באתר יד ושם http://www.yad.org.il/petah-tikva/Info/ ... px?id=1447:
על העיר חמיילניק CHMIELNIK
בתקופה זו כיהן בקהילה ר' אברהם יצחק סילמן, מחסידי קוצק וגור, שהיה בין הקוראים להצטרף ל"אגודת ישראל" בשנת 1920.בדצמבר 1936 פרצה מחלוקת סביב מינוי רב חדש לקהילה. פעילי "אגודת ישראל" רצו למנות לתפקיד את ר' אליעזר יהושע הלוי אפשטיין, ואילו רוב חברי הנהלת הקהילה צידדו במועמד "המזרחי", הרב טוביה סילמן, בנו של ר' אברהם יצחק. בין תומכי שני הרבנים פרצו ויכוחים שלוו במעשי אלימות, והמשטרה הפולנית שמה את הרב אפשטיין במעצר. משלחת של ראשי הקהילה יצאה לקיילצה (ע"ע) כדי לשכנע את התובע המחוזי לשחרר את הרב ממאסרו. בהתערבות ראשי הקהילה בקיילצה שוחרר לבסוף הרב, לאחר שהקהילה הפקידה ערבות בסך 50,000 זלוטי.
כמה ימים אחרי כיבוש ח' אספו הגרמנים כ-30 עסקנים יהודים ועוד כמה עשרות פולנים וריכזו אותם בבית-המדרש. בין הנתפסים היו גם רבה של הקהילה, הרב אליעזר-יהושע הלוי אפשטיין, וראש הקהילה לפני המלחמה שבתאי ביאלוגורסקי. כעבור זמן קצר" שחררו הגרמנים את העצורים הפולנים והציתו את בית-המדרש, על היהודים הכלואים בו. כמה יהודים שניסו להימלט מבעד לחלונות הבניין הבוער נורו בידי משמרות גרמניים שעמדו מחוץ לבניין.
בחוברת בית יעקב אב תשל"ד כותב זושא הארצשטארק:
״...וכמעט בכל יום מביאים לכאן במכוניות משא גדולות, מאות יהודים על משפחותיהם. אומרים הם, מגיטו לודז׳ אנו באים. הצעקות והזעקות — אין לשערי מרביצים, הורגים ללא־רחם... מכאן — מגרובוב, מובילים אותם ליער לאכוב, אי־שם ליד חלמנו. מפשיטים אותם ערומים, מכניסים אותם לבית־מרחץ כביכול ומרעילים אותם חיים בגאז! — ...רוץ אדם׳ רוץ ברחובות, זעק, הרים קולך בבכי או צא במחול־ טירוף. אהה! ובכל זאת יתכן עוד, שהשם יתברך ירהם ויחוס. הושיע אל ק ים".
האנשים, שהשתייכו למחתרת הגיטו בלודז׳, עודם זוכרים, איך יום אחד נמצא מכתב חבוי בתוך צרור בגדים שהובאו לגיטו. היו אלה מלבושי גברים, נשים וילדים. אשר הובאו לחלמנו והורעלו שם חיים בתאי הגאזיםי המכתב נשא עליו את התאריך: 19 בינואר 1942 , התום בידי רבה
של גרובוב הרב טוביה סילמן ז״ל׳ חתנו של המו״ץ בלודז' הנודע הרב לייבוש רוזנברג זצ״ל, הבר הרבנות
בלודז' השורות דלעיל הן ציטטות קצרות מאותו מכתב. בזמנו העבירו את תוכן המכתב ללונדון, באמצעות האלהוט המתתרתי, וציפו לישועה, אך העולם הגדול אטם אזניו והשיב: זוהי תעמולה, תעמולת־זוועה — ותו לא... הללו היו בסך הכל הידיעות הראשונות על המתת המונים בתאי־גאזים׳ וצורר היהו דים הגדול מכל הדורות המשיך בהפעלת הדושת־המות. עד להיסולם המוחלט־כמעט של יהודי פולין ויהודי
לודז׳ בתוכם. בשלהי תש״ד בערך.
נראה שחל בלבול אצל הכותב, כמו כן לא נתברר מי הוא בסופו של דבר הרב של חמלנייק, כך עולה ממחקרה של ד"ר פנינה מייזליש http://horabis.blogspot.co.il/2007/10/b ... _2604.html:
סילמן, טוביה, בן אברהם יצחק.
היה רב בחמיילניק, Chmielnik, שבאזור קיילצה. נספה בשואה.
מקורות: פנקס כמייעלניק, עמ 147, 155, 36 ברשימת הנספים;
סילמן, יוחנן.
בשנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים כיהן כרבה של נובי-קורצ'ין (עיר חדש), Neustadt,Nowy Korczyn, שבאזור קרקוב. נספה בשואה.
מקורות: פנקס הקהילות, לובלין.קיילצה, עמ 318;
סילמן, יעקב, בן אברהם יצחק.
בימי מלחמת העולם הראשונה התחיל להתעניין בצרכי הציבור בעירו חמיילניק, Chmielnik, שבאזור קיילצה, והתקרב לתנועה הציונית. אחרי המלחמה הצטרף למזרחי, והשתתף בוועידה הארצית השניה של התנועה, שהתקיימה בוורשה באביב תרע"ט, 1919, ובוועידה השלישית שהתקיימה בוורשה. אחרי מלחמת העולם הראשונה התיישב בלוקוב, Łuków, שבאזור לובלין, ובהשפעתו נוסדה שם חברה להתיישבות בארץ ישראל, על יד תנועת המזרחי. אנשי "שלומי אמוני ישראל" (אגודת ישראל) הצרו את צעדיו, והכריזו מלחמה גם על בית הספר של המזרחי בעיר. בתרפ"ד,1924, בא לארץ ישראל וקיווה להביא לכאן את משפחתו. כאן היה חבר ב"הפועל המזרחי", והתפרנס כשומר בבניין של בית הספר "תחכמוני" בתל-אביב, שבאותה העת התחילו לבנות אותו. בתרפ"ז,1927,חזר לפולין מסיבות כלכליות, ונתמנה לראב"ד בפירשניצה,Pieryzchnica , שעל יד חמיילניק. הוא לחם בשם הרע שהוציאו לארץ ישראל היורדים שחזרו לפולין עקב המצב הכלכלי הקשה ששרר אז בארץ, והמשיך להיות פעיל בתנועה הציונית ובמזרחי. נספה בשואה.
מקורות: פנקס כמיעלניק, עמ 445-454, 155, 36 , ברשימת הנספים;
סילמן, יעקב, בן דויד.
היה רבה של גריבוב, Grybów, בגליציה המערבית. ב-19 בינואר 1942 כתב ללודז' מכתב ובו מסר פרטים מדוייקים על מה שנעשה במחנה המוות חלֶמנו, כפי שמסרו לו כמה אנשים שהצליחו לברוח משם. נספה בשואה.
מקורות: אהרונסון, עלי מרורות, עמ 75-76; א וואָלף יאסני, די געשיכטע פון יידו אין לאָדזש אין די יאָרן פון דער דייטשער-יידן אויסראטונג, כרך ב, עמ 135-136;