פורום אוצר החכמה

איש_ספר כתב:ואם כבר בענייני הקדשות...

הנה הקדשה שרשם לו מורו ר' שמואל ברבי מנחם דון יחיא בריגא בעלותו לארץ בשנת תרצ"ד בהיותו בן שמונה שנים. (חיפשתי מעט על האיש ולא מצאתי, מן הסתם היא העולה על מוקדה עם כל יהודי ריגה הי"ד)

דון יחיא.JPG (14.76 KiB) נצפה 17297 פעמים

כנראה שהוא המופיע בעץ משפחת דון יחיא בויקיפדיה, מן הסתם היה חסיד חב"ד
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7 ... 7%99%D7%90

איש_ספר כתב:הנה הקדשה שרשם לו מורו ר' שמואל ברבי מנחם דון יחיא בריגא בעלותו לארץ בשנת תרצ"ד בהיותו בן שמונה שנים. (חיפשתי מעט על האיש ולא מצאתי, מן הסתם היא העולה על מוקדה עם כל יהודי ריגה הי"ד)

ר' שמואל ב"ר מנחם ושרה דון יחיא (תרכ"ז - נרצח בשואה). נולד ב-Volyntsy שביביאלורוסיה, נישא ליוכבד ועסק בהוראה. התגורר בריגא.

מעניין מאד! יש"כ גדול לרב מחולת והרב חלמיש !

איש_ספר כתב:
הנה תמונה מהקדשה שכתב לו בראש סידור מפי עוללים שנתן לו כמתנת "בר המצוה"

הרב יסראלוב.jpg

איזו ברכה שקלעה בדיוק לעתיד

"ותהיה מגדלור לעמך"...

כי הוא לא היה מנהיג, ולא 'רבי'. הדור הסתכל עליו כעל מצפן ומגדלור.
אין קולע מזה.

ובלשון הכתוב: "כמופת הייתי לרבים"

איש_ספר כתב:

אהוביון כתב:שמעתי מהגאון ר' נחום שיינין שסבו (חותן אביו הגאון ר' מנדל) ר' יחיאל הלוי ישראלי היה רבו של הגרש"ד בילדותו בבית כנסת הגר"א. האם המשפחה מכירה את הסיפור?

על הג"ר יחיאל הלוי ישראלוב/ישראלי (סרלאוב) וישיבת כנסת הרבנים מיסודו של ר' בצלאל יעקב דבליצקי ז"ל כבר נכתב כאן

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=19&t=7042
והנה תמונה יפה שלו (איכותיות יותר מזו המופיעה שם)

הרב ישראלי.jpg

אכן, הס"ק התקרב אליו בצעירותו, ויש לזקוף הרבה מגידולו לאותם שנים.

הנה תמונה מהקדשה שכתב לו בראש סידור מפי עוללים שנתן לו כמתנת "בר המצוה"

הרב יסראלוב.jpg

מעניין האיות של השם בלועזית - DWALAZKY או DWELAITZKY

איךכתבו את השם באידיש לפני שעלו לא"י ?

שבטיישראל כתב: מעניין האיות של השם בלועזית - DWALAZKY או DWELAITZKY
איך כתבו את השם באידיש לפני שעלו לא"י ?

בהקדשה של רבו רבי שמואל דון יחיא כתוב "דוועלייצקי" (או אולי דוועליצקי?),
ולכן כנראה צריך לתפוס לשון אחרון דהיינו DWELAITZKY

דברי התעוררות שנשא א"מ שליט"א בבית הכנסת לעדת הבוכרים בבני ברק
===========================

בשבילי ניתנה תורה

באחת מצוואתו כתב א"מ הכ"מ: אבקש שלא לקיים הספדים בשבעה ובשלשים ויב"ח. והנה נתגלגל הדבר ורצון יראיו יעשה וימי השלשים נגמרו בתחילת אלול. ובמקום הספד יכולים אנו לקיים עצרת התעוררות. והרי עצם הזכרת אבא ביום זה מביא להתעוררות.

כבר ציינתי שאבא הכ"מ אחד מניהוגיו היסודיים היה "לעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" ולחיות את כל החגים והמועדים עם מלא תכנם. ולא לערב ענין בענין, כל מועד עם ההכנה המצטרכת לו ועם תכניו. והדבר בלט במיוחד בחודש אלול שכידוע לכל מי שהכיר אותו. להביט עליו ולהיות במחיצתו בחדש אלול, ומי מדבר בימים הנוראים עצמם, היה כבר התעוררות עצומה. חרדת הדין שרתה עליו וכל כולו היה דרוך כאדם העומד לפני משפט גורלי. באלול היה הוא אדם אחר, התנער מכל עיסוקים ארציים, ותמיד היה מתכנן שכל מיני סידורי חולין לא יכנסו לימי האלול; היה תמיד מתכנן להקדים אותם או לאחר אותם ובלבד שכל הארבעים יום יהיו פנויים לתשובה ותפילה ועבודת ה'. והדבר משתקף היטב בכמה חיבורים מחיבוריו שהקדיש לימים אלו.

ולא עסק באלול כי אם בהכנה לימים נוראים. עד שאפילו התעסקות בדבר מצוה, בחירת אתרוג, הגדיר 'על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב'. וכדרכו לבא בהכנה רבתי לכל מצוה ולכל מועד, אף לחודש אלול עצמו הכין הכנה רבה, וכבר מט"ו באב התחיל את כל המערכה.

הרהרתי בלבי מי אני שאעמוד במקום גדולים, אנא חלא בר חמרא לגבי אבא ולא זכיתי שיגיעו מעשי למעשי אבותי ודבר אין בפי ובלשוני מילה. ובפרט במקום קדוש זה שכידוע אבא הכ"מ היה מחבבו כל כך. על כן אמרתי אהיה רק קריינא דאיגרתא, אקרא קצת דברים ממאמרי אבא הכ"מ לימים אלו.

