פורום אוצר החכמה

ברוך דיין האמת.
זה עתה התקבלה הידיעה על פטירתו בשיבה טובה של רבי מאיר ברינבוים. האיש והאגדה. רבות נכתב ועד יכתב עליו מן הסתם. יהודי של צורה. קורות חייו המרתקים קובצו על ידו עלי ספר (באנגלית), פעל רבות כשליח ההשגחה במסגרת תפקידו כקצין בצבא ארצות הברתי להצלת אחיו הדוויים על אדמת אירופה. אחר עלותו ארצה, הפך לאחד ממתפללי מנין הותיקין של 'פרוש' בכותל - עד לפני כחדשיים. חיוכו הבלתי נשכח, אמונתו היוקדת, וציפיתו המוחשית לגאולה - 'אני מחכה לראות את עצמי כבר בצד השני', נהג לומר תמיד, תוך שהוא מצביע על אבני הכותל, ובעיקר תפילתו מתוך סידור מילה במילה, וצעקתו 'כהנים', אלו ועוד, ילוו את מכריו ומעריציו עדי ביאת גואל במהרה.

***
כתבה שפורסמה בזמנו על ידי ב' הראל במוסף 'קולות' (בקהילה), משמשת הצצה קטנה לדמותו המרתקת.
שישים וארבע שנים חיפש החייט ניצול השואה, ר' אליהו הרמן את הקצין בצבא האמריקני שהציל את חייו בשלהי מלחמת העולם השנייה. חיפש, ולא מצא.

בעקבות הפרסום ב"בקהילה" קיבל ר' אליהו שיחת טלפון מפתיעה מיהודי העונה לשם ר' מאיר בירנבוים שקרא את הנאמר , נזכר בפרטים, ונותר המום.

בני הראל ליווה את סגירת המעגל רבת השנים,
במפגש המרגש והנדיר, בין הקצין לחייט.

קשר של שנים

בני הראל


לפני כשלושה שבועות התפרסמה כאן בשורות הללו, במוסף "קולות", כתבה פרי עטי, שנשאה את הכותרת " קשר של תפילין", בה גוללו קורות חייו וסיפור הצלתו של ר' אליהו הרמן (86), ניצול אושויץ, על ידי מפקד יהודי ששירת בצבא האמריקני, אז, בימים ההם של סוף המלחמה.

למען האמת, במהלך הכנת הכתבה, לא עלה בדעתי שלסיפור המגולל בחובה יהיה המשך. בכל זאת , מדובר במאורעות מלחמת העולם השנייה, ומפרידות בינינו, החיים היום, לבין הנפשות הפועלות בסיפור, שנים לא מעטות.

במשך כל פגישותיי עם ר' אליהו במתפרה שברשותו ברחוב פינס בירושלים, לא חדל החייט בעל המבט החודר להזכיר את אותו מפקד שהציל את חייו.
אגב אורחא, סיפר לי, " אני מחפש אותו בקדחתנות מאז סוף המלחמה, ומעלה חרס בידיי".

באחת מפגישותינו אמר לי ר' אליהו, "היום טלפנתי לשגרירות האמריקנית בישראל , ושאלתי האם יש להם מידע על אותו המפקד..."

אודה ולא אבוש, ביני לביני, גיחכתי.

אם נישאר ריאליים, גם אם המפקד בין החיים, גילו המשוער למעלה מתשעים שנים.

איך, ללא שום אלמנט מזהה, פרט למראה עיניים, אחרי שישים וארבע שנים ,
תמצא את המפקד ששחרר את מחנה "גונסקירכן" לאחר השואה???

יסלחו לי הקוראים על השימוש בקלישאה הנבובה, אבל כאן בהחלט המקום והזמן, לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.

במוצאי השבת שלאחר פרסום הכתבה קיבל ר' אליהו הרמן שיחה, בעברו השני של הקו היה ר' מאיר בירנבוים (90)

- ר' אליהו, כאן לוטנט (סגן) בירנבוים, שמעתי שאתה מחפש אותי.

- עם מי אני מדבר?

