פורום אוצר החכמה

האדם בוחר בין הדברים העיקריים הנובעים מעצמו בעומק לבו פנימה, ובין הדברים השתולים בו מבחוץ. שם נמצאת הבחירה. הטעות נמצאת בכך שישנם המוני דברים מושתלים מכל המסתובב בעולם, שמעתי ולא טרחתי לסנן ולהבחין. מפני מה אצבעותיו של אדם משופין כיתדות שאם ישמע דבר שאינו הגון ישים אצבעו באזניו. צריך לדעת לשים אצבע באוזן. הגאון בתחילת משלי מדבר על היצר הגדול של דברים בטלים. הדברים מתוקים לו מאד למרות שאין בזה הנאה של גוף או איזה דבר משמח.
דברים בטלים הם אינם מחייבים. כשמכניס אל עצמו דברים כאלה נותן להם מציאות. הדמיון כולו פטור, ובדר"כ אדם מעלה על דמיונו מראות נעימים (אא"כ הוא פגוע), וכך שם את עצמו במערכת לא מחייבת. דברים בטלים מולידים את המציאות הזו.
הלכות דעות פ"ב ה"ד: "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא דברי חכמה או שצריך להם, כך אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שח שיחה בטלה מימיו". הרמב"ם מציג את רב בתור תלמיד רבנו הקדוש. ובפשטות אין סיבה לכתוב כן, דמי שיודע מי זה רבנו הקדוש יודע מי זה רב (וגם אינו מזכיר את רבינו הק' בשמו). רבינו הק' נקרא כן ע"ש שלא הושיט ידו למטה מאבנטו. קדושתו שייכת לברית המעור, והרמב"ם מעמיד את קדושת רב בברית הלשון. נתגלה שהקדוש בזה קדוש בזה. זה ההמשך של רבינו הקדוש.
שתי הבריתות הללו הם בשתי מקומות ההולדה. יש כח הולדה פיזי ויש כח הולדה של 'בניך אלו התלמידים'. בניו של אהרן נקראים תולדות משה כי התלמידים נקראים בנים. הברית נכרתת שהתולדות יהיו אמת. קיום הברית בברית הלשון הוא לא לשיח שיחה בטלה, רבינו הק' היה נזהר שלא להוציא ולבזבז את כוחות החיים לדברים בטלים. ורב עשה זאת בדיבור.
רמב"ם סופ"ד מהל' תפילין: "קדושת תפלין קדושה גדולה, שכל זמן שהם עליו הוא עניו ויר"ש ואינו נמשך בשחוק ושיחה בטלה ומחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק וכו' אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הק' שלא ראוהו כל ימיו הולך ד"א בלא תורה ציצית ותפלין". ענין הליכת ד"א: שבזה יוצא מרשותו החוצה (כמבו' בבעה"מ גבי העברת ד"א ברה"ר), וכשהוא עם עצמו בודאי שהוא במצב הגבוה, וכשיוצא מחוץ לעצמו צריך זהירות מיוחדת.
רמב"ם מזוזה פ"ו: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא…" כתוב כאן שכשנכנס ויוצא צריך מזכיר מיוחד. כשהוא עם עצמו בדר"כ הוא עסוק בדברים שהם עיקר, אבל כשהוא יוצא מה'היות' עם עצמו אל מקום אחר, אז צריך שמירה.
הרמב"ם כתב "אלא ידיעת צור העולם", פי' המילה 'צור' הוא מקור. צור העולם היינו המקור ממנו הגיע העולם. את השם 'צור' של בורא העולם צריכים לזכור. כשאדם יוצא חוץ לד"א נכנס למערכת של השתנות, מעבר בין מצבים ופיזור, שם יש ענין מיוחד להזכר יותר בצור העולם.
{כאן הורדתי אריכות בענין מנחש ומעונן וכשפים}
מציאויות של תוהו. תוהו זה דבר שאין לו קיום אמיתי. מִדְבר נקרא תוהו, וכתוב ברד"ק שתיבת מדבר מורה על שהוא ריק מדָבָר.
אדה"ר היה פרוש מאשתו ק"ל שנים ומייסר עצמו בעינויים קשים מאד. על שפת נהר גיחון. וכתוב בגמ' שבאותן שנים היה מוליד שדים רוחין ולילין מש"ז דחזי לאונסו. כל יצורים אלה נקראים תולדין דתוהו, אלה אינם דברים של קיימא, אינם שייכים למערכת האמתית.
כל ה"לבטלה" הם כלפי כוחות קיימים ואמתיים. אברהם ע"י כח הדיבור הפך את העולם. הוריד את הקב"ה לעולם. העיקר ששתל אברהם. אבל אם אנחנו מדברים דברים בטלים אנו לוקחים אותם כוחות לברוא מציאויות בטלות. אותם כוחות חיים מולידים כוחות חיים של תוהו. סדר העולם היה שבתחילה היה תוהו ואח"כ ויאמר אלקים. בתחילה היה בורא עולמות ומחריבן דין הניין לי ודין לא הניין לי, היו עולמות של תוהו.
הדמיון שהוא כח הרע הוא תולדה של דברים בטלים. אדם שהיה נקי ונזהר מדברים בטלים וכל דבריו דברים של דעת ואמת הריהו חי במערכת שכולה מציאות, נקי מדמיון. הדמיון שלו יהיה בשליטת השכל – וביד הנביאים אדמה.