ותמיד היה מרגלא בפומיה שהדרך להתעלות ולעבוד את ה' היא לחשוב שאין לו רק את היום הזה ועל יום זה ישים את כל משקל עבודתו. וכך כותב הוא בספרו:

"...ובאמת אחר שנתתי אל לבי מהי הדרך היעילה ביותר שאפשר להגיע על ידה לדרגה של התעלות בעבודת ה' בכל הפרטים כולם, מבלי ליפול שוב ושוב בירידות. לא מצאתי דרך אחרת מאשר הדרך של לעבוד רק על היום הה וכאילו אין לו אלא יום זה וכה"ג שאין לו אלא לילה זה וככה לילך מיום ליום, מלילה ללילה, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. ואם האדם ישים כל כח הדמיון שלו כאילו אין לו אלא יום זה שעומד לפניו כמה וכמה יכניס כוחות בעבודת אותו אותו היום, אף שיהיה הוא בכל מצב שעומד בו וכל אשר יתן לו איש בעד נפשו. ועי"ז יש תקוה להצלחה בבואו אח"כ עם ימים ולילות שלימים בתכלית...".

ובחרתי עוד מאמר אחד שבו הוא מדבר על חיזוק בשמירת הלשון בימים אלו, שכידוע ענין זה החזיק בו בכל עוז ובכל תוקף:

"...אחר שכתבתי לך ביום ב אלול בענין התפלה כסידרה עוד צריך שתדע שהצלחת התפלה שתקובל ברצון ושתפעול את פעולתה בגבהי מרומים צריך שגם הפה המתפלל יהיה נקי טהור מכל סוגי דיבורים אסורים ומביאים מנחה בכלי טהור בית ה', לכן אם לא נזהרת בכל השנה מדיבורים אסורים ומדיבורים בטלים עליך לקבל מיד את חובת השמירה מכל חלקי הדיבורים האסורים ומדברים בטלים וכפי המבואר והמתבונן בספריו הקדושים של מרן החפץ חיים זצל שמירת הלשון ח"א וח"ב חובת השמירה קונטרס כבוד שמים וזכור למרים. וכתב רבנו הנ"ל שם בחובת השמירה סוף פרק ו את הענין הזה של עיכוב קבלת התפלה ע"י מסך הדיבורים האסורים והביא את לשון הזוה"ק על זה וז"ל שם: וגם זה צריך לדעת שלבד האיסור שעובר האדם כשמדבר דיבורים שאסרתן התורה עוד נמשך רעה גדולה מזה כשמדבר אח"ב דברי קדושה גם כן לא יזכה האדם בהן כי יש ממונים מסיטרא אחרא שתיכף כשמדבר דיבורים האסורים אוחזין הדיבורים עם הטומאה המרחפת עליהן ומטמאין בזה את דברי הקדושה שמדבר אח"כ עיי"ש, שמביא לשון הזוהר על זה ונמצא עוד בזוהר הביאו הרב חמדת הימים בפרקי אלול ור"ה פ"א, דהמדבר דיבור אסור תפילתו לא נשמעת מ' יום, ואם כן מה תעשה ליום פקודה ביום הדין הגדול הבעל"ט אשר כל חיותינו וחיות היקום כולו תלוי בתפילת ימים אדירים אלה. ואם לא תשמע תפילתך אז, ולא תקובל לרצון הרי אבדנו כולנו אבדנו. והרי כל אחד ואחד מישראל אחראי לכל העולם לכל היקום כולו והרי נמצא דעל ידי אי זהירותך מדיבורים אסורים בימים אלה מי יודע אם אינך אחראי ח"ו להשחתת היקום כולו או מקצתו ואוי ואבוי אם יתבעו אותו אפילו רק שהוא היה הסיבה לאיבוד נפש אחת מישראל או אפילו לגרם של איזה צער ונזק לאחד מישראל...".

עד כאן מספרו שהקדיש לעבודת אלול. וראויים הדברים למי שאמרם שהרי הוא היה נאה דורש ונאה מקיים. ונתקיים בו מה שאמרו חז"ל אם דומה הרב למלאך ה' צבקות יבקשו תורה מפיו. ובזה יהיו שפתיו מדובבות, כאילו הוא עומד ומעורר ואנחנו קמנו ונתעודד.

ורוצה אני ברשות הקהל הקדוש להעלות ולהאיר נקודה אחת שהיא לדעתי העניה סוד גדלותו של אבא הכ"מ. וזו מידה טובה ודבר ממשי שיכול כל אחד ואחד מאתנו להאחז בה ולנהוג בה מי יותר ומי פחות. ובזה אכן נוכל להתעורר לקראת ימי הדין והרחמים.

כבר אמרתי בעבר, שבכל מקום שכתוב בפוסקים בעל נפש יחמיר, ראוי להחמיר, והמחמיר תבוא עליו ברכה, וכיוצא בלשונות אלו, הרי אבא הכ"מ היה מתייצב שם וכאילו אומר לי נאמרו הדברים. זאת אומרת מחובתי לנהוג כך שאם לא כן למי נכתבו הדברים?

עתה בהסתכלות לאחור, רואה אני שהדברים עמוקים יותר, יסודיים יותר:

כידוע מאמר חז"ל, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ורבו כמו רבו פירוש כוונתם בזה. אבא הכ"מ היה מפרשו: בשבילי ניתנה תורה, תורה עם כל ההשגות הגבוהות, בשבילי ניתן השו"ע עם כל נו"כ, בשבילי ניתן חלק הסוד שבתורה, לי ניתנו ספרי המקובלים, לי נאמרו ספרי היראים, עבורי נכתבו ספרי המוסר. לי ולא לאחר.