- מאיר בירנבוים, נפגשנו לאחר המלחמה,
כשאתה לבשת מדיי אס. אס, וחייליי כמעט ירו בך למוות.
קראתי השבת בעיתון שאתה מחפש אותי.

- שקט .

חולשה וסחרחורת תקפו את ר' אליהו. האם זה הוא החייל אותו חיפש שישים וארבע שנים?!

לאחר בירור מעמיק והחלפת פרטי זיהוי המעלים אבק,
אימת ר' אליהו את אשר חשקה נפשו.
אכן כך, ר' מאיר בירנבוים, הוא, ולא אחר, החייל היהודי הראשון שפגש לאחר המלחמה. החייל שהציל את חייו.

קשה לעכל ששישים וארבע שנים חיפש ר' אליהו את המפקד בירנבוים, בו בזמן שבין החנות בה עובד ר' אליהו לביתו של ר' מאיר מפרידות רק 15 דקות נסיעה בלבד....

בכדי שנבין את המפגש הנדיר נצטרך לשוב אחורה, לשנת תש"ה לאחר שהנאצים ימ"ש עזבו את המחנות והשאירו את הפליטים מתבוססים בדמם, ובדם נפשם.

כאמור, הנער אליהו, לובש מדי אס, אס. ויוצא את מחנה "גונסקירכן" לעבר היער השומם, כשבאמתחתו רק התפילין אותן שמר בקנאות במשך כל שש שנות המלחמה.

בעודו ביער נתקלה בו סיירת אמריקנית, ומפאת לבושו, כמעט נורה על ידיי החיילים. בזכות התפילין הוכיח אליהו למפקד הסיירת את יהדותו, וכך ניצלו חייו.

בתום המלחמה כמעט והכריעו חיידקי ה "טיפוס" את גופו הצנום של אליהו, מיד לאחר פגישתם טיפל בו במסירות אותו חייל - שנראה אז לאליהו כמלאך משמיים - לאחר העזרה הראשונה דאג החייל לאשפזו בבית החולים, עד להחלמתו השלמה. ומאז נעלמו עקבותיו.

***

לוטנט בירנבוים

מאיר בירנבוים נולד בשנת תרע"ט (1919 למניינם) לבוב ורוז בירנבוים בברוקלין שבניו יורק, בביתם ניהלו בני הזוג אורח חיים חילוני , אולם אימו, רוז, דאגה להחדיר למאיר הקטן מושגים בסיסיים ביהדות, או כהגדרתו –
" א ביסלע יידישקייט ".
" מודה אני ", " שמע ישראל ", ברכות, תפילות, ואף מעט יידיש.

ביום השתכר מאיר מעבודות שונות, ובלילה, בעידוד אימו התקרב לר' חיים ברלין זצ"ל ואף למד בישיבתו. בגיל 18 קיבל צו גיוס מהצבא האמריקני.

אפוף ספקות ניגש העלם לר' יצחק הוטנר זצ"ל "רבי, מה עושים" ? שאל.

"לכל יהודי יש את ייעודו בעולם, תתגייס." פסק ר' יצחק נחרצות.

וכך, בגיל 18 התגייס מאיר לצבא האמריקני ונשלח לחזית , אט אט התקדם החייל במעלה ההיררכיה הצבאית ובתום המלחמה שירת בדרגת סגן באוגדה הרביעית תחת פיקודו של הגנרל פטן

לוטנט בירנבוים לא שכח את תורת אימו, ואת מוצאו היהודי, לאחר המלחמה סעד ניצולים רבים, בינהם , כמובן, גם אליהו הרמן.

הסיוע לניצולים היה מגוון, איש איש כפי צורכו. הגשת עזרה ראשונה, חלוקת מזון וממתקים לפליטים הרעבים,
ואפילו, מילות עידוד, וחיוך, שנסכו חיים בפליטים האומללים, שכמהו לגלויי חיבה.