הלכות דעות פ"ב ה"ד: "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא דברי חכמה או שצריך להם, כך אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש שלא שח שיחה בטלה מימיו". הרמב"ם מציג את רב בתור תלמיד רבנו הקדוש. ובפשטות אין סיבה לכתוב כן, דמי שיודע מי זה רבנו הקדוש יודע מי זה רב (וגם אינו מזכיר את רבינו הק' בשמו). רבינו הק' נקרא כן ע"ש שלא הושיט ידו למטה מאבנטו. קדושתו שייכת לברית המעור, והרמב"ם מעמיד את קדושת רב בברית הלשון. נתגלה שהקדוש בזה קדוש בזה. זה ההמשך של רבינו הקדוש.

לעומקו של דבר כתב:מכל מקום לענייננו, הרי ברור שהרמב"ם ביקש לרמוז כאן משהו.

"בהתהלכך" - אדם הולך ממצב למצב. שינוי במציאותו. "הקיצות" - אז הוא מתחבר למקור החיים.
גמ': הקיבה היא החלק הישן שבאדם והיקיצה באה מהאף. הביאור: האוכל שאכל אדה"ר הביא את המוות על צורת אדם. מאז ואילך כל אכילה יש בה משהו מאותה אכילה של אדה"ר. לכן בכל אכילה יש פסולת. יש משהו בכל אכילה שהוא מתנגד לחיים. הגמ' מספרת נפלאות על הזהירות של חכמי התלמוד בענין של 'גוף נקי'. ואיתא בגמ' איזוהי קבלת עומ"ש שלימה – נפנה ואח"כ נוטל ידיו וכו'. נפנה פירושו לסלק מעצמו את החלקים של המיתה. החרפה של האדם נמצאת בענין הזה, וכשמתפטר מזה חוזר לכבודו.
"גלוי וידוע לפני כסא כבודך". כל הדבר הזה של הפרשת הפסולת מסתובב סביב כבוד. כשטיטוס החציף כלפי מעלה נענה "בריה קלה יש לי בעולמי יתוש שמה" והסבירו בגמ' שהיא בריה קלה שמכניס ואינו מוציא, ע"ש זה הוא קל ונקלה כי אינו יכול להוציא מעצמו את הפסולת הזו (ומשך חייו קצר מחמת כן).
דברים אלה נקראים "פרש" כי הם פורשים מן החיים. ה'מן' נקרא בלשון ישראל "הלחם הקלוקל" היינו מלשון קלות וכנ"ל כי הם חשבו שהוא מונע את יציאת הפסולת, אבל ההיפך היה הנכון שזהו מזון כ"כ נכבד עד שאין בו פסולת.
ומאחר שהקיבה נושאת את האוכל שבו חלקי מיתה, היא זו שמביאה את השינה, דשינה היא אחת משישים במיתה. היקיצה מגיעה מכוח האף, שבו "ויפח באפיו נשמת חיים".
הילוך תמיד הוא "לקראת". המצב של האדם הוא שהולך משכיבה ליקיצה. ממוות לחיים. אמנם 'כי הולך האדם אל בית עולמו', אבל האדם נברא ללכת לכיוון ההפוך - קדימה, גבוה יותר.
תפילת שחרית היא בנקודת היקיצה, היציאה משורש הדברים. שחרית תיקן אברהם שהוא נקודת היציאה כמ"ש "בהבראם – באברהם". נקודת היציאה לגילוי. היום מתחיל והאדם עומד לפני בוראו בנקודת היקיצה והיציאה מן השורש.
מנחה – בסוף היום.
ערבית תיקן יעקב, כי עליו נאמר "לא מת" ואע"פ שבפועל מת אבל "מקרא אני דורש" (גמ' פ"ק תענית) דהיינו הדרש אינו הפשט, אלא מה שאני מבין מתוך הדברים, והיינו שאני מבין שהכל מלמד שבעצם זה לא היה מוות גמור. כיון שיעקב לא מת הוא זה שתיקן תפילה לזמן שאדם מתחבר לאחרית, לסוף, לחושך, "בשכבך".

