פורום אוצר החכמה

שמעתי ממורי הרב וולבה זצ"ל על ספרי פחד יצחק בזה"ל: דע שכל דבריו דברי קבלה!

האם משמעות המילה 'קבלה' כאן היא תורת הנסתר וכוונת הדברים שדברי בעל 'פחד יצחק' מבוססים עליה או שמשמעותה היא 'מסורת' וכוונת הדברים היא שבעל 'פחד יצחק' מוסר דברים ששמע מרבותיו?

תורת הנסתר

התלבטתי אם לכתוב את הדברים הבאים, אך החלטתי שכל אדם עם רמת משכל ממוצעת יבין שמדובר פה במקרה יוצא דופן מאד מצד המחנך והמחונכת שאי אפשר להקיש ממנו כלל.ובכן: עוד שמעתי ממורי הרב וולבה שהרב הוטנר בדרך חינוכו את בתו היה נותן לה ספרי אפיקורסות לקרא, ותפקידה היה להפריך אותם!!

אליסף כתב:שמעתי ממורי הרב וולבה זצ"ל על ספרי פחד יצחק בזה"ל: דע שכל דבריו דברי קבלה!

פעם שאלתי את הרב וולבה זצ'ל על מקורו של עניין הנזכר בחלקו הראשון של 'עלי שור' והשיב: על פי קבלה. שוב הקשיתי: היכן בדיוק נזכר הדבר בספרי קבלה והשיב: לא, כך קיבלתי מר' ירוחם ...

ולמדנו מכך שהרב וולבה הכיר את כתבי הראי"ה.

כתב רבינו הרב וולבה זללה"ה: "...אומנם הרב קוק היה אדם גדול מאד, צדיק ועובד ה' גדול, כפי ששמעתי מאנשים מהימנים שהכירו אותו, אבל דעותיו אינן מוסכמות (מלבד כתביו בהלכה) כמעט מכל גדולי דורו והדור שאחריו" (אגרות וכתבים ממרן רבינו המשגיח, חלק ראשון, קע"ט).
הגר"י הוטנר זי"ע?

פ"ת גם אני שערתי כך.
לייטנר אם צריך ראיות אם הרב וולבה הכיר את כתבי הראי"ה ראה בהמעיין במאמר של המשגיח על ה"שידוך הבלתי מוצלח" בין תלמידי הרשר"ה לתורת הרב קוק.. דברים חריפים מאד. משום מה הדברים לא הובאו באגרות וכתבים

מרחביה כתב:מאחד מתלמידיו הקרובים שמעתי שאז גבה טורא בינו לבין רצ"י קוק, אחר שעד אז היו ביחסים טובים.

מטינא מבי מדרשא שבסוף ימיו התבטא ר' יצחק על תורת ראי"ה קוק 'כבולעו כך פולטו'. איני יודע אם זה היתה במיטת חליו ממש אשר ממנו לא קם או בעת זקנתו... זקנים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם

אפשר כתב:יד.
דומני שאחד מהת"ח הכי גדולים בדור הוא תלמידו, הלא הוא הגאון רבי יצחק סולובייציק [נכד בית הלוי].

ר' יצחק לא רואה עצמו כתלמיד וזו בגלל מעשה שהיה, ומעשה שהיה כך היה: בזמן לימודו אצל הגר"י הוטנר באמריקא , שלח אליו קרובו מרן הגרי"ז מכתבים על מנת לשכנעו לבא לא"י ללמוד אצלו ולהסתופף בצילו, ומי יבא בסוד קדושים וד"ל. הגר"י כשלעצמו העלימם ולא מסרם לר' יצחק. וכשנתוודע הדבר לר' יצחק (כמדומני שנים לאח"כ כשהוא היה כבר בארץ) איקפיד.

ש.י. רובין כתב:

מרחביה כתב:מאחד מתלמידיו הקרובים שמעתי שאז גבה טורא בינו לבין רצ"י קוק, אחר שעד אז היו ביחסים טובים.

מטינא מבי מדרשא שבסוף ימיו התבטא ר' יצחק על תורת ראי"ה קוק 'כבולעו כך פולטו'. איני יודע אם זה היתה במיטת חליו ממש אשר ממנו לא קם או בעת זקנתו... זקנים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם

זה סיפור שלא די בתיאור ערטילאי כלשהו כדי להוכיח את אמיתותו.

אפשר כתב:יש עוד תלמיד שמסתובב בישיבה בפלטבוש, אחד כבן שבעים, עם פיאות בחוץ [מפוראק וכובע עגול], ומראהו הוד, שכחתי שמו, אבל אומרים עליו גדולות ונצורות.

רבי יודל איידלמן?