בעקבות המראות שראה במלחמה התחדדה אצל לוטנט בירנבוים ההכרה בהשגחת הבורא, ובמשך השנים מצא את ייעודו בלימוד התורה,
את תהליך התשובה הפרטי שלו השלים רק בגיל שישים
ובאמצעות מרן הגרא"מ ש"ך זצ"ל התקרב ליהדות החרדית.
לר' מאיר שנים עשר בנים, שש בנות, ולמעלה ממאה נכדים .

קצין מציל

הפגישה בין הקצין לחייט נקבעה ליום שני, 3:00 אחה"צ, בביתו של ר' מאיר ברחוב סורוצקין בירושלים.

לפני המפגש ההתרגשות ניכרת בר' אליהו, "היום", הוא שח לי
"ייסגר מעגל בן ששים וארבע שנים".

אנחנו מגעים לבניין, ר' אליהו יורד בחופזה את המדרגות, ונעצר בסמיכות לדלת שעל שלט שקוף בחזיתה נכתב באותיות דפוס "משפחת בירנבוים".

דממה. ר' אליהו מחזיק במקל ההליכה, ממתין רגע, ומקיש על דלת העץ.

את הדלת פותח יהודי גבה קומה והדור זקן לבן, חבוש בכיפת קטיפה שחורה לראשו.

"זה אתה" ??? שואל הקצין בדימוס.

"בטח שזה אני". משיב ר' אליהו, כאילו נפגשו אך אתמול.

כעבור שניות אחדות, לאחר שגינוני הכבוד יוצאים החוצה,
נותרים בני האדם. והמטען האמוציונאלי מתפרץ.

סכר הדמעות מתבקע, וכמויות אדירות של רגש יהודי טהור נשפכות לחלל הסלון.

העבר מגשים את עצמו בשנית.

אי שם, לפני שישים וארבע שנים, הם בכו. והיום, הם שוב בוכים.
אומנם אז הם היו צעירים בשנים,
ואילו היום, שניהם באים בימים, כששערם לבש שיבה.

ר' מאיר נושק לר' אליהו ומחבקו חיבוק אמיץ.

ר' אליהו מושיט לקצין את שקית התפילין, והלה מאמצה ומנשקה בחום בפעם השנייה בשישים וארבע שנים .

איץ א-מייזינג, א-מייזינג. ("זה מדהים", "פשוט מדהים".)

ממלמל ר' מאיר ללא הפוגה,

ואת הנוכחים, כולם, ללא יוצא מן הכלל, אופפת התרגשות עצומה.

כשר' מאיר אוחז בתפילותיו של ר' אליהו , הוא מתמלא התפעלות , האות "יוד" סמוכה לתפילה של היד, בדיוק ובדקדוק, כפי שההלכה מחייבת.

ר' אליהו מציין כי התפילין עברו את המלחמה ונמצאו כשרות למהדרין... "אלו התפילין המקוריות בני שבעים וארבע שנים! "

ר' מאיר מספר כי הוא לא נתקל ביהודי שהצליח לשמר את התפילין של היד ואת התפילין של הראש גם יחד, כשרות, במשך כל שנות המלחמה ,
המקרה היחידי ששמעתי עליו היה התפילין שהרב'ה מקלויזנבורג זצ"ל מצא באושויץ.

קשה להאמין ששני היהודים שקשורים בעבותות ליהדותם
והיא היא --- שחיברה בינהם , עברו מזמן את גיל הגבורות.
שניהם מתרוצצים בבית, מלאים באדרנלין, כאילו אך עתה חגגו את שנתם העשרים .

ר' מאיר פותח בפנינו צוהר, מסית מחיצה, ועוד אחת, שחושפת חדר רחב ידיים, במרכזו מוצב שולחן משרדי גדול מימדים בצבעי עץ, וכיסא עור כהה.
את קירות החדר מעטרות תמונות רבות,
תמונות שטומנות בתוכן סיפור חיים של 90 שנים .

עם כניסתנו לחדר צדה את עיניו של ר' אליהו תמונה אחת ,

"הנה,כך אני זוכר אותו," אומר ר' אליהו. " חשבתי אז שהוא..... מלאך ".