צריכים להתבונן: למה צריכים מלאך מיוחד ממונה לפעול את המוות – "מלאך המוות", הרי אדם חי מספר שנים וכשגומר אותם גמר את חייו וממילא כבר לא חי, למה צריך לפעול את המוות.
התירוץ, שהמוות הוא פעולה פוזטיבית, חיובית, כי החיים הם דבר שלא נגמר אף פעם. חיים זה לעולם. להבין: הפעולה של מוות הוא גם א' מפעולות החיים. רק חי יכול למות. אם חיים היו נגמרים לא היה יכול להיות תחיית המתים אא"כ יחליט הקב"ה לברוא מחדש. החיים נמצאים רק שחל עליהם המוות. הם הצטמצמו והתכווצו (אל עצם הלוז)...

תמיד חכם כתב:לאריך,

אתה מעלה פה דברים מעניינים מאוד!

א) של מי הניסוח?
ב) תמשיך בבקשה להעלות קטעים כאלה
ג) איפה אפשר למצוא עוד שיעורים במשלי?

וככלל, מה ההבדל בין השיעורים הפתוחים לאלה הסגורים?
הכוונה בתוכן.

ועוד דבר: כאחד שאינו מכירו כ"כ רציתי לדעת ההבדל בין תורת רמ"ש לבין תורתו של רבי יהונתן דייויד?
האמת שלא כ"כ התחברתי לסגנון הרצאת הדברים של האחרון... אבל עדיין דואג לפספס משהו... אבל משיחות אישיות איתו מאוד התרשמתי מהברירות, ועוד.

תודה

אריך כתב:

תמיד חכם כתב:לאריך,

אתה מעלה פה דברים מעניינים מאוד!

א) של מי הניסוח?
ב) תמשיך בבקשה להעלות קטעים כאלה
ג) איפה אפשר למצוא עוד שיעורים במשלי?

וככלל, מה ההבדל בין השיעורים הפתוחים לאלה הסגורים?
הכוונה בתוכן.

ועוד דבר: כאחד שאינו מכירו כ"כ רציתי לדעת ההבדל בין תורת רמ"ש לבין תורתו של רבי יהונתן דייויד?
האמת שלא כ"כ התחברתי לסגנון הרצאת הדברים של האחרון... אבל עדיין דואג לפספס משהו... אבל משיחות אישיות איתו מאוד התרשמתי מהברירות, ועוד.

תודה

תודה.
א) הדברים נכתבו תוך כדי שיעור בשמירה על לשונו של הרב, עם עריכה לשונית קלה מאד. כידוע שלשונו של הגרמ"ש צחה וכמעט אפשר לכתוב את הדברים כפי שנאמרים (אא"כ ממש רוצים לבנות את השיעור בצורה דידקטית ואז דרושה עריכה).
ב) בל"נ.
ג) אם אתה מתכוין לשיעורים כתובים, פנה אלי באישי.

קטונתי להגדיר ההבדל בין הני תרי ריעי הגרמ"ש והגרי"ד. רק אכתוב תחושות שלי: הגרמ"ש גם יורד למטה מי' טפחים, מדבר הרבה על מציאות החיים האנושית (לנתח מידות ותופעות) ויכול גם להתייחס לאקטואליה. הגרי"ד (לפחות בדיבורים הפתוחים) מדבר ברוממות הדברים.
הגרמ"ש אינו מונע עצמו (בשיעורים הסגורים בפרט) לדבר פה ושם להדיא בנסתר (בשיעורי משלי הוא מתבטא "הרב" על האר"י). ואצל הגרי"ד כמקובל מחמיו לא ייראה ולא יימצא.
הגרמ"ש פעמים רבות מדבר ביאורי עניינים ומושגים. הגרי"ד תמיד בונה שטיקל תורה מסודר.
אולי אני טועה, זו ההתרשמות שלי משמיעת הגרמ"ש הרבה ומשמיעת הגרי"ד פה ושם.

מספר שש הוא הריבוי שיש בעולם כמו שאחז"ל 'כי ששת ימים עשה השם' ולא נאמר 'בששת', כי ה' ברא מציאות שמתרבה לשש:
• פָנים (=לאן).
• אחור (=מהיכן).
• ימין (=חיבור וצירוף שלי אל הדבר שהוא עיקר אצלי).
• שמאל (=חיבור יותר חלש).
• מעלה.
• מטה.
כל אחד מאלו הצדדים מתייחס אל יתר הצדדים ולכן הריבוי הגמור הוא שש כפול שש שהוא ל"ו כמנין "אלה". וזה גם כמנין "לאה" אם הבנים, אצלה נמצא נקודת הריבוי של בית יעקב. לעומתה - רחל היא נקודת העיקר.