שמעתי מעד ראיה שזוכר כשחזר ר' יצחק מחברון לסלובודקא, כבחור. הגה"ק המשגיח ר' אברהם ערך מסיבה לכבודו בביתו. ר' יצחק שהיה בחור מרשים בהופעתו ישב בראש, ור' אברהם כבדו לשיר משירי ארץ ישראל, ר"י שר את השיר "על פסגת הר הצופים"... היו ימים...

שמעתי מר"ד כהן ר"י חברון על הרב הוטנר שבשבת קדש אכל כרגיל למרות הוראות הרופאים, באומרו שעל שבת קדש אין שליטה לרופאים.
יש מקור קדום יותר להנהגה שכזאת?

יש בסיפורי חסידים ביטוי "מאכלי שבת לא מזיקים".

איני זוכר כרגע מקור ספציפי, אולם בוודאי יש כאלה דברים בסיפורי החסידים לדורותיהם.

דרומי כתב:יש בסיפורי חסידים ביטוי "מאכלי שבת לא מזיקים".

איני זוכר כרגע מקור ספציפי, אולם בוודאי יש כאלה דברים בסיפורי החסידים לדורותיהם.

על מוהר"ן מברסלב מובא שלגלג על מי שאמר כך [נראה לי בנוגע לבצל חי].

הנה הציטוט מספר הזיכרון עמוד ע"ט

"הייתי קרוב מאד מאד לרב קוק... חוץ, אין די נקודה זיינע".

הג' נקודות, זה אומר שהיה כתוב ברשימותיו עוד כמה דברים, חבל שהעורכים השמיטו ומעניין מדוע. האם ניתן להשיג ולמלא את החסר?

מה היתה הנקודה זיינע? אהבת ישראל, ציונות? יחס לחלוצים? היה לרב 'די נקודה' ? הרי היו לו הרבה נקודות מסתמא.

מתפעל כתב:הנה הציטוט מספר הזיכרון עמוד ע"ט

"הייתי קרוב מאד מאד לרב קוק... חוץ, אין די נקודה זיינע".

הג' נקודות, זה אומר שהיה כתוב ברשימותיו עוד כמה דברים, חבל שהעורכים השמיטו ומעניין מדוע. האם ניתן להשיג ולמלא את החסר?

מה היתה הנקודה זיינע? אהבת ישראל, ציונות? יחס לחלוצים? היה לרב 'די נקודה' ? הרי היו לו הרבה נקודות מסתמא.

מסתמא הכוונה לציונות, ובעקבותיה ליחס לחלוצים וכו'.

מיכאל1 כתב:שמעתי מר"ד כהן ר"י חברון על הרב הוטנר שבשבת קדש אכל כרגיל למרות הוראות הרופאים, באומרו שעל שבת קדש אין שליטה לרופאים.
יש מקור קדום יותר להנהגה שכזאת?

"אכול משמנים, שתה ממתקים - והיה אם תדאג שמא תשמין ומלבושיך לא יעלו עליך, דע - כי א'ל יתן לכל בו דבקים, בגד ללבוש ולחם חוקים"

לפי זכרוני גם רבי אהרן וואלקין כותב זאת כ'הוכחה' לקדושת יום השבת, כי המאכלים המזיקים בכל השבוע אין לו שום היזק מהם כשאוכל מהם רבות בשבת

דרומי כתב:יש בסיפורי חסידים ביטוי "מאכלי שבת לא מזיקים".

איני זוכר כרגע מקור ספציפי, אולם בוודאי יש כאלה דברים בסיפורי החסידים לדורותיהם.

מצאתי בתולדות ה'ישמח ישראל' (עמ' תצח): "כדי להיפטר מול הגיוס לבא הפולני היו בחורים ואברכים צמים ימים רבים במטרה לרזות ובכך לקבל פטור מסיבות בריאות רבינו היה מורה להם כי בשבת קודש לא יתענו ואף לא ימעיטו באכילתם והיה נוהג לומר להם 'מאכלי שבת פארגרעבעט נישט [מאכלי שבת אינם משמינים]".

בספר 'בני יששכר' כתב (מאמרי השבתות פרק ג', אות י'): "ובטבע איסטניסותו מזיקים לו מאכלים כאלה בחול, בשבת לא ידאג על זה יאכלו ענוים וישבעו... כן הוא לענין מאכלי שבת, הגם שמאכלים כאלה הטמונים מיום אתמול מזיקים לגוף בימות החול, כיון שהם נטמנים לשבת שורה בהם הברכה שיהיו מבושמים וטעמם כמעדני מלכים ערבים לנפש ולגוף" (ולהעיר, שהוא היפך פסק בעל התניא בשו"ע שלו).

ובתולדות משפחת הרב מלאדי הובא מה שאמרה הרבנית מנוחה רחל בשם בעל התניא ש"אין שום מאכלי שבת מקולקלים. שום מאכל שבת לא יזיק לבריאות. אסור לשפוך או לזרוק מאכלי שבת".