וגישה יסודית זו עולה מתוך פנקסי קבלותיו. מבחרותו הוא תפס את כל עבודת ה' באופן הכי מושלם ונעלה, לא הילך בקטנות ולא היתה קריה אשר שגבה ממנו. לא אמר לעצמו דבר זה שייך לגדולים ממני, וזה לחסידים ממני. הכל ניתן לי. הכל צווה לי. כך בנגלה, כל מה שנמצא בשו"ע ונו"כ, בספרי המנהגים וספרי היראים. ואם אמרו, ש"יהא הוא מעורר השחר", הרי זה הוא ולא אחר, ואם אמרו "ירא"ש יהיה מצר ודואג על חורבן הבית", הוא הירא והוא המיצר. לא היה דבר אשר נפלא ממנו, בפיו ובלבו קיבלם ועשאם, שהרי הוא הוא שנצטווה בזה.

כך בנסתר, בעצם בחירתו לגשת ללימוד הנסתר עוד בהיותו צעיר לימים, וכל ניהוגיו על פי כתבי האר"יז"ל ובית מדרשו. וכבר התפרסם מפנקס קבלותיו, איך שבגיל עשרים ומשהו, ביקש לכוון כל מעשיו על דעת חסידי עליון מוסדי ארץ, האר"י והגר"א, הרש"ש והח"ח. לא נפוג ליבו ולא רפו ידיו להחשיב עצמו כתלמידים, ויגבה לבו בדרכי ה'!

והרי זה דוגמא לדברי מרן הח"ח (בס' ח"ח עה"ת), על הפסוק, אשר אנוכי מצוך היום, שבכלל זה שיתן האדם אל ליבו שהוא המצווה ואליו נאמרו הדברים כולם, ואל ישיאו יצרו לומר שתתקיים התורה בלא"ה ע"י אנשים אחרים. אלא אנכי המצווה, ומהם הציוויים?! כל הכתוב לחיים בספרים הקדושים!


ותכונה זו והנהגה קדושה זו היא שגדלתו ורוממתו על כל המעשים. כי היה גם בעל החלטה ועקשנות טהורה לכל דבר טוב. וכל דבר שהחזיק בו לא מש ממנו עשרות שנים. וכל מה שתפס בצעירותו מכח אותה הנהגה של בשבילי נתנה תורה החזיק בו שנים שנים עד זקנה ושיבה.

וכבר האריך לפרש ולבאר נקודה נפלאה זו, בספר סידורו של שבת (חלק א ענף ו שורש ג) לגה"צ בעל באר מים חיים, וראויים הם דבריו לבוא כן בשלימותם, אחר שיש למצוא בהם תיאור נאמן לדרך עבודתו הקדושה של אבא הכ"מ:

"...מדת הגבהות אף שהיא מאוסה ומתועבת למאוד לפני הבורא, הנה יש דוגמתה בקדושה והיא משובחת מאוד כשהוא על שלימות הראוי הלא כתיב ויגבה לבו בה' ורז"ל אמרו לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם ולכאורה הוא גבהות גדול לומר בשבילו נברא העולם. אך שישנה בקדושה, והוא כי לפעמים יטעה היצה"ר לאדם לומר לו: מי אתה לבקש גדולת לדקדק בדקדוקי מצות מאד ולעסוק בתורה יומם ולילה הלא לא טוב אתה מאבותיך והימים הראשונים היו טובים שלא היו מדקדקים כ"כ בזהירות המצוות... או בתפלה לא היו מתפללים באורך כ"כ. ואתה למה תדחק עצמך ליזהר מלהתפלל בלי מחשבה זרה ולא תוכל עשוהו כי קטן אתה במדריגתך. את הכל נאה לצדיקים הגדולים שמעודן היו נשמרים מכל רע ואתה תתפלל בקיצור וא' המרבה וא' הממעיט וכו'. וכדומה מפתוי היצר במה שמפתה אותו במדת הענוה ועושהו עניו מכל וקטון מכל כדי לבטלו מעבודת בוראו.

ועל כזה אף אתה אמור לו שקר אתה דובר בזה, וכל אדם יוכל להיות כמשה רבינו ע"ה. ואם על משמרתי אעמודה להיות נזהר מכל רע מל"ת דאורייתא או דרבנן או אפילו מנהג ישראל.. ולדקדק בכל הדקדוקים שבעולם ובכל מיני אזהרות ליזהר... וכן לעשות כל המ"ע בתכלית השלימות בלב טוב ובמחשבה טובה ונכונה... ואם כה אעשה גם אנכי לא נופל מהם וגם אני יכול לבוא למדרגת הצדיקי' הגדולי' כמוהם כמוני וע"כ גם בשבילי לבד נברא העולם כיון שגם אני אוכל להיות כמוהם אם ארצה לחזק עבודתי בשלימות.

ואמרו ז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, והוא כי יאמר האדם מי אני לגשת אל הקודש ולפשפש עצמי בדבריהם הגדולים הראוין לגדולי הדור, ולא כן עמדי כי אתנהג עצמי בדרך כל העולם ומה עושין כל העולם שאינם במדרגת הצדיקים גם אני אהיה כמוהם ולמה זה אצא מכללם וכי יוכל להיות כל העולם במדריג' עליונה... וע"כ לא ירצה לדקדק במצות על השלימות הרב וליזהר מדקדוקי סופרים כדרך הצדיקים ... [על כן] קודם עשיית המצות ותורה ועבוד' שבלב צריך תחילה לומר בשבילי נברא העולם, כדי שעי"ז יעשה על צד השלימות והטוב ותחשק ותתלהב לבו לעשות אותם ביותר ויותר מיכלתו".

וכך כותב א"מ בספרו לנפש תדרשנו (ח"ב פרשת שופטים) עה"כ: נביא מקרבך מאחיך וגו' ככל אשר שאלת וגו' לא אוסף וגו' נביא אקים וגו'.

