פורום אוצר החכמה

רבותי. הבה נחזור לספר בגדלותו של מרן הגרב"מ אזרחי זצ"ל.
הרי יש כל כך הרבה מה לדבר עליו ואודותיו ומתורתו העמוקה והמתוקה, ומשיעוריו הבהירים והמיוחדים, ומקול ד' בכוח שלו.

כל כך ברור כמה אהב תורה, כמה התייגע בה וכמה כל מהותו וחיותו ממש, הייתה עמל התורה ולימודה בשיא העמקות. ושקדנותו העצומה ושיעוריו המיוחדים ונאומיו המרתקים.

רק מעניין שהלכתי לשמוע את נאומו של הגר"י זילברשטיין, שאינו הספד עליו, אלא רק כמה מילים מתוך דף אחרי השיעור, ויהי לפלא, שבהקלטה החוזרת מוחקים כמה מילים בדיוק כשמתחיל לספר על המבחן הזה בחצר גור. ורק את ההמשך שומעים ששאל שאלות חזקות וגרם להתעוררות ורעש בקהל. מעניין למה מחקו ומי מחק

ובשביל להיות 'נאה מקיים' אכתוב הודעות נוספות בהמשך, כמה גרגרים ששמעתי בהספדים עליו.

ישעיהו לוריא כתב:רק מעניין שהלכתי לשמוע את נאומו של הגר"י זילברשטיין, שאינו הספד עליו, אלא רק כמה מילים מתוך דף אחרי השיעור, ויהי לפלא, שבהקלטה החוזרת מוחקים כמה מילים בדיוק כשמתחיל לספר על המבחן הזה בחצר גור. ורק את ההמשך שומעים ששאל שאלות חזקות וגרם להתעוררות ורעש בקהל. מעניין למה מחקו ומי מחק

זה שאינו הספיד כמו שאתה רצית שיספיד, לא הופך את ההספד לנאום. הוא באמת הקריא מתוך דף, אבל זה הלא היה כמה מילים, אלא כמה סיפורים מיוחדים מאד שת"ח אחד כתב לו, קרוב ל 20 דקות תמימות, וזה אחרי שלא היה להם קשר מיוחד מאד [שמעתי שבתחילה לא רצה להספיד, רק אמר שיגיד כמה מילים של חיזוק לאחר השיעור הקבוע, ולבסוף דיבר קרוב ל 20 דקות כמו שכתבתי]. ובסוף דבריו הוא ממש בכה על האבידה הגדולה.

לגבי ההקלטה החוזרת, איני יודע היכן שמעת והיכן מחקו, בקו 'שיח יצחק' מתורתו של הרב, 043760582, שלוחה 4 ואחרי זה 2 [לדפדף אחורה במקש 4 כמה הקלטות אחורה] יש את ההספד המלא, כולל הזכרת שמו של הרבי מגור שליט"א.

בהתאם למה שכתבתי, אעלה כמה דברים ששמעתי מההספדים, ולו בשביל להחזיר את האשכול למטרתו.

הגאון הגדול רבי אשר ווייס שליט"א הספידו. אעתיק מה שתמללתי קצת וחלק מהזיכרון

זה אבל יחיד עבורי. ובמיוחד שנפטר בעת מלחמה, זה מדאיג מאוד.
מצד אחד דברי רש"י, היש בה עץ אם אין.
מאידך, כתוב במו"ק כ"ח. מיתת צדיקים מכפרת על העוונות כפרה אדומה וכבגדי כהונה.

רבי ברוך מרדכי כביכול, דורש טוב לעמו ולכל זרעו גם בשמים.