יש מסורה בחיים ברלין שכשהרב הוטנר מזכיר קבלה מ״בעלי רוח הקודש״ בכתביו הכוונה להראי״ה (והמעיין המקומות שהוא משתמש בזה הלשון בפחד יציק יראה שאכן הדברים לקוחים מספרי (או תורת) הראי״ה)

אמרה חריפה שכתב הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל בשמו.

נדפס מרשימותיו בספר הזכרון, עמ' לב (וכבר הראו מקורו אצל הראי"ה, קובץ ב, שמה).

מחולת המחנים כתב:אמרה חריפה שכתב הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל בשמו.

הלכה ואגדה.JPG

בכת"י זכרונותיו של רבי יצחק אריאלי כתב דברים דומים בשם הראי"ה קוק, בשם הנצי"ב, וזה לשונו של הגר"י אריאלי באות יד:

שני בני הישיבה סדרו שעור בכוזרי בשעה שתים עשרה ביום, שאז הלימוד בישיבה בכל תוקפו. שאלתי אותו על זה, ואמר שבוודאי לא, והמשיך ואמר ואני עסקתי בלימודים רוחניים אלו לא יותר משעה ביום. ובשם הנצי"ב מולוזין [אמר] ע"ד המאמר במדרש "לכו לחמי בלחמי ושתו יין משרתי" - לחם זו הלכה, יין - אגדה. יין מיעוטו יפה, אבל להיות שיכור (פיינצע) לא.

כמדומני שזכרונות אלו נדפסו בקובץ עטורי כהנים גליון 239 אלול תשסד. אבל הקובץ איננו ב"אוצר החכמה".

בחיפוש באוצר מצאתי את הסיפור הנ"ל, בספרו של הרמ"צ נריה "בשדה הראי"ה" עמ' 303 בשם רבי יצחק אריאלי, בשינויים רבים (וללא המובאה הנ"ל מדברי הנצי"ב על דברי המדרש "לכו לחמו בלחמי"):

באחת השנים הבאות מצא [הר"י אריאלי] שני תלמידים יושבים בביהמ"ד בשעות הסדר ולומדים מורה נבוכים. הואיל והיו אלה בחורים רציניים החליט להביא את הדבר לפני הרב [הראי"ה קוק].
תגובתו של הרב היתה: זמן תלמוד לחוד וזמן מחשבה לחוד, כשלמדתי בוולוזין הקדשתי לאגדה רק שעה וחצי ליום, אבל שעה זו היתה קבועה וכששומרים יפה על הקביעות אפשר לרכוש הרבה ידיעות גם בשטח המחשבה.

מיכאל1 כתב:שמעתי מר"ד כהן ר"י חברון על הרב הוטנר שבשבת קדש אכל כרגיל למרות הוראות הרופאים, באומרו שעל שבת קדש אין שליטה לרופאים.
יש מקור קדום יותר להנהגה שכזאת?

שמעתי מנכדי ביתו של הח"ח הרבנית זאקס, שאביה אמר לה כך, כשלא רצתה לאכול, מחשש שהמאכל יזיק לה, ואע"פ כן לא אכלה, וכל ימיה הצטערה על זה. שאם הייתה אוכלת הייתה זוכה שתתקיים בה הבטחה זו.

ברמן כתב:

מחולת המחנים כתב:אמרה חריפה שכתב הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל בשמו.

הלכה ואגדה.JPG

בכת"י זכרונותיו של רבי יצחק אריאלי כתב דברים דומים בשם הראי"ה קוק, בשם הנצי"ב, וזה לשונו של הגר"י אריאלי באות יד:

שני בני הישיבה סדרו שעור בכוזרי בשעה שתים עשרה ביום, שאז הלימוד בישיבה בכל תוקפו. שאלתי אותו על זה, ואמר שבוודאי לא, והמשיך ואמר ואני עסקתי בלימודים רוחניים אלו לא יותר משעה ביום. ובשם הנצי"ב מולוזין [אמר] ע"ד המאמר במדרש "לכו לחמי בלחמי ושתו יין משרתי" - לחם זו הלכה, יין - אגדה. יין מיעוטו יפה, אבל להיות שיכור (פיינצע) לא.

כמדומני שזכרונות אלו נדפסו בקובץ עטורי כהנים גליון 239 אלול תשסד. אבל הקובץ איננו ב"אוצר החכמה"..