"מבואר בפסוקים אלו כי ענין הנביא שניתן לישראל להשמיע את דבר ה' הוא רק אחר שאמרו ביום הקהל לא אוסף לשמוע וגו' ואם לא היו מפחדים ממעמד רם ונשא זה, שבאמת היה בכוחותם לסבלו, כי דבר ה' בא להם כל אחד כפי כוחו וכפי כח הקבלה שלו, כדאיתא במדרש יתרו וא"כ אם לא היו מפחדים אז היתה נשארת ההנהגה באופן תמידי כדוגמת הגילוי שהיה במעמד הר סיני, והיה דבר ה' בא בגילוי בכל עת לעמו בהתגלות כבודו, כדוגמת יום המעמד הנורא. ורק מחמת אי חפצם ויראתם ממעמד ההוא, בא להם דבר ה' אח"כ בפי משה נביאו ואח"כ בכל דור בפי נביאי אותו הדור. ויוצא לנו מזה מוסר השכל, דאין לאדם לפחד כלל וכלל מלעלות למדרגות גבוהות ונישאות בעבודת ה' באומרו שעדיין הוא אינו ראוי ושאר הבלים כאלה, הבאים לו מטענת היצר החפץ במנוחה ושלוה, ואדרבה אם יתקרב הוא לבורא ית"ש, יתקרב הבורא אליו כמים הפנים לפנים בגילויים גדולים ונפלאים, כפי מצב ובחינת המתקרב. וכמו שם שאם לא היו מפחדים מלהתקרב לה' ביום המעמד היתה ההנהגה תמיד בגילוי כיום המעמד, ורק מחמת שחפצו בהתרחקות נתרחקה גם ההנהגה וניתנה ביד הנביאים והוא מאמרם ז"ל אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה והבא ליטהר מסייעין אותו".

וברשות הקהל הק' אקריא עוד דבר מה מפנקסיו השייך לעניננו, איך גבהות הלב, יכולה שתהיה מידה שבקדושה, להוסיף בשלימות העבודה:

לפני יוהכ"פ תשנ"א
הנה לפי גילי [65!] זה כבר הזמן המאוחר ביותר להגיע למעלת החסידים העומדים לפני ה' תמיד וא"כ אם לא עכשיו אימתי. ולכן אחר שהיום הנחמד והנורא כבד עומד אחר כתלנו צריך מאד להתכונן לנצל יום אדיר זה בל"נ עד תומו להשליך ממני כל הנטל והסיבוך של הנהגה מעוותת עד היום ולצאת ע"י תשובה גמורה בבת אחת מחושך לאור גדול. ובפרט שאותי יתבעו יותר כפי כל ההשגות שלי בכל דרכי העבודה מה שאין כן לשאר. ולכן זהו הזמן האחרון.


מורי ורבותי, עומדים אנו כעת לפני ימי הרחמים והסליחות, ועיקר כוחנו בתפילה ובתחנונים. ובזה הלך לפנינו לפני המחנה אבא הכ"מ שהיה עמוד התפילה, הכל יודעים את סדר עבודתו בתפילה, שעבד על כל תג ותג, שיהיה מכוון מבחינה הלכתית וכן על דרך כוונות האריז"ל, הכל בדקדוק עצום ובלב נשבר. ועכשיו הרי חסרנו כל אלה. אנשי אמנה אבדו באים בכח מעשיהם גבורים לעמוד בפרץ דוחים את הגזרות.

וכאשר נפטר הקדוש ר' הערש מיכל שפירא בעל ציץ הקדש, נאנח ר' שמואל סלנט: ראש השנה בלי ר' הרש מיכל יום כפור בלי ר' הרש מיכל סוכות בלי ר' הרש מיכל. אף אנו יש לנו לזעוק: אלול בלי אבא, ר"ה בלי אבא, יוכ"פ בלי אבא, הושענא רבה בלי אבא. מי יעמוד לנו בפרץ? מי ידחה את הגזרות?

ויש לנו לזכור דברי רבינו הצל"ח בדרושיו (דרוש נד), שיש בהם לחייב כולנו להוסיף עתה עם סילוקו של אבא, אומץ וכוח בעבודת השם:

שראוי להתאונן על מיתת צדיקים... אשר כולם בחייהם היו לתועלת גדול לבני דורם יותר ממה שהם לאחר מיתתם כי כל זמן שהצדיק הוא מוסיף אומץ ומתרבה זכותו במצות ומעשים טובים ובגודל זכותו הוא מגין על הדור ואותה הגנה היא נעשית מעצמו בלי התפעלות [ר"ל בלי פעילות שלנו], כמו שהנר כל זמן שהוא דולק מאיר מעצמו ואינו צריך פעולה להתפשטות ניצוצי האור כן הצדיק במעשיו הטובים מגין על בני דורו בלי שום התפעלות. אשר לא כן הצדיק אחר מותו לא יכול לפעול עוד על ידי עשיות מצות ומעשים טובים ואם כי יש תועלת ויש כח בהצדיקים לבקש רתמים אף אחר מיתתם זה אינו נעשה מעצמו כי אם על ידי התפעלות וצריך התעוררות שיבקשו תחנונים על קברו לכן ראוי להתאבל ולבכות על מיתתם של צדיקים וכו'. ועוד האריך.

היוצא מדברים אלו - וחלילה לי לעמוד ולומר לקהל הקדוש הזה דברי מוסר. ואין אני אלא כקורא מן הספר ומבאר דבריו - כי עלינו להתאמץ בזאת השנה בתפילה ובתחנונים ביתר שאת, ולדבוק בדרכיו ובמעשיו, ולבקש מהקב"ה שבזכות ההליכה בדרכיו של אותו צדיק מכוחו ומהשפעתו, יכתבנו יגזור עלינו גזרות טובות ישועות ונחמות ויחתמנו לחיים טובים ולשלום.