תלמיד חכם שמת, מי יתן תמורתו ומי יתן חליפתו, לפעמים לא מרגישים את החסר כל כך, שהרי יש הרבה תלמידי חכמים איש איש וזווית התורה שלו ודרך לימודו, אבל כמו רבי ברוך מרדכי אין לנו תמורתו באמת, ממש מרגישים ככה בחוש.
רבי ברוך מרדכי השתעשע בשמחת התורה, השתעשע בסברא, בחדוות הלימוד, כל כך אהב ללטש את הסברא, אהב אותה מכל זוויות וזווית. למד בחביבות ובאהבה.
הוא אמר לי פעם, כשאמרתי לו שהוא בבחינת 'זקן ויושב בישיבה', שלראש ישיבה 'אסור' להיות זקן... ואכן, לא היה זקן. רק בגופו היה בא בימים, אבל כל רוחו הייתה צעירה, עמל התורה שלו היה בכל התוקף ובחדות, היה מתמיד עצום ושקדן שאין כמוהו.
ונדמה לי שלא היה לו כל כך קשה להתמיד, כי זה היה כל חיותו, וכאן סיפר את ההברקה על לימוד הקצו"ה עם שתיית משקה קר, כי זה היה עיקר החיות שלו.

בתדמית החיצונית היתה לו דמות של הדר, של מלכות, של תוקף, של כבוד, אבל כשהכרת אותו כלפי פנים, אישית, היה האיש הכי חביב שהכרתי, צנוע ענוותנן בעל מידות, האיר פנים לכל ילד, ניחם אותי אחר פטירת הרבנית וישב ובכה איתי, וכל כך הרגיש בצערי.

כתבתו של שלמה קוק מ"בקהילה".
מרתק היחס אל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
(הכותב כוּנה בזמנו דובר חצר הגרי"ש).

שמעתי שהיה לרה"י זצ"ל דרשה קבועה בליל שבת פ' וישלח על חידושו המפורסם של הבית-הלוי על "וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה", כולל הסיפור המפורסם שהיה עם הביה"ל עצמו. אולי מישהו שנכח שם פעם יכול לסכם את הדברים בתמצית, מה הוסיף בזה רה"י בהלכה או באגדה?

יש למי להעלות וידאו או אודיו מנאומיו כשהיה במיטבו? ובצעירותו?

מצבת בעל "ברכת מרדכי".
אני עומד מול המצבה, ועפעס... חש אי-נוחות.
אין בעיה עם התוכן.
אבל, הסגנון, הסגנון...
"רב-ברוך-מרדכי" - ענק הביטוי צח הסגנון, ומעל הכל - איש ענק שענקותו כל כולה היתה וזעקה: מקוריות!
איך אפשר לכתוב עליו, ככה, בסגנון הבנאלי, הנדוש, ילדותי-משהו, במטבעות הלשון הלעוסות -
זה לא רב-ברוך-מרדכי!!!

חרט כתב:מצבת בעל "ברכת מרדכי".
אני עומד מול המצבה, ועפעס... חש אי-נוחות.
אין בעיה עם התוכן.
אבל, הסגנון, הסגנון...
"רב-ברוך-מרדכי" - ענק הביטוי צח הסגנון, ומעל הכל - איש ענק שענקותו כל כולה היתה וזעקה: מקוריות!
איך אפשר לכתוב עליו, ככה, בסגנון הבנאלי, הנדוש, ילדותי-משהו, במטבעות הלשון הלעוסות -
זה לא רב-ברוך-מרדכי!!!

מצבת הגרבמ.jpg

איך היית מנסח באופן 'רבי ברוך מרדכי'?

אליסף כתב:

חרט כתב:מצבת בעל "ברכת מרדכי".
אני עומד מול המצבה, ועפעס... חש אי-נוחות.
אין בעיה עם התוכן.
אבל, הסגנון, הסגנון...
"רב-ברוך-מרדכי" - ענק הביטוי צח הסגנון, ומעל הכל - איש ענק שענקותו כל כולה היתה וזעקה: מקוריות!
איך אפשר לכתוב עליו, ככה, בסגנון הבנאלי, הנדוש, ילדותי-משהו, במטבעות הלשון הלעוסות -
זה לא רב-ברוך-מרדכי!!!

מצבת הגרבמ.jpg

איך היית מנסח באופן 'רבי ברוך מרדכי'?