[/quote]

אבל הדברים הועלו בעבר לאתרא קדישא הדין

דרומי כתב:יש בסיפורי חסידים ביטוי "מאכלי שבת לא מזיקים

לא רק ב'סיפורי חסידים'. בשיחתו של הגרש"ד פינקוס על עניני חנוכה (מהדורא שניה, ירושלים תשס"ג) עמ' צז מובא:

"מסופר בשמו של הבית הלוי, שהי' מספר על הרב מבריסק רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, שפעם בחוליו הרופא צוה עליו דיאטה קפדנית, לכן על פי פקודת הרופא לא הגישו לו בשבת את מנת החמין שהיה רגיל בה. אולם הרב מבריסק בקש שבכל זאת יגישו לו את החמין, באומרו שמאכלי שבת לא מזיקים ואכן הוא אכל ולא ניזוק. בשבת הבאה כבר הגישו לו מראש את מנת החמין, אך הרב מבריסק סירב לאכול והוא הסביר: 'לפני שבוע בטחתי בה' שמאכלי שבת לא יזיקו לי, אבל השבוע הרי עלולה להתערב בי גם תחושת בטחון הנובעת מכך שלפני שבוע לא הזיקה לי אכילת החמין'. ברגע שהבטחון שלי איננו אך ורק בה', מחוייב אני לחשוש לדברי הרופא"

מיכאל1 כתב:שמעתי מר"ד כהן ר"י חברון על הרב הוטנר שבשבת קדש אכל כרגיל למרות הוראות הרופאים, באומרו שעל שבת קדש אין שליטה לרופאים.

וגם בימות החול לא ציית לדברי הרופאים בכל מה שקשור לעבודת האכילה כידוע ליודעי חן.

האם מישהו יכול לשרטט על קצה המזלג את היסודות של הפחד יצחק? את הדרך של הגר"י הוטנר? את הייחודיות שלו ושל בית מדרשו?

ספרים וועלט כתב:האם מישהו יכול לשרטט על קצה המזלג את היסודות של הפחד יצחק? את הדרך של הגר"י הוטנר? את הייחודיות שלו ושל בית מדרשו?

https://musaf-shabbat.com/2011/02/06/%D ... %92%D7%A8/

הגיע לכאן התרגום העברי לספרו של תלמיד הר"י הוטנר, ר' ישראל מ קירזנר, שהיה, כידוע, גם כלכלן נודע - 'תחרות ויזמות' [Competition and entrepreneurship], תל אביב ואשקלון תש"ף. לפי קירזנר, ליבה הפועם של הכלכלה המודרנית הוא היזם, שברוחו היצירתית והתחרותית מייצר מוצרים חדשים, משפר את הקיימים, משיג מחירים נמוכים, ומקל עלינו, האזרחים מן השורה, את החיים הכלכליים. ללא הבנת תפקידה המהותי של היזמות בשווקים המודרניים, התיאוריות הכלכליות נותרות עקרות ומנותקות. מעניינים דבריו של ר' חיים נבון בהקדמה שכתב לספר - 'בהיסוס אצביע כאן על מקבילה אחת בין מחשבתו הכלכלית של קירזנר לבין הגותו היהודית של מורו ורבו הרב יצחק הוטנר'. לדבריו - בעקבות רבו הסבא מסלבודקה - 'בכתביו ובדרשותיו טען שוב ושוב הרב הוטנר שגדלות האדם היא עיקר העיקרים, ושגדלות זו מקורה בכוח הבחירה החופשית של האדם. הוא התמודד עם המגבלות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות של הרצון החופשי והעמיק לחקור בשאלות הקלאסיות העולות מהעיון הזה ... זו היתה האווירה בבית גידול הרוחני של הרב פרופ' ישראל קירזנר. לאור האווירה הרוחנית הזו אני מעז להצביע בהיסוס על ההקבלה בין הטיעון הרוחני בדבר גדלות האדם המתבטאת בעמידתו כבוחר פעיל לבין הטיעון הכלכלי על האדם כיזם אקטיבי המעצב את גבולות המערכת הכלכלית ואינו משמש רק ככל משחק בידי חוקיה הנוקשים'.

גביר כתב:הגיע לכאן התרגום העברי לספרו של תלמיד הר"י הוטנר, ר' ישראל מ קירזנר, שהיה, כידוע, גם כלכלן נודע - 'תחרות ויזמות' [Competition and entrepreneurship], תל אביב ואשקלון תש"ף. לפי קירזנר, ליבה הפועם של הכלכלה המודרנית הוא היזם, שברוחו היצירתית והתחרותית מייצר מוצרים חדשים, משפר את הקיימים, משיג מחירים נמוכים, ומקל עלינו, האזרחים מן השורה, את החיים הכלכליים. ללא הבנת תפקידה המהותי של היזמות בשווקים המודרניים, התיאוריות הכלכליות נותרות עקרות ומנותקות. מעניינים דבריו של ר' חיים נבון בהקדמה שכתב לספר - 'בהיסוס אצביע כאן על מקבילה אחת בין מחשבתו הכלכלית של קירזנר לבין הגותו היהודית של מורו ורבו הרב יצחק הוטנר'. לדבריו - בעקבות רבו הסבא מסלבודקה - 'בכתביו ובדרשותיו טען שוב ושוב הרב הוטנר שגדלות האדם היא עיקר העיקרים, ושגדלות זו מקורה בכוח הבחירה החופשית של האדם. הוא התמודד עם המגבלות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות של הרצון החופשי והעמיק לחקור בשאלות הקלאסיות העולות מהעיון הזה ... זו היתה האווירה בבית גידול הרוחני של הרב פרופ' ישראל קירזנר. לאור האווירה הרוחנית הזו אני מעז להצביע בהיסוס על ההקבלה בין הטיעון הרוחני בדבר גדלות האדם המתבטאת בעמידתו כבוחר פעיל לבין הטיעון הכלכלי על האדם כיזם אקטיבי המעצב את גבולות המערכת הכלכלית ואינו משמש רק ככל משחק בידי חוקיה הנוקשים'.