ויה"ר מלפניו יתברך שהתעוררות זו שנתעורר כולנו, מכל דברי החכמים שבאו דבריהם כאן, תעמוד לנו להכתב בספרן של צדיקים לחיים טובים ולשלום.

ייש"כ, לקרוא ולבכות. לראות בן אדם בן 65 שבוכה על עצמו ועל מצבו ומקבל על עצמו להשתנות מהקצה, איפה אנחנו....

אם זכרוני לא בוגד בי, היה כתוב כאן שהוא היה צם כל אלול ועשי"ת וגם בערב יום כיפור, האם אני זוכר נכון? ואם כן, איך היה מותר כנגד ההלכה שצריך לאכול?

אברך כתב:אם זכרוני לא בוגד בי, היה כתוב כאן שהוא היה צם כל אלול ועשי"ת וגם בערב יום כיפור, האם אני זוכר נכון? ואם כן, איך היה מותר כנגד ההלכה שצריך לאכול?

אכן, שנים הרבה היה צם כל האלול ועשי"ת. אך חלילה לא בעריו"כ.

ברשימת ועד הישיבות - ב"ישיבה הקדושה דסלונים" רמת גן [תשט"ו]
מהרשימה נראה כי נשא שם בתפקיד ?

פרנצויז כתב:

שבטיישראל כתב: מעניין האיות של השם בלועזית - DWALAZKY או DWELAITZKY
איך כתבו את השם באידיש לפני שעלו לא"י ?

בהקדשה של רבו רבי שמואל דון יחיא כתוב "דוועלייצקי" (או אולי דוועליצקי?),
ולכן כנראה צריך לתפוס לשון אחרון דהיינו DWELAITZKY

אכן. ראו כתובת המשפחה בתל אביב שנת תשט"ז (http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/ ... k=AE9DE05F). אך עיינו בתיקי ארכיון המדינה שצויינו כאן (viewtopic.php?f=19&t=41046&start=40#p471914) וכאן (viewtopic.php?f=19&t=41046&start=40#p472092)

אהוביון כתב:שמעתי מהגאון ר' נחום שיינין שסבו (חותן אביו הגאון ר' מנדל) ר' יחיאל הלוי ישראלי היה רבו של הגרש"ד בילדותו בבית כנסת הגר"א.

הג"ר יחיאל הלוי סראלוב - ישראלי, מלפנים רב דתפארת בחורים דווילנא
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 042#p65886
היה חותנו של הג"ר מנדל שיינין זצ"ל, וסבו של הג"ר יאיר ישראלי שליט"א.

פרנצויז כתב:

שבטיישראל כתב: מעניין האיות של השם בלועזית - DWALAZKY או DWELAITZKY
איך כתבו את השם באידיש לפני שעלו לא"י ?

בהקדשה של רבו רבי שמואל דון יחיא כתוב "דוועלייצקי" (או אולי דוועליצקי?),
ולכן כנראה צריך לתפוס לשון אחרון דהיינו DWELAITZKY

וראה בס' "צדקה וחסד" (לר' זאב אריה רבינר) עמ' ק"א, שכתוב על אביו של הגר"ש: "מו"ה צלאל דוועליצקי".

חלמישצור כתב:

פרנצויז כתב:
בהקדשה של רבו רבי שמואל דון יחיא כתוב "דוועלייצקי" (או אולי דוועליצקי?),
ולכן כנראה צריך לתפוס לשון אחרון דהיינו DWELAITZKY

אכן. ראו כתובת המשפחה בתל אביב שנת תשט"ז (http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/ ... k=AE9DE05F).

צ"ל: תש"ו [23.11.45]

אליהו בן עמרם כתב:היתה לו נעימות מיוחדת כלפי כל אחד, שמתובלת לא אחת ב"חוש הומור" דק ונעים.
הואיל והרב זצ"ל ידוע היה כמקובל גדול, (על אף שמי שלא הכירו, חשב לתומו שמדובר על רב בית כנסת זקן, שאין לא אפילו "הדרת זקן" או פאות גדולות כיאה וכיאות), לכן שאלו אותו גם שאלות מעשיות יותר שמקורן בקבלה, לדוגמא: מישהו שאל איך בדיוק משתטחים על ציון של צדיק שנפטר, האם כך או כך, בפישוט ידיים ורגליים כזה או אחר? והוא ענה ב"חוש ההומור" שלו: לא עושים כך! וזה גם לא כדאי! כי זה עלול "ללכלך את החליפה"....

(לעומת זאת, שמעתי מכלי ראשון, שבימי מלחמת המפרץ, שמע על פטירת תלמיד חכם אחד, וביקש מקרוביו לשים פתק כלשהו בתוך ידו של הנפטר וכך לקברו, כי כך קיבל מגדולי ירושלים לעשות בעת צרה לישראל. זה מה ששמעתי, ויותר מכך לא, וגם לא מה שהיה כתוב בפתק, ואני מקווה שלא שגיתי בפרטים).

כך גם היה מתבל לפעמים סיפורי צדיקים וגם איזשהם הוראות בהלכה בתוספת הומור דק, שהיה משרה אווירה נעימה ולא כבידה.
זכורני לדוגמא, ששאלו אותו היכן לברך ברכת הדרך ביציאה מבני ברק לירושלים, וענה כשיוצאים מהעיר, נו...נו... ב"השתגע"...
(וכוונתו היתה ליד השלט שהיה ביציאה מתחנת הדלק פז, ליד קוקה קולה, ששם היה קיוסק שעליו שלט גדול "השתגע בגהה"...)

וכל זה היה רק כדי להשרות אווירה נעימה ופשוטה ולא כבידה. אמנם הכוונה והמטרה להדר ולדקדק ולהחמיר, אך הכל בנעימות, בלי גינוני "כובד" האופייניים לפעמים ל"מחמירים"...