אם יחליפו את המצבה, אני מוכן להשקיע...

איזו מצבה חשובה בדורנו, כב' מכיר שנוסחה באופן מיוחד ולא בנאלי ?
אני מכיר רק מצבת הגאון רבי מרדכי אליהו, שנוסחה במיוחד על ידי סופר מיוחד, שיש בה ניסוח מיוחד.

"אהבת עולם נפשו בערה
מזבח תוקד סתר עליון סתרה.
עוצם עיונו חוט השערה
לפני קודשו זרחה נהרה
מעפעפי שחר רוחו שוררה
יושב על מדין באמונה ויושרה.
פסקיו קבע באהבת תורה
מאמר מרדכי דרכי טהרה.
אשכולות מידותיו על תלמידיו השרה
ברגבי ארצינו דבק בגבורה.
אומה שלמה באהבתו קשורה
טוהר עיניו אלה אזכרה.
הרי בתורה עלה בסערה
בחיי עולם נפשו תהיה צרורה.
נלב"ע כ"ה סיוון תש"ע".

מצבת הרב שך למשל, מלאה תארים וביטויים יפים ונדירים, ללא הלימה בין חלקי משפט להמשכו. מצבת הרב אלישיב, מלאה בתארים, לא מיוחדת יותר מידי.
כבר מצבת הרב שטיינמן, הפשוטה, כתובה יותר טוב מרבות מהמצבות, אולי עוד טעם לבקשתו...
בארה"ב במיוחד, המצבות והתארים על גביהם, אולי בהשפעת חצרות החסידות הגדולות בהונגריה ובנותיהן, מנוסחים בצורה לא רהוטה, בלשון המעטה.

מספרים:
כאשר נפטר הסטייפלר, הגיע הרב שך לנחם את בנו הגרח"ק. בתוך הדברים אמר לו הרב שך שלא טוב לחקוק יותר מדי שבחים על המצבה. (ממילא לא היו חוקקים יותר מאשר המצבה הסמוכה לו - החזו"א).
לימים כאשר הגרח"ק ראה את מצבת הרב שך... התבטא: "לאבא עוד היו חברים שדאגו לו"...
(שלא לדבר על הבלתי מובן - לחקוק את כל המגילה גם מעל המצבה הגבוהה - מי אמור לקרוא אותה שם?! אפילו רחפן או מטוס לא יכול לקרוא אחרי שהציבו גג מעליה...)

מצבת הגרי"ש אלישיב - מסוגננת ככתבה ביתד נאמן.

ישעיהו לוריא כתב:כבר מצבת הרב שטיינמן, הפשוטה, כתובה יותר טוב מרבות מהמצבות, אולי עוד טעם לבקשתו...

ובנותן טעם להזכיר גם את מצבתו הפשוטה של הגר"ע יוסף, שעל אף שיש בה תוארים, נוסחה בפשטות "רבן של כל בני הגולה, המדוכא ביסורים, מרן הראשון לציון" ותו לא

ואת מצבתו הפשוטה של ר' שלמה זלמן אוירבך, שנוסחה על ידו.

[להבדיל, האם הסיפור על נוסח מצבתו של רנה"ו ידוע? נחשפתי אליו רק לאחרונה]

איש_ספר כתב:[להבדיל, האם הסיפור על נוסח מצבתו של רנה"ו ידוע? נחשפתי אליו רק לאחרונה]

תגלה לנו...
(אמנם האשכול סוטה כבר לגמרי מהנושא שלו, ואולי כדאי להעביר את הכל לאשכול העוסק במצבות ייחודיות - או ברוח אשכול זה, לפתוח אשכול למצבות "לא" ייחודיות).