א. למיטב ידיעתי הרב פרופ' קירזנר חי ופעיל וגם היום. (אמנם הוא יצא לגמלאות כבר לפני הרבה שנים אך למיטב ידיעתי הוא עדיין פעיל)
ב. אגב, שמו הרב ישראל מאיר, למרות שהוא נולד בתר"ץ.

ספרן כתב:

ספרים וועלט כתב:האם מישהו יכול לשרטט על קצה המזלג את היסודות של הפחד יצחק? את הדרך של הגר"י הוטנר? את הייחודיות שלו ושל בית מדרשו?

https://musaf-shabbat.com/2011/02/06/%D ... %92%D7%A8/

מישהו יכול לזכות החסומים?

מלך בבית המדרש / ישעיה שטיינברגר

הרב יצחק הוטנר, מענקי התורה של הדור האחרון, רתם את רוחב האופקים ואת עמקותו להתמודדות עם המודרנה. דברים לזכרו לרגל יום פטירתו שחל בכ' בכסלו

הרב יצחק הוטנר היה הרבגוני, הססגוני, המורכב והמרתק ביותר בין ענקי התורה של הדור האחרון. מדובר באיש אשכולות. רק מפני שחי רוב ימיו בארה"ב, ואף בארץ ישראל גזר על עצמו ריחוק מסוים, לא התפרסם דיו; אך השפעתו על ה"מבינים" – אניני הטעם שבאנשי החינוך התורני שהיו מתלמידיו או מבאי ביתו – הייתה אדירה. בספריו, "פחד יצחק" על המועדים, הוא יסד למעשה תחום ומקצוע תורני חדש – "הלכות דעות וחובת הלבבות", כפי שכינה אותן המחבר. מדובר בשילוב ייחודי של למדנות ישיבתית עם הגות חסידית, שזור ברעיונות מהקבלה וההיסטוריוסופיה. הספרים הם קלאסיקה, לחם חוקם של בעלי מוחין. אף הם, כמחברם בחייו, שייכים בעיקר למעריכי איכויות ולא להמון.

הרב הוטנר המשיל את עצמו לאדם הראשון שלפי המדרש עפרו נצבר מארבע כנפות תבל. במקרה שלו מגוון זה התבטא בכמה מובנים: בפיצול ובמקורות השפעה גיאוגרפיים; ברוחב אופקים, כישרונות וידיעות – לרבות השכלה כללית; באישיות רבת הפנים והממגנטת (מבקריו יאמרו גם מסובכת ומלאת סתירות); ובעיקר כמחנך כריזמטי מאין כמוהו שהטביע חותם בל יימחה על תלמידים ומעריצים מכל קצות הקשת.

מנהיג בכל תחנה

הולדתו לפני כמאה שנה בוורשה לאב סוחר אמיד ולמדן ליטאי, ולאם ממשפחת חסידי גור; חינוכו בישיבת סלובודקה כבן טיפוחיו של ה"סבא". הוא עלה עם הישיבה לחברון בתרפ"ב ועבר עִמה לירושלים אחר פרעות תרפ"ט, שם התקרב מאוד לרב קוק (כלת הרב, אשת הרב צבי יהודה, הייתה דודניתו) – אך בד בבד התקשר עם שאר גדולי ירושלים וליטא. הוא למד קבלה ספרדית אצל החכם אלפאנדרי וקבלת הגר"א אצל בעל ה"לשם"; עבר לברלין ורכש השכלה (בבית המדרש לרבנים מיסודו של הרב הילדסהיימר, ויש אומרים אף באוניברסיטת הומבולדט); חזר לארץ וכשנישא גלה לארה"ב. שם ייסד את בית מדרש "גור אריה", וכשזה התאחד עם ישיבת "רבנו חיים ברלין" התמנה לראשה. עם שחרורו משבי המחבלים בירדן, לאחר חטיפת ארבעת המטוסים באלול תש"ל, הוא הקים ישיבה ובהמשך 'כולל' גבוה בירושלים, ועשה מחצית מזמנו כאן עד פטירתו בתש"מ.