זכורני איך שפעם אחת התרעם על חוסר "דרך ארץ" של בחור אחד (בלי שהכרתיו, ובלי שמות, כמובן) שהתארח אצלו ולא רצה ללגום משקה כלשהו בהכשר מהודר מאד, שאותו בחור נמנע מלשתותו מטעמיו הוא...
ואמר לי כמעט בזה"ל: "הרב הזקן" מכבד את הבחור הצעיר לשתות והוא מסרב?...הנשמע כדבר הזה?
על אף שלא עניין אותו כבוד, אך כאן זו היתה סוגיא של "דרך ארץ" ולכן לא נמנע מלשון זה על עצמו...
וכמדומני שבהזדמנות זו סופרו כמה סיפורים על דקדוקם של גדולי ישראל שהתארחו אצל אחרים ואכלו ושתו למרות שלא היתה דעתם נוחה מכך, או שהתחמקו בתירוץ הידוע "הרופא אינו מרשה לי...." (כשהכוונה לרמב"ם ה"רופא"...), על מנת לא לפגוע במארחיהם.

למרות שהיה "מחמיר" גדול (בעיקר על עצמו), לחשוש לכל מיני ספיקות, אך ידע בידיעה נפלאה מהו הגבול הדק שבין חומרות לשם שמים, לבין מה שנקרא "נערווין" סתם.

לדוגמא: בתקיעת שופר, לאחר שחישבן את כל השיטות שרצה להחמיר לצאת בהן ידי חובה (וכידוע, שהכל היה בדקדוק וביסודיות מרובה, וגם מתוך מסורת מגדולי ירושלים), עשה לעצמו רשימה של כל השיטות שרוצה לצאת בהן (ביו"ט ראשון של ר"ה בלבד אחר הצהרים), וכך גם הינחה את "בעל התוקע" המיוחד שלו.
והנה לאחר התקיעות, הרבה פעמים ניגשו אליו כל מיני מדקדקים וביקשו תקיעות נוספות, אולי כך ואולי כך, ו"שילוב" של שיטות ראשונים כזה או אחר, והיה צפוי שהוא יסכים, כי למה לא "להחמיר" עוד קצת, והלא"ירא שמים יצא את כולם" (כלשונו השגורה)?
ומ"מ הוא דחה כמעט את כולם, ולא הסכים להוסיף עוד חומרות, כי "יש גבול"! ואת הגבול הדק הזה, רק הוא ידע. מה צריך, ומה מיותר ונגוע חלילה ב"נערווין" אולי שאינם לש"ש.
והראיה לכך, שכן היה מוכן לשמוע בקשה לתקיעות נוספות מסוג שאולי לא חשב עליהן, כאשר ביקש אותן אחד ממתפללי המנין הקבועים, ת"ח וצדיק המדקדק בצנעה במעשיו, שאליו נעתר, כנראה בגלל שכיבד אותו ואת דרכו, ולא חשש מפני "נערווין" סתם.

בענין זה התפרסם לאחרונה סיפור מרעיש אשר כידוע הגרש"ד הידר בכל מיני שיטות בתקיעות כנ"ל אשר תקעו לפניו אחה"צ , ופעמים שנשאל ע"כ מה הענין להרבות בכ"כ הרבה שיטות בתקיעות וענה שיום זה ענינו ויסודו תקיעות וכו' , ומקורבו זה חיפש מה מקור הדבר ולא נמצא , וסיפר שלאחרונה לאחר הסתלקותו נתגלה אליו [בחזיון הלילה ] וא"ל מילה אחת ,[b][u]צל"ח, והלכו וחיפשו וימצא הדבר בחי' הצל"ח במס' חגיגה י"ד דברים נפלאים ,יעו"ש שמבאר שדין תקיעת שופר איננו ככל מצוות כגון נטילת לולב וכו' שאדם נוטל פעם א' ויוצא יד"ח ואין שום תוספת, אלא ר"ה הוא "יום תרועה " היינו שכל היום כולו נקבע כיום תרועה, [ומכאן לעניני התקיעות במשך כל היום , כמובן לא תקיעות מיותרות סתם אבל מה שיש להדר ראוי ונכון , כך סיפר רב חשוב בשיעורו לאחרונה בהל' תקיעת שופר,
האם ידועים הדברים?

במוסף שבת קדש של יתד נאמן, פ' ראה תשע"ח,עמ' 16, תחת הכותרת "האש הבוערת על גב ידו של השווער", מובאים דברי רבי יוסף אליהו וינוגרד שליט"א (חתן הגר"ש דבליצקי זצ"ל) שבשנת תשט"ו התחיל הגר"ש לחבר ספר "שורת הדין" על הלכות התלויות בארץ, (על דרך ספר משנה ברורה וביאור הלכה), והוציא לאור חלק ראשון על הלכות ערלה, ולא המשיך.
[כמדומה שספר "שורת הדין" לא נזכר ברשימת ספריו שהובאו באשכול הזה].
צילום המאמר הובא לעיל viewtopic.php?f=19&t=41046&start=480#p480972
בשם "הנגלה והנסתר" (זה השם הכללי של כל המאמרים על הגרש"ד בגליון הנ"ל).







וראה עוד באשכול אחר viewtopic.php?f=7&t=29001&p=482827&hilit=#p482827
שנדפס רק גליון אחד מתוך ספר "שורת הדין".