ואם כבר:
viewtopic.php?t=57031

אז כבר:
viewtopic.php?f=7&t=13341

עד שיקבע אשכול לעצמו

איש_ספר כתב:עד שיקבע אשכול לעצמו

דב סדן, בצאתך ובאהלך 1966.1.jpg

דב סדן, בצאתך ובאהלך 1966.2.jpg

דב סדן, בצאתך ובאהלך 1966.3.jpg

מזכיר כמעט את "כשר לפסח" שנחקק על מצבה אי-שם.
viewtopic.php?f=7&t=13341&start=40#p135698
viewtopic.php?f=7&t=13341&start=160#p287771

אבל נשיב את האשכול למסלולו - בהודעה הבאה.

אחד המאפיינים הייחודיים והמופלאים שלו היה העין טובה ללא גבול.
בשבת שבע ברכות של הרב ישראל קלרמן, התפללו החתן ושושביניו ובראשם אביו הג"ר אורי שרגא הלוי קלרמן זצ"ל מראשי ישיבת כנסת חזקיהו, בישיבת עטרת ישראל (שהחתן היה תלמידה), שבבית וגן.
בקידוש שאחר התפילה, בו היה הגרב"מ דורש בקביעות, הקדיש את כל או רוב הדרשה בשבחו של אבי החתן. וכך במשך שעה ארוכה הפליג במעלותיו בצדקותו בגאונותו ממש חד בדרא - וכל זה בהגדרותיו החדות והמפליגות (לא שהיתה בזה הפרזה. אלא שכל חזותו אמרה צניעות וענווה).
סיפר לי חד מבני הישיבה, שהדברים עשו על השומעים (שמורגלים היו בלשונותיו של רבם, ועל כרחך שהיתה כאן הפלגה יתר על הרגיל) רושם עז, שכולם נדחקו לאחר מכן לחזות בזיו פניו של הגאון הצנוע הזה, לראות במה ובמי דברים אמורים.

אגב, בסגנון אופייני, כאשר הספיד הגרב"מ את הגרא"ש קלרמן בישיבת כנסת חזקיהו (בשבעה או בשלושים), פלט משפט בזה"ל: הוא היה כל כך גדול עד שאפילו אנחנו התפעלנו ממנו...

יש לי חבר ת"ח צנוע, שהוא גם מוכשר במלאכת הציור והאיור. הוא למד - לפני עשרים שנה - בעטרת ישראל, השתוקק קצת "להתחכך" עם ר' ברוך מרדכי, אבל לא ידע כל כך "איך להתקרב אליו"... הוא היה בחור שקט ומופנם ולא היה רועש וססגוני...

יום אחד הוא ישב עם כמה חברים אצל ר' ברוך, דיברו בלימוד, והוא בעיקר שתק... פתאום פונה אליו ר' ברוך: יודע אתה? שמעתי שאתה צייר גדול... ברצוני לומר לך שלדעתי בשביל להיות צייר - חייבים להיות למדן גדול... הרי כולם יודעים לאחוז את העפרון ולשרבט, אלא שהם אינם יודעים מה הם אמורים לצייר כדי שהתוצאה תצא טובה. צייר זה אדם שיודע לתפוס את המציאות באופן הנכון, כך שהוא יודע איך להעביר את זה לדף... אתה כנראה למדן גדול!!..
חברי הסמיק, ואז רכן אליו ר' ברוך ולחש: האמת, שגם אני מומחה לא-קטן בציורים, הייתי שמח מאד לראות את הציורים שלך...

באישון ליל דפק ידידי על פתחו של ר' ברוך (כידוע שאפשר היה לדפוק אצלו עד שתים-שלוש בלילה) ובידו מבחר מציוריו... וגולת הכותרת: ציור של ר' ברוך עצמו...

ר' ברוך קיבלו במאור פנים, עבר על הציורים בהתבוננות, ניתח אותם בהתפעלות, וסיפר לו שלפעמים הוא משרבט קצת ציורים על דף, אבל אחר כך ממהר להשליך לפח... "לפעמים הרבנית מספיקה להציל משהו, לפני שאני זורק..."
ואז, הגיע הציור של ר' ברוך עצמו... הוא ביקש לומר שהציור יותר יפה מהמקור, אבל לא היה זה מן הראוי להתבטא כך על יצירתו/ציורו של הקב"ה... לפיכך אמר "הו... אני רואה שהקאפעלוש בציור יותר יפה מהמקורי..."