לא רק כתלמיד, אלא גם כמתבונן מהצד קשה שלא להיסחף לסופרלטיבים על אודותיו, למרות שכאיש תקיף ודעתן לא היה חף מחסרונות. מדובר בעילוי אמיתי של פעם ששילב עולמות רבים באישיותו. כבר בנעוריו שלט בש"ס בעיון. יחד עם זאת הוא השתלם בקבלה, בתנ"ך, במחשבה, בחסידות ובמוסר. הוא שפתח את כתבי המהר"ל מפראג לעולם הישיבות הליטאי. הרב היה דובר שש שפות ומצוי במכמני התרבות הכללית – הן הקלאסית והן של התקופה. כמו כן היה בקי במדעי היהדות ובהיסטוריה, התמצא בהוויות העולם והרבה בנסיעות (הוריו האמידים סייעו לו וטיפחוהו מבחינה כלכלית ורגשית. ספרו הראשון, "תורת הנזיר" על הרמב"ם, שהוציא בגיל 25, מומן על ידם. הספר זכה להסכמת שלושה מגדולי התקופה: הרב קוק, ה"אחיעזר" מווילנא וה"דבר אברהם" מקובנא). לחלוחית הנשמה החסידית המשיכה לפעמו ולצקת להט לעולמו הרגשי. שילובים אלו הביאוהו לימים לא רק למעמד של ראש ישיבה מוביל אלא גם הפכו אותו לסמכות על בתחומי המחשבה, ההשקפה ההיסטוריוסופית והפנימיות של עולם הישיבות הליטאי ומעבר לו.

כאיש "רנסנס", התברך בחריפות מוחין ובכושר ביטוי בקודש ובחולין; בחוש הומור מבריק; ביכולות שיחה ונאום מתובלות בניחוחות דשנים של פולקלור, אמרות כנף ואנקדוטות; בכתיבה רהוטה, לרבות פרוזה ושירה בשפה עשירה (בעברית מעין "עגנונית"); בחוש מוזיקלי (הלחין ניגונים יפהפיים) ובסקרנות אינטלקטואלית בלתי נדלית. היה אדם תוסס מאוד בעל אישיות דומיננטית (מבקריו, רובם כאלו שלא יכלו לרדת לסוף דעתו, יאמרו: שתלטנית), שופעת יצירתיות ושמחת חיים אדירה (ה"סבא" מסלובודקה אמר עליו עוד בבחרותו: יצחק וורשווער היה מרקיד גם את העצב בכבודו ובעצמו…). הוא הפך למנהיג טבעי בכל תחנות חייו. הוא אהב את החיים ודאג כאב לתלמידיו – אהבם והשתעשע עמם. היה איש רעים, נון קונפורמיסט מקורי בכל תחום, לרבות סגנון אישי בהתנהלות יומיומית. עם זאת לא קם פרקליט רהוט ומעמיק ממנו לתפארת העבר, ודובר להסברת הרלוונטיות של ערכי המסורת וחיי תורה ויראה בעידן המודרני.

ד"ר הלל גולדברג, ממתעדי התקופה ביהדות ארה"ב, מגדירו כ"ראש הישיבה האמריקני" הראשון. באישיותו המרתקת ובשליטתו באנגלית ובהווי (וכנראה גם בזכות מצבו הכלכלי האיתן) הצליח לעניין את ה"בויס" האמריקנים של שנות הארבעים בהוויות אביי ורבא. אלו יכלו להזדהות איתו הרבה יותר מאשר עם רבנים פליטים קשי יום, דוברי יידיש. רוב תלמידיו הגדולים הגיעו מבתים רחוקים מתורה.

גם התלמידים שהעמיד ייצגו קשת רחבה במיוחד, החל מראשי ישיבות קלאסיות כרב יעקב ויינברג בבולטימור; "גדולים" בני ברקים כרב אליהו ויינטרויב, מחוג ה"חזון איש"; דמות בוהמיינית כר' שלמה קרליבך; מחזירים בתשובה כרב נוח ויינברג מ"אש התורה"; זקן משגיחי המוסר, הרב וולבה; ראש ישיבה אינטלקטואל כרב אהרן ליכטנשטיין; מייסד האולפנות הרב בהר"ן – ועד אנשי אקדמיה כפרופ' דוד הרטמן ופרופ' דוד הלבני. אפילו פרופ' ריצ'רד רובנסטיין, הרקונסטרוקציונר ששנה ופירש, המשיך לראות ברב הוטנר את מורו ורבו.

גם חוג הסובבים אותו מעיד על פסיפס מעניין ועל אחדותיות (שכנראה ספג עוד אצל הרב קוק). הוא קשור היה לקרובו הרצי"ה קוק, לרמ"צ נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, ולראשי ישיבות ההסדר הרח"י גולדויכט והרב ישעיה הדרי.