מ,א,ור כתב:

אליהו בן עמרם כתב:
לדוגמא: בתקיעת שופר, לאחר שחישבן את כל השיטות שרצה להחמיר לצאת בהן ידי חובה (וכידוע, שהכל היה בדקדוק וביסודיות מרובה, וגם מתוך מסורת מגדולי ירושלים), עשה לעצמו רשימה של כל השיטות שרוצה לצאת בהן (ביו"ט ראשון של ר"ה בלבד אחר הצהרים), וכך גם הינחה את "בעל התוקע" המיוחד שלו.
והנה לאחר התקיעות, הרבה פעמים ניגשו אליו כל מיני מדקדקים וביקשו תקיעות נוספות, אולי כך ואולי כך, ו"שילוב" של שיטות ראשונים כזה או אחר, והיה צפוי שהוא יסכים, כי למה לא "להחמיר" עוד קצת, והלא"ירא שמים יצא את כולם" (כלשונו השגורה)?
ומ"מ הוא דחה כמעט את כולם, ולא הסכים להוסיף עוד חומרות, כי "יש גבול"! ואת הגבול הדק הזה, רק הוא ידע. מה צריך, ומה מיותר ונגוע חלילה ב"נערווין" אולי שאינם לש"ש.
.

בענין זה התפרסם לאחרונה סיפור מרעיש אשר כידוע הגרש"ד הידר בכל מיני שיטות בתקיעות כנ"ל אשר תקעו לפניו אחה"צ , ופעמים שנשאל ע"כ מה הענין להרבות בכ"כ הרבה שיטות בתקיעות וענה שיום זה ענינו ויסודו תקיעות וכו' , ומקורבו זה חיפש מה מקור הדבר ולא נמצא , וסיפר שלאחרונה לאחר הסתלקותו נתגלה אליו [בחזיון הלילה ] וא"ל מילה אחת ,[b][u]צל"ח, והלכו וחיפשו וימצא הדבר בחי' הצל"ח במס' חגיגה י"ד דברים נפלאים ,יעו"ש שמבאר שדין תקיעת שופר איננו ככל מצוות כגון נטילת לולב וכו' שאדם נוטל פעם א' ויוצא יד"ח ואין שום תוספת, אלא ר"ה הוא "יום תרועה " היינו שכל היום כולו נקבע כיום תרועה, [ומכאן לעניני התקיעות במשך כל היום , כמובן לא תקיעות מיותרות סתם אבל מה שיש להדר ראוי ונכון , כך סיפר רב חשוב בשיעורו לאחרונה בהל' תקיעת שופר,
האם ידועים הדברים?

הסיפור לא מסתדר כל כך.
זה צל"ח נודע שמדובר אודותיו הרבה בימי ר"ה, ועבור ידיעה מוכרת כזו ירד הרב מעולם העליון?!

את הצל"ח איני מכיר
אולם הכרתי ת"ח גדול מאד אחר שנהג כך ואמר שהנהגה זו למד מהגרי"ם חרל"פ זצ"ל זיע"א ולפי שגם הרב זצ"ל היה מתלמידיו של הגרימ"ח מתבקש שגם הוא למד כן ממנו

כדכד כתב:את הצל"ח איני מכיר
אולם הכרתי ת"ח גדול מאד אחר שנהג כך ואמר שהנהגה זו למד מהגרי"ם חרל"פ זצ"ל זיע"א ולפי שגם הרב זצ"ל היה מתלמידיו של הגרימ"ח מתבקש שגם הוא למד כן ממנו

אכן, הרב חרל"פ היה ידוע בכך שהיה מזמין אליו את כל בעלי התקיעה בשכונתו, וכל אחד בתורו היה תוקע לפניו.
מצד שני, הרב משה לוינגר זוכר כילד את הקפדתו הרבה של הרב חרל"פ בתקיעות:

היה קשה מאוד לעמוד בדרישות של הרב חרל"פ, הוא הקפיד מאוד על התקיעות, ופסל הרבה קולות של בעלי התקיעה תוך כדי התקיעות.זה היה נראה כדבר שכמעט ולא ניתן לעמוד בדרישות שלו. אני זוכר כילד היה קשה לעמוד בדרישות שלו ולהיות בעל תוקע בביכ"נ הגר"א. בעלי התקיעה התעייפו והתחלפו, ועוד פעם ניסו, וקראו גם לבעלי תקיעה שסיימו במניינים אחרים לבוא ולסייע.

וראו גם מה שהובא בשם הגרש"ז:

בשו"ת שאילת שלמה ב, נה: "ומורי הגאון הגדול מבריסק מהרי"ל דיסקין ז"ל פה היה מדקדק גדול בזה, שאם היה רק איזה שינוי קול במשך התקיעה, ואף בסוף, היה מצוה לתקוע שנית. ולפעמים היו עוברים לפניו כעשר תוקעים עד שעשו התקיעה ישרה ופשוטה לפניו זי"ע, וכן אני נוהג אחריו". וכ"כ בהליכות שלמה ב, ט, בשם הרב חרל"פ.

קבלתי עתה את מוסף ש"ק של יתד נאמן באיכות טובה והוצאתי ישן מפני חדש
viewtopic.php?f=19&t=41046&p=479172#p479172

איש_ספר כתב:באופן כללי חשוב להבהיר שהסידור אינו "שלו". הוא הקדים לו הקדמה וכמו"כ המו"ל השתמש בספריו, אבל הוא לא היה אחראי על הסידור ועל כו"כ טעויות שנפלו בו.

מדוע הסידור אינו מופיע באוצר? האם משום הטעויות שנפלו בו?
האם יש מקום שבו כתוב מה הם הטעויות הללו?

לא הזדמן לידי ע"ע. בגי' הבאה יכנס. לא ידוע לי על רשימה כזו אבל ככלל שמעתי שאינו מדויק.

יש סיבה שס' שורת הדין אינו באוצר?

הספר לא נשלם. מה שנותר זה גליון זה ועוד מחברת אחת או שתיים בכתב יד.

הסידור תפלת אליהו נוסח הגר"א נמצא באוצר. כי אני לא רואה?

יש באוצר סידור תפילת אליהו עם נוסח הגר"א של מוסד הרב קוק, אבל משהו אחר לגמרי.