אריך כתב:עוד מדברי תורתו (משיעורי משלי), לרפו"ש בתושח"י. והפעם דיבורים בענין 'חיים' 'שינה' 'יקיצה':

צריכים להתבונן: למה צריכים מלאך מיוחד ממונה לפעול את המוות – "מלאך המוות", הרי אדם חי מספר שנים וכשגומר אותם גמר את חייו וממילא כבר לא חי, למה צריך לפעול את המוות.
התירוץ, שהמוות הוא פעולה פוזטיבית, חיובית, כי החיים הם דבר שלא נגמר אף פעם. חיים זה לעולם. להבין: הפעולה של מוות הוא גם א' מפעולות החיים. רק חי יכול למות. אם חיים היו נגמרים לא היה יכול להיות תחיית המתים אא"כ יחליט הקב"ה לברוא מחדש. החיים נמצאים רק שחל עליהם המוות. הם הצטמצמו והתכווצו (אל עצם הלוז)...

אריך כתב:משהו קטן ששלפתי מתוך שיעור שלם, לרגל פ' ויצא.

מספר שש הוא הריבוי שיש בעולם כמו שאחז"ל 'כי ששת ימים עשה השם' ולא נאמר 'בששת', כי ה' ברא מציאות שמתרבה לשש:
• פָנים (=לאן).
• אחור (=מהיכן).
• ימין (=חיבור וצירוף שלי אל הדבר שהוא עיקר אצלי).
• שמאל (=חיבור יותר חלש).
• מעלה.
• מטה.
כל אחד מאלו הצדדים מתייחס אל יתר הצדדים ולכן הריבוי הגמור הוא שש כפול שש שהוא ל"ו כמנין "אלה". וזה גם כמנין "לאה" אם הבנים, אצלה נמצא נקודת הריבוי של בית יעקב. לעומתה - רחל היא נקודת העיקר.

סגי נהור כתב:

אריך כתב:משהו קטן ששלפתי מתוך שיעור שלם, לרגל פ' ויצא.

מספר שש הוא הריבוי שיש בעולם כמו שאחז"ל 'כי ששת ימים עשה השם' ולא נאמר 'בששת', כי ה' ברא מציאות שמתרבה לשש:
• פָנים (=לאן).
• אחור (=מהיכן).
• ימין (=חיבור וצירוף שלי אל הדבר שהוא עיקר אצלי).
• שמאל (=חיבור יותר חלש).
• מעלה.
• מטה.
כל אחד מאלו הצדדים מתייחס אל יתר הצדדים ולכן הריבוי הגמור הוא שש כפול שש שהוא ל"ו כמנין "אלה". וזה גם כמנין "לאה" אם הבנים, אצלה נמצא נקודת הריבוי של בית יעקב. לעומתה - רחל היא נקודת העיקר.

חשבתי שכתבת שלא השתתפת בשיעורי קבלה. ולמעשה מה שרשמת הוא מושג בסיסי בתורת הסוד הידוע בשם ו' קצוות, אולי בתוספת מעט נופך דרשני.

מדבר לשוה"ר מחריב העולם (רמב"ם). מחריב זה היפך חיבור.
האצבעות נבראו לעצב צורה. ואיתא שהן משופות כדי לתחבן באזניים – היינו הך. אדם שקולט כל דיבור הוא גולם. לקלוט רק דיבורים טובים. כח הצורה שמונח באצבעות – הדבר הכי פנימי ומעודן בזה שיכול לסגור האזניים ולא לשמוע, בזה מעצב צורתו הפנימית.
כח הכתיבה נמצא באצבעות, זה צורת ביטוי כדיבור.
כשאדם מדבר נאספים עוד ועוד מילים יחד, לשון דיבור הוא לשון חיבור בין בנ"א ('ראוה מדברת'). בכתיבה הכל נמצא כאן ביחד, הכתיבה יוצרת דבר קבוע, הפה יוצר דבר שצריך קשר בין בנ"א כדי להמשיך אותם. הצירוף של הדיבור נעשה אצל האוזן שומעת.
נעשה קודם לנשמע. מעשה אצבעותיך. לשים אצבעו באזניו היינו 'נעשה' (אצבעות) קודם ל'שמיעה'.
מהדיבורים של הבריאה נעשה עולם שהוא "ספר". המאמרות נהיו דברים כתובים. לכל החוטאים מועילה תשובה אך לחטא אדה"ר והעגל לא מועילה שום תשובה. רק הועילה להגיע ללוחות שניות. ובאדה"ר להגיע ל"שת".
חטאי הלשון אינם חטאים של פעולות אלא זה חורבן של כוח הדיבור. כרתו דוד – נכרת כוח החיבור שלו כי זה ע"י הדיבור.
זה שיש מחלות חשוכות מרפא, המוחות הטובים ביותר בעולם לא מצליחים בזה כלל, בגלל קלקול הדיבור והחיבור בין בנ"א (אינטרנט).

אברהם ארנטרוי כתב:לא היה בין פא כי אם בין פז שנים תנצב"ה