ר' חיים של עולם האגדה

בפרשנותו למהר"ל, לר' צדוק ועוד הוא השפיע על הפילוסופים היהודים הדתיים הגדולים בצרפת. אחר מלחמת ששת הימים הוא התקרב לאדמו"ר מסאטמר (ונפרד במקביל מהחברותא עם האדמו"ר מלובביטש, כנראה בגלל זיהוי הנטיות המשיחיות), והחל לכהן כחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

הוא נקט עמדה והיה מעורב בשלל סוגיות בהלכה, בהשקפה ובחיים הציבוריים שעולות על סדר יום היהדות בכל אתר. לעת זקנה הפך למעין ראש ישיבה – אדמו"ר (כולל לבוש ו"טישים" במועדים).

למרות האישיות האקסטרוברטית לכאורה, הרב הוטנר גזר על עצמו הסתגרות יחסית ב"מגדל השן" התורני. מעולם לא דיבר בציבור. הרוצה לשומעו – שיתכבד, במחילה, לבוא אל שיעוריו ("מאמרים") הנמסרים לפני המועדים בבית מדרשו. פגישה ביחידות אינה מתאפשרת בקלות אלא ליחידי סגולה ולמקורבים. השפעתו אינה המונית. היא עוברת דרך צינורות סמויים, באמצעות תלמידים שנהיים למחנכים, בחינת 'טופח על מנת להטפיח'. אלו שאותגרו על ידו וחוו את הגירויים התורניים האינטלקטואליים העוצמתיים כגדיים היו אחר כך לתיישים שהמשיכו הן את שיטתו והן את סגנונו.

על ספריו "פחד יצחק" אמר שמה שר' חיים סולובייצ'יק מבריסק תרם ללמדנות האנליטית הקונספטואלית בגמרא הוא זכה לעשות לאגדה ול"הלכות דעות וחובות הלבבות". ה"מאמרים" (הפרקים) בספריו הם דוגמת "שיעור כללי" בריסקאי, אלא שהסוגיה כאמור היא של עולמות רוחניים טמירים מעבר לדם שפיר ושליה. אגב, במקביל ללימודי האגדה והמחשבה לא הזניח את הלמדנות ההלכתית והמשיך למסור שיעורים ו"לדבר בלימוד" עם המוכשרים שבין תלמידיו.

שיטתו מסתכמת בתפיסה שהעולם וההשכלה אינם אלא סעיף בקוסמוס התורני הכולל ומקיף את הכול. הוא ראה את התורה עליונה על הכול והיה חף מכל רגשי נחיתות לעומת האקדמיה וההשכלה. התלמיד חכם הוא מלך, ועם ישראל, המסייעים לו והדבקים בו הם הפמליה. אין לך הנאה ומיצוי החיים כמו הפנמת תובנה זו ויישומה ביום יום. הוא שלל את הסגפנות, ודבק בתפיסה החז"לית שאין לך דבר שנברא לבטלה שלא ניתן לניצול לקדושה ולהתגדלות האדם.

רבים ראו בו "מלך" – תמצית גדלות האדם הסלובודקאית. היו לו כאמור גם מבקרים, שלא התחברו לגינונים ולהנהגות ה"מלכותיות" שלו. הרב הוטנר לא כל כך הסתדר עם אנשים בינוניים ואפורים. המילייה שלו הורכב בעיקר משני סוגים: מאלו שהעריצוהו ללא עוררין והלכו אחריו בעיניים עצומות או מעילויים שיכלו להבין ולהעריך את ייחודיותו.

מעמדו של רב

מושגים רבים בסוגיית המלכות, שיאים למי שאמרם, מודגמים ב"מאמר" האחרון שהשמיע סמוך לפטירתו, בנושא חנוכה. מאמר זה טרם ראה אור, ולהלן הרעיון המרכזי שבו.

הרמב"ם, בתחילת הלכות חנוכה, רואה את נס חנוכה גם בעובדה שחזרה המלכות לישראל עד החורבן. ותמוה, הלא המלכות נלקחה מהחשמונאים על ידי הורדוס. האם גם מלכות העבד האדומי היא סימן ברכה? והלא במהלכה הוא רצח את אדוניו ואת חכמי ישראל (בבא בתרא ג ע"ב)?

תירץ הרב הוטנר על פי ספר "עשרה מאמרות" (של הרמ"ע מפאנו, מובא ב"מגן אברהם" אורח חיים, סוף סימן נו) שמזמנו של הלל הנשיא, מצאצאי דוד, נקבע הכלל "מאן מלכי רבנן". כהונת הלל מתחילה ממש עם עליית הורדוס, ועליו דרשו "'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו', אלו הלל ובניו הנשיאים". כהונת הנשיא עוברת מכאן ואילך בירושה כמלכות ומסמנת ממדים חדשים גם בהלכות רבנות לעתיד.