מאז, מדי פעם, כשהיה ר' ברוך רואה את ידידי בין הבחורים המסתופפים סביבו היה פונה אליו: "אין צור כאלקנו!" (כשכוונתו כמובן לדברי חז"ל "אין צייר כאלקנו").

כמה פקחות וחינוך אמיתי יש כאן. ממש כפי צוואתו של רבינו ישראל על תכלית הישיבה "לרומם רוח שפלים". למצוא מעלה וגדלות בכל אחד ואחד.

מדהים.

אברהם כתב:רכן אליו ר' ברוך ולחש: האמת, שגם אני מומחה לא-קטן בציורים,
וסיפר לו שלפעמים הוא משרבט קצת ציורים על דף, אבל אחר כך ממהר להשליך לפח... .

תפס אותי ה"משליך לפח".
מי שיודע מה זה ציור בשביל צייר, יצירה בשביל אמן [ולא משנה באיזה קנה מידה], מבין את האמירה העמוקה שאמר לו כאן:
אני מצייר, ומומחה בציורים, ומשקיע בזה זמן - אבל לא נקשר לזה.
אני מצייר כדי לבטא את הכוח הזה בנפש, ועבור הצורך האישי בזה [יהיה איזה שיהיה], אבל לא נקשר לציור עצמו, לתוצאה.
מרגע שאת המלאכה הזו עשיתי - את התוצר שלה אני לא צריך, ואני מראש לא נקשר אליו.
אני מסיים - ומשליך אותו לפח, וחוזר לתלמודי.
[ושלא תאמר שפשוט לא הצליח, או כי אני לא מצייר טוב, הוסיף לו: כשהרבנית מספיקה היא מצילה את זה ושומרת].

מלבד מה שזה מעיד על רב"מ בעצמו, גדלות אמיתית בכל המובנים,
כל האמירה הזו, המשולבת כבדרך אגב בתגובה ספונטנית, היא חינוך מחושב וגאוני לעילא ולעילא.
לחנך אותו מצד אחד שאין שום סתירה בין להיות מונח בלימוד ת"ח ומתמיד לבין השקעת זמן בציור למי שזה טבעו וכו', [שגם זה יכול לגדוע את ההתעלות של בחור שנמשך לציור, ובטוח שזה ות"ח לא הולך ביחד, ובכן מוותר בעל כרחו על הת"ח, או על התמדה / תורה / שטייגן וכו', כל מה שנדמה לו כלא עולה בקנה אחד עם משיכתו לציור. או לאידך גיסא ינסה לוותר על הציור ויעלה לו במחיר נפשי ושמחה וכו']
ומצד שני שעכ"ז לא ייקשר מדי לציורים ולמלאכת הציור [לא יעשה מהם שאיפה, ולא יתן להם הוד והדר, אלא יתן להם את המקום הפשוט האמיתי והמועיל : ביטוי לכוח נפשי, וצורך בתחביב שאני מוכשר בו, וכיו"ב].

ונתן לו דוגמה של להיות מונח בלימוד כמו רב"מ, ויחד עם זה לאחוז בתחביב כציור, וגם להשקיע זמן ולצייר בפועל - ומיד אח"כ להשליך את הציור לפח.

וכל זה באמירה קולחת וחביבה ברגע כמימריה, פשוט גאונות אדירה מכל צד ובחינה.

זכר צדיק לברכה.

היטב דיברת!

כל מילה בסלע!

