צמח צדק' לנכדו – לאכול השיריים קודם הפסח ויעשו לדם ובשר כבשרם .

איש אשכולות כתב:מזכיר את הסיפור עם מרן הגראמ"מ שך זצ"ל שאחד התהדר לפניו שיש לו את אחד מהי"ב חלות של הקארלינער,
שאלו הרב שך, הא כיצד והא עבר עליו הפסח?, ענהו הנ"ל, מכרתיו לגוי.
אם כן - אמר הרב שך - שוב אינו של הקארלינער אלא של הגוי.

איש אשכולות כתב:מזכיר את הסיפור עם מרן הגראמ"מ שך זצ"ל שאחד התהדר לפניו שיש לו את אחד מהי"ב חלות של הקארלינער,
שאלו הרב שך, הא כיצד והא עבר עליו הפסח?, ענהו הנ"ל, מכרתיו לגוי.
אם כן - אמר הרב שך - שוב אינו של הקארלינער אלא של הגוי.

בר אוריין תנינא כתב:הפרט שמשך את תשומת ליבי יותר מכל היה שנת הלידה, ובכן: שנת הלידה של החזו"א עפ"י הנכתב הוא 1870, (בערך תרל"א) ואילו שנת הלידה של הרבנית הוא 1883!!! (תרמ"ג), שלש עשרה שנה אחריו!!!
הרי זה סתירה מוחלטת לכל הידוע בדבר הפרשי השנים בין החזו"א לרעייתו.
[גם שנת לידתו של החזו"א עצמו צ"ע, וזאת לאור הידוע כי נולד בחשון תרל"ט (1878), ואילו כאן כתב בכת"י כי נולד בתרל"א, ואולי יוכיח האחד על רעהו כי מסיבות שונות לא נכתבה כאן כל האמת, ולצרכים שונים שונו פרטי הלידה, ואי אפשר להוכיח מכאן דבר, ועדיין צ"ע.]

רבינו אי"ס, קשה לי לרדת עתה לדקות הדיון. בשעתו, סיכמתי את הדברים במאמר שכתבתי בעניין (בעיקר במסתעף ממנו).
ואכן, לא רציתי לומר, אבל מאחר שנאמר, זאת באמת טענתי, שלא עליו תלונת הרב שך, כי אם על הרוגצובי:

איש_ספר כתב:איך אפשר למכור תואר בלי למכור את העצם?

בר אוריין תנינא כתב:בין שלל המסמכים שנמצאו, נמצא מכתב שכתב החזו"א בכתב ידו. מכתב זה, ובו פרטיו האישיים ופרטי הרבנית צורף לבקשה לקבלת רשיון עליה לא"י.
צילום המכתב הופיע במדור "תחת השיחים", ב"מוסף שבת קודש" פרשת בחוקותי.

הקטן שבחבורה כתב:

בר אוריין תנינא כתב:בין שלל המסמכים שנמצאו, נמצא מכתב שכתב החזו"א בכתב ידו. מכתב זה, ובו פרטיו האישיים ופרטי הרבנית צורף לבקשה לקבלת רשיון עליה לא"י.
צילום המכתב הופיע במדור "תחת השיחים", ב"מוסף שבת קודש" פרשת בחוקותי.

במוסף שב"ק נכתב שהמסמך הזה לקוח מהס' גנזים ושו"ת חזו"א (חלק א') שנדפס כבר מלפני כשנה
וכל התמיהות וההשערות שהעלת (וגם מאירי) אודות המסמך הנ"ל כבר נכתבו בס' הנ"ל

איש_ספר כתב:בחוגי בריסק יש יחס קרוב לזלזול בכל צורת הלימוד הזו.

איש_ספר כתב:בחוגי בריסק יש יחס קרוב לזלזול בכל צורת הלימוד הזו.

מתפעל כתב:האם יש חפצים אישיים אחרים של החזון איש?

למשל, כוס הקידוש שלו. מעניין לראות הגודל. החנוכיה שלו. הטלית ותפילין שלו. האם היה נוהג להניח תפילין דר"ת?

למשל, טלית קטן שלו, כיפות, כובעו מקלו, וכולי. לאן הלכו כל החפצים הללו?

ספרן כתב:תמונת פספורט של החזו"א בצעירותו

http://files.kedem-auctions.com/sale33/ ... 284/zoomed

י. בנימין כתב:חתנו היה הרב פישמן [את שמו הפרטי אנני זוכר כרגע], הוא היה רב בהרצליה.
באיזה-שהוא יום הוא עזב את הרבנות [וכפי ששמעתי מאחד מבניו שיח' הוא אמר לקרוביו שלא חסרה לו הרבנות וכל הנלווה לה, והוא צריך רק את הסטנדר...] ועבר להר נוף בירושלים, ולפני כמה שנים הוא נפטר.