נמצא שבזכות החשמונאים גם "מלכות התורה" קרמה עור וגידים. זהו אכן חלק מנס חנוכה. אנו עדים כאן לתפיסה העוברת כחוט השני ב"פחד יצחק" על חנוכה (כבר במאמר א), ולפיה המלחמה עם יוון הייתה בעיקרה תרבותית-תיאולוגית וכי רק "מלכות" שלנו יכולה למלכות מארבע מלכויות. תשתית הרוח של החשמונאים היא בהעצמת התורה שבעל פה כ"נשק הסודי" נגד התעצמות החכמה היוונית.

במאבק עם יוון רואה הרב הוטנר את המאבק נגד ההשכלה החילונית. כיוון בשעתו אף ההשכלה היא בחינת "צלם בהיכל" (לכן יש "מתיוונים" ולא "מתבבלים" ו"מתאדמים". ההתמודדות עם "גיס חמישי" תרבותי היא הקשה במלחמות). מכאן נובע המסר למעמדה של תורה כמלכות ושל חכמיה כמלכים. הרב הוטנר כמשכיל בעצמו הבין שרק "מלכות התורה" בזקיפות קומה ובגאוות יחידה עמוקה יכולה לכלול תרבויות זרות בלי להיבלע על ידן.

הצמדת התורה למלמדיה מבוססת על דברי הרמב"ם שקרא לדיני לימוד תורה "הלכות תלמוד תורה וכבוד מלמדיה". שאל הרב הוטנר: הלא כבוד הרב, כמו כיבוד אב ואם, שייך להלכות ממרים, שם מדובר על סמכות ומרות הורים ובית דין? אלא שכאן רואים שלא ייתכן תלמוד תורה בלי הכבוד וההתבטלות למלמד. הקשר האישי הוא הערך המוסף ההכרחי ליחסי רב ותלמיד.

העיסוק ברמב"ם הנ"ל רומז, מסתמא במודע, גם לתפיסה השוללת את ערכה של מדינה "ישראלית" המתנכלת לערכי היהדות – נושא השקפתי שהעסיק הרבה את הרב. למרות החיבה היתרה שרחש לישיבות הארצישראליות וההערצה לרב קוק, הרב הוטנר ראה את התורה כעליונה על הכול וככוללת הכול. לכן ה"מלכות" באופן טיפוסי מתנקזת אל התורה ומלמדיה יותר מאשר האופציה לראות את הורדוס כמייצג ממלכתיות כלשהי.

אין הדברים אלא טיפה בים. יהיו הדברים נר לזכר ענק הרוח התורני הזה שהיה מהבודדים שהתמודדו באופן חזיתי ובהצלחה עם המודרנה. חסרות לנו כיום דמויות כיוצא בו.

מה פשר הפיסקא הזאת?

אחר מלחמת ששת הימים הוא התקרב לאדמו"ר מסאטמר (ונפרד במקביל מהחברותא עם האדמו"ר מלובביטש, כנראה בגלל זיהוי הנטיות המשיחיות), והחל לכהן כחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

1. איך ההתקרבות לאדמו"ר מסאטמר הביאה לחברות באגודת ישראל?...

2. האמנם למד הרב הוטנר בחברותא עם האדמו"ר מלובביטש עד מלחמת ששת הימים ורק אז הפסיק הלימוד?...

סדנא דארעא כתב:הוא עלה עם הישיבה לחברון בתרפ"ב ועבר עִמה לירושלים אחר פרעות תרפ"ט, שם התקרב מאוד לרב קוק (כלת הרב, אשת הרב צבי יהודה, הייתה דודניתו) – אך בד בבד התקשר עם שאר גדולי ירושלים וליטא. הוא למד קבלה ספרדית אצל החכם אלפאנדרי וקבלת הגר"א אצל בעל ה"לשם"

ה'לשם' נפטר בתרפ"ו

לארץ ולדרים כתב:

סדנא דארעא כתב:הוא עלה עם הישיבה לחברון בתרפ"ב ועבר עִמה לירושלים אחר פרעות תרפ"ט, שם התקרב מאוד לרב קוק (כלת הרב, אשת הרב צבי יהודה, הייתה דודניתו) – אך בד בבד התקשר עם שאר גדולי ירושלים וליטא. הוא למד קבלה ספרדית אצל החכם אלפאנדרי וקבלת הגר"א אצל בעל ה"לשם"

ה'לשם' נפטר בתרפ"ו

אי מהא, אין ראיה. משום שהרב הוטנר כתלמיד בחברון, הגיע מדי פעם לירושלים (והסיפור הידוע על הרב קוק והידיעה מהאוניברסיטה היה בתרפ"ה)

האם מאן דהו יודע להרחיב על ניגוניו של רבי יצחק? ובמיוחד על הניגון שחודר לעמקי הנפש "נשמה שנתת בי טהורה היא"?