אכתוב כמה זכרונות על הגרב"מ זצ"ל

א. ותיקי בית וגן זוכרים את השיעורים המיתולוגיים לבעלי בתים בחול המועד שנמסרו בשעות הבוקר בסוכוטשוב, במסגרת זו היה שיעור קבוע לגרב"מ בשבת חול המועד בבית דוד ואסתר (איפה שהיתה לאחר מכן ישיבת באר התורה), לאחר מנחה בה היה עולה לתורה, היה נמסר השיעור עד שנטו צללי ערב, והיה הוא נלחם בקולו במחוגי השעון הממהר, והיו השומעים נשמטים אחד אחד לקראת סוף השיעור, להספיק את השקיעה, עד שהיה הגרב"מ מזדעק ומרעים בקולו: "לאן הם ממהרים כ"כ? לשלעשידעס?" (סעודה ג').
בשנה האחרונה מסר את השיעור קרוב לביתו במנחת שלמה, על דופן עקומה, וחלק גדול מהשיעור היה בקשת מחילה שעקב מצבו נמסר השיעור בישיבה וביקש מחילה מכבוד הציבור על כך שנבצר ממנו לעמוד.
ב. בשבעה על הרבנית סיפר רבי ראובן אלבז שליט"א שהיה מוהל בברית עם הגרב"מ, ומיד לאחריה התבקש לברך את המשתתפים, והתרגש ובכה בספרו כיצד הרבנית רצה לעומתו בבקשה לברך את בעלה ראש הישיבה, ומאידך אץ ראש הישיבה בבקשתו לברך את הרבנית, ובדבריו בכה הגר"ר על הנאהבים והנעימים.
ג. בשבעה סיפר בנו הגרב"צ שליט"א כיצד נפגש הגרב"מ עם מפקדים בחיל האוויר שהקשו לאמור: אדוני ראש הישיבה, אנא יסביר לנו, כבודו, אם כולם ילמדו תורה, מי ישרת בצבא ומי יגן עלינו? ובכוחו הגדול נענה לו הגרב"מ כמין חומר בו ברגע, ואמר: אדוני המפקד, אנא יסביר לי כבודו, והלא אתם מכריזים "הטובים לטיס", ואם כן לו כולם יהיו טייסים, מי יבשל במטבח, ומי ישיר בלהקה, ומי ילך לתותחנים? השיב המפקד בגמגום, אדוני הרב, יבין כבודו אמנם הטובים לטיס אך יש ברירה טבעית, ולא כולם מוכשרים באותה מידה, וממילא יש חלוקה והתאמה לכל אחד לתפקידו... אמר הגרב"מ, נו אם כן טול קורה מבין עיניך, ואידך זיל גמור.
ד. זכור לי במיוחד הספד שנשא על הרב אלישיב זצ"ל בימי השבעה במאה שערים, וקרא ואמר את דברי הגמרא על אליעזר זעירא: "מי חשיבת לאתאבולי על רב יוסף שלום"... וסיפר בדבריו כיצד פנה פעם לרבנית אלישיב לצורך גדול, עבור מישהו שחפץ להיכנס לרב, וכידוע שאסור היה להפריע לו במקום לימודו בשעות הלימוד באוהל שרה בשום אופן. לאחר תחנונים רבים נעתרה לו הרבנית אלישיב בעקבות זכות אבות שהיתה לגרב"מ כשכן ילדות של משפחת אלישיב, וסיפר הגרב"מ באריכות רבה ובהשתפכות, כיצד הם נדבקו לחלון לשמע קול נעימת לימודו של הרב אלישיב, שהתנשא מחוץ לחלונות בית הכנסת הריק, וכיצד מרוב מתיקות הקולות לא יכלו להעז להפריע לו (איני זוכר את סוף הסיפור).
ה. פעם סיפר הגרב"מ בשיחתו על הלוויית החזון איש, בה השתתפו גם בני ישיבת חברון, ואחד הבחורים שהיה מצוין גדול אך מעט לץ, נשא עיניו והביט לכל עבר בראותו את חמשים אלף המלווים שהגיעו לאשכבתיה דרבי, ואמר כמסיח לפי תומו: "נו חזון איש, וכי לא היה כדאי לעמול ככה שבעים שנה ולזכות לכבוד כזה גדול בפטירתכם?"...
בו ברגע (סיפר הגרב"מ) הכיש נחש לאותו בחור, והיה שם רבי שבתי יגל זצ"ל ראש ישיבת סלונים שנענה ואמר בחומרה: הה"ד "לחישתן לחישת שרף"...
ו. סיפרו בשבעה שגר בשכנותו (איני יודע היכן ואיך ומתי, שלא נחטא בלשוננו חלילה) תלמיד חכם אמריקאי שהיה קצת נרגן ובלתי נסבל, והוא עוד למד אצל רבי אהרן קוטלר, ומשום הנהגותיו הקפדניות, לא החזיק מעמד בשום בית כנסת מלבד אצל הגרב"מ, ופעם שאלו לגרב"מ כיצד הוא יכול לסבול את התנהגותו של אותו ת"ח, וענה הגרב"מ באהבת התורה שלו: הלא הכל שווה בשביל שאולי אשמע ממנו ווארט חדש של רבי אהרן שלא שמעתי עד כה.