זה אני יודע. אבל יש לי סידור אחר בשם זה שהוציאו ר' שריה באייר תשל"ח והוא מהדורת צילום של אחד הסידורים עם תיקונים מודבקים שנכתבו במכונת כתיבה. וכמובן רואים שם את דקדקנותו ויכולת חישוב כל הצדדים שלר' שריה. (לפי ההקדמה מותאם לזה השלחן ח"ג)

איש_ספר כתב:

אוצר החכמה כתב:הסידור תפלת אליהו נוסח הגר"א נמצא באוצר. כי אני לא רואה?

איש_ספר כתב:לא הזדמן לידי ע"ע. בגי' הבאה יכנס. לא ידוע לי על רשימה כזו אבל ככלל שמעתי שאינו מדויק.

לא הבנתי מה כתבת על רשימה כזו. מכל מקום לי יש אותו כמו שכתבתי.

הנה בשפה ברורה ונעימה: הסדור יכנס לאוצר בגירסה הקרובה בס"ד.

וזה ענין הרשימה עליה דיבר הרב אי"ס:

איש_ספר כתב:באופן כללי חשוב להבהיר שהסידור אינו "שלו". הוא הקדים לו הקדמה וכמו"כ המו"ל השתמש בספריו, אבל הוא לא היה אחראי על הסידור ועל כו"כ טעויות שנפלו בו.

אברך כתב:האם יש מקום שבו כתוב מה הם הטעויות הללו?

איש_ספר כתב:לא ידוע לי על רשימה כזו אבל ככלל שמעתי שאינו מדויק.

על הסידור הנ"ל (וצילום השער) ראה כאן:
viewtopic.php?p=425780#p425780

זה לא הסידור הזה. הסידור אליו קישרת הוא סידור הגרנ"ה רגיל אלא שבסופו הוסיפו ממש"כ בזה השלחן. ואילו הסידור המדובר כאן ושעתיד להכנס בקרוב לאוצר הוא כולל שינויים בגוף הסידור (בהדבקות פרימיטיביות וכו'...)

מ,א,ור כתב:...וימצא הדבר בחי' הצל"ח במס' חגיגה י"ד דברים נפלאים, יעו"ש שמבאר שדין תקיעת שופר איננו ככל מצוות כגון נטילת לולב וכו' שאדם נוטל פעם א' ויוצא יד"ח ואין שום תוספת, אלא ר"ה הוא "יום תרועה" היינו שכל היום כולו נקבע כיום תרועה, [ומכאן לעניני התקיעות במשך כל היום, כמובן לא תקיעות מיותרות סתם, אבל מה שיש להדר ראוי ונכון...

המשמעות הנגלית שם בדברי הצל"ח היא, ד"יום תרועה" אתא למימר שאינו יום שמחה של מאכל ומשתה כשאר יו"ט, אלא יום של חרדה ופחד וכו', ובזה שאני מלולב וכד' שהענין מתקיים בעצם הנטילה פעם אחת, משא"כ בשופר שמהות היום היא גנוחי וילולי. אבל זה לא מתבקש מן הדברים לתקוע שיטות נוספות וכד'. ואם התקיעות עצמם מביאות חרדה ואימה, זה סיבה לתקוע שוב ושוב גם בלי להרויח שיטות נוספות, (וגם זה יתכן באמת). ומ"מ זה בודאי חזי לאיצטרופי. (וכנראה לא קי"ל הא).

איש_ספר כתב:קבלתי עתה את מוסף ש"ק של יתד נאמן באיכות טובה והוצאתי ישן מפני חדש
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 72#p479172

יש אפשרות להעלות ככקובץ מאוחד?

איש_ספר כתב:מכתב משנת תשמ"ו שטרם פורסם ברבים

בס"ד, יום ה' ראה תשמ"ו
מע"כ ידה"נ הרה"ג ר' ...... שליט"א.
שלו' וברכה.
אודות הענין שביקש ממני לפני איזה זמן לחוות דעתי אודות הפירסומים של כמה ת"ח ברי לבב הכואבים את צער השכינה הנמצאת בגלותא עד ישקיף וירא ורוצים לעשות פעולות בבחינת איתערותא דלתתא כדי שעי"ז תהיה התעוררות דלעילא במהרה בימינו. ועושים תעמולה לבנין בית כנסת בהר הבית וכמו כן תעמולה להקרבת קרבנות וכו'.
שריה דבליצקי

האם יש בניסוח זה משום הסכמה עקרונית עם מטרותיהם או שזה קשור לדרכו הכללית של שמירת הלשון והבריחה ממחלוקת?

יושב ירושלים כתב:האם יש בניסוח זה משום הסכמה עקרונית עם מטרותיהם או שזה קשור לדרכו הכללית של שמירת הלשון והבריחה ממחלוקת?

הרש"ד כותב את דבריו, לדעתי, בצורה די בהירה. הוא מתנגד עקרונית למטרות של אותם רבנים, לבנות בית כנסת בהר הבית וכו', אך רואה נכוחה את כנות כוונותיהם. הרי מדובר כאן על הרב מרדכי אליהו, שפרסם בחודש שבט של אותה שנה קריאה לרבני הארץ לבדוק את האפשרות של הקמת בית כנסת בהר הבית, וכן חברי מועצת הרה"ר הרבנים חיים דוד שלוש, שאר ישוב כהן, וכנראה גם על הרב שילת ומאמרו בתחומין של אותה שנה, ועוד.

מבקש דעת כתב:

איש_ספר כתב:קבלתי עתה את מוסף ש"ק של יתד נאמן באיכות טובה והוצאתי ישן מפני חדש
viewtopic.php?f=19&t=41046&p=479172#p479172

יש אפשרות להעלות ככקובץ מאוחד?

בבקשה.