ראיתי בחנויות ירחון מוריה (אדר ב') לזכרו של הגרב"מ זצ"ל

בצלאל נתיבות כתב:ראיתי בחנויות ירחון מוריה (אדר ב') לזכרו של הגרב"מ זצ"ל

יש שם שו"ת אתו על הדרך להנחיל (?) לבחורים את משנת "גדלות האדם" מבית סלבודקה, והגרב"מ נזעק שם שחלילה (?) לחשוב שבסלבודקה העניקו משקל וחשיבות ל"חיצוניות", ולענ"ד הקורא יוצא מעט מבולבל ונבוך מדבריו שם, שאינם מבארים למעשה מדוע אם כן ניתן בסלבודקה משקל כה גדול לחיצוניות
אלו דבריו: "אני אומר לכם, נדמה לי שאי אפשר להנחיל את המושג 'גדלות האדם', אפשר לדבר על כך, אפשר להבין את זה, אבל כשמדברים על הנחלה, לא מדברים על הנחלת המושג, צריכים להנחיל את הדברים שגורמים את מה שגדלות האדם עושה [...] בסלבודקה נהגו להשתמש גם בסממנים חיצוניים, כדי להשריש את השיטה הזו, זה בא לידי ביטוי בלבוש, בהופעה, וכל מיני סממנים, האם יש לזה שייכות [...] זו טעות של העולם לדעתי. השתמשו עם זה בסלבודקה כדי שזה לא יהיה סתירה במחשבות, אם אדם יהיה מוזנח, הוא לא יכול לחשוב גבוה. טבע האדם שמצד ההרגשות שלו, הוא לא יכול להשריש בקרבו מחשבות גבוהות כשהוא מוזנח, לכן הוא לא צריך להיות מוזנח, אבל לא יותר מזה. מה שחושבים שבסלבודקה היה מזה עניין, ולכן תופרים לזה עניינים של חיצוניות, זו טעות גדולה".
(ובתורת רמ"ד ואלי, מתבארים הדברים שפיר טפי טובא, ואכמ"ל).

'ידע סמוי' הוא מונח במדעי המידע שמשמעותו ידע שאינו מנוסח ואינו מבוטא במילים. זהו ידע הבא לידי ביטוי באופן שבו אנו מבצעים משימות מסוימות או מבינים.

נלע"ד ש'גדלות האדם' היא בגדר ידע שכזה.
ניתן ללמוד את המצע הרעיוני שלה מתוך ספרים ואף לנסות לחקות ביטויים חיצוניים שלה, אך אותה עצמה ניתן לספוג רק במגע ישיר עם חניכיה.

יתכן שזו כוונת הדברים.

יתכן,
אם כבר הדבר יותר בולט בחקר החסידות באקדמיה שחוקריו המוכשרים מאוד והיודעים הרבה, לא מצליחים להתקרב כלל לנקודת החידוש החסידית, ורק מדברים עליה מבחוץ בשטחיות.
לי הפריע, או לפחות בלטה הנקודה שהגרב"מ כחניך ליטא, מתקשה (לכל הפחות ממה שעלה מדבריו) לתת תוכן עצמי חיובי לכלים גשמיים, ורק יודע לומר שהם אמצעים וכלים משניים, לצורך העבודה הרוחנית, ותו לא. בזה מומחשת היטב ההבדלה והחילוק שיש בין החסידים (והמקובלים) שעובדים בדרך יחודא עילאה, ולא רק כליטאים ביחודא תתאה, כמו סוגיית הלבוש, שבשונה מהחסידים והמקובלים, אומר הגרב"מ היא היכי תימצי וכלי עזר ותו לא, ואין בהם קדושה, או ערך בפני עצמם.
זאת אומרת שבחור ישיבה שעונב בשבת עניבת מעצבים יקרה, יהיה בדילמה של גאווה ומותרות ומודה ואופנה, כי היא רק עזר וכלי עבורו להרגיש חשוב בשבת (ותיאורטית היה עדיף אולי בלעדיה, כמו שהרמב"ם אומר שהיופי של בגדי כהונה הוא רק להמון העם, שלא יכבדו את המקדש בלעדי זה), ואילו החסיד שיחבוש שטריימל מפואר, יוכל לדעת (אם בעל מדרגה הוא) שזה ביטוי גשמי קדוש לקדושת השבת, המתפשטת בעולם הגשמי, ולא סתם כובע יקר ושונה (ולכן: שטריימל במקום תפלין).

היכן מצאנו כזאת אצל המקובלים מצד עצם הדברים הגשמיים (ולא מצד הברכה או מצד העלאת ניצוצות ממש בכוונות האכילה וכדו', למי שהוא בר הכי בלבד)

יעויין בתורת רמ"ד ואלי למשל (בעשרות הכרכים שכבר יצאו לאור), רמ"ד בן דורו של בעש"ט בדיוק, ובספריו במיוחד אפשר לראות להדיא את יסודות הקבלה, שקבלו ביטוי בשנים אלה בחסידות (ובמילים פשוטות, החסידות אינה מרד חברתי כפי שסוברים החוקרים הבורים ועמי הארצות, אלא משהו גבוה של יסודות הקבלה), ובסוגיית הלבושים (בגדים, clothes) בפרט הוא מפליא פלאות, לבאר עומק עניין זה של חיבור שמים וארץ (בכל מקרה קטונתי מלחוות דעה בענייני קבלה, ולא באתי לקבוע מסמרות, אלא לשתף במה שעלה בידי בעיון בסוגיה זו לפי מיעט השגתי).

לא באתי לתמוך בדעת החוקרים (שאינני יודע מה הם אומרים. לא עסקתי במחקר החסידות באקדמיה).
פשוט התפלאתי לראות את דברי כתר"ה שליט"א, כי למיעוט ידיעתי לא ראיתי דברים כאלה אצל המקובלים (מלבד בגדי לבן בשבת, שעל זה באמת יש עניינים עליונים)
את דברי הרמ"ד ואלי לא ראיתי, לצערי. יש הפניות מדויקות?

בברכה המשולשת כתב:לא באתי לתמוך בדעת החוקרים (שאינני יודע מה הם אומרים. לא עסקתי במחקר החסידות באקדמיה).
פשוט התפלאתי לראות את דברי כתר"ה שליט"א, כי למיעוט ידיעתי לא ראיתי דברים כאלה אצל המקובלים (מלבד בגדי לבן בשבת, שעל זה באמת יש עניינים עליונים)
את דברי הרמ"ד ואלי לא ראיתי, לצערי. יש הפניות מדויקות?

רמ"ד ואלי זה מים שאין להם סוף, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
עיין למשל בדבריו בתהלים תניינא מזמור צג, וכן בפרשת תצוה ובפרשת צו על בגדי כהונה, וכן בספר הליקוטים ח"א עמ' קא, וכן בחלק ב עמ' תשעט, וכן בהפטרת פרשת בהעלותך (וכמדומני שכל המעיין בדבריו רואה שזו שפה אחרת לגמרי מדברי הגרב"מ זצ"ל, ואלו ואלו וכו').