מהתמונה מביט בחור יפה תואר, כבן עשרים לערך, לראשו רעמת שיער שחורה כפחם ולגופו מדי זית, עניבה בהירה, ודרגות .
האיש הצעיר מחזיק שלט עליו נכתב באותיות אנגליות:

מאיר ג' בירנבוים, מספר אישי - 1641424 0

אצל לוטנט בירנבוים הכל מסודר ומתויק, כל תמונה במקומה.
ר' מאיר שולף קלסר עב כרס , בתוכו מסודרות בסדר מופתי תמונות הזוועה שצילם במצלמתו לאחר המלחמה. אפילו את ה "פילים" המקוריים שומר ר' מאיר באדיקות.

"הם ניסו לטשטש ראיות. הנאצים ימ"ש הבינו שחרב ההיסטוריה מונפת מעל ראשם, והסוף קרב, ולא בחלו בשום אמצעי בכדי לכסות את הפשעים הנתעבים.

מכונת ההשמדה התחילה לעסוק בהשמדה מסוג אחר,
השמדת ראיות.

לעניות דעתי, עלי ,מתוקף תפקידי, הייתה מוטלת החובה לתעד הכל, ולהעביר לדרות הבאים."

מהתמונות המקוריות משתקפים אלינו פניהם של הניצולים: עיניים עצובות , שקועות עמוק בארובותיהן, ומבט זגוגי עמוס בכאב וסבל.

ר' מאיר מספר כי המראות שראה ב "גונסקירכן" היו מהקשות שראה בכל ימי חייו.

"בל נשכח את המסר מכל התמונות המראות והסיפורים, מסר פשוט חד וברור : ביחסינו הבין לאומיים, אין חברים, כולנו זאבים בודדים, אין לנו על מי להישען א ל א על אבינו שבשמיים."

בתמונה אחת הוא עם מרן הגרא"מ ש"ך זצוק"ל, בשנייה עם יבל"א מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א , ובשלישית נראה ר' מאיר עם אחיו הצעיר שנהרג במלחמה.
כל תמונה,מגלה סיפור נוסף, פיסת חיים נוספת של קצין הצללים.

***

אחרי שהרוחות בסלון נרגעות במקצת, מוציא ר' מאיר מארון הבגדים מדים ירוקים וכומתה של חייל "היום אני לובש את המדים בעיקר בפורים". הוא אומר בחיוך ,

ר' אליהו מבקש לחבוש את הכומתה, ר' מאיר נעתר לא לפני שהוא מקבל הסבר על הספר הקטן בכריכה אדומה שר' אליהו לא עוזב לאורך כל הפגישה " זה הסידור ששמרתי אצלי, ושמר עלי, עם התפילין, לאורך כל המלחמה." הוא מספר.

"אוי" פולט ר' מאיר, ושניהם מעלעלים בדפים המצהיבים.

"יהודים רבים, איבדו את אמונתם במהלך המלחמה הנוראה, אבל, רוחו של ר' אליהו לא נשברה! כוחו לא נס! הוא משמר את הגחלת, יהודי קדוש, כמו מזוזה". מתפעל ר' מאיר ונושק לחייט.

ר' מאיר, שאלתי, האם האמנת, אי פעם, שתפגוש את הניצול ההוא
מ "גונסקירכן" ?

" מה פתאום, זה מדהים שאחר כ"כ הרבה שנים ר' אליהו זכר אותי, ביידיש אומרים ה"גמרא קופ" (זיכרון טוב ללימוד הגמרא). כל הסיפור, נראה לי כחלום. "

תוכלו לחלוק איתנו את התחושות עכשיו ? בפגישה מיוחדת זו, ביקשתי.

קולו של ר' אליהו נחנק, "זהו אחד הרגעים המאושרים בחיי."

ור' מאיר מוסיף: " זה לא יאומן , מי היה מאמין שניפגש אחרי שנים רבות כל כך ? רואים בחוש את ההשגחה העליונה."

ר' אליהו נזכר שוב ברגעים בהם היה נתון בסכנת חיים למול אקדחיהם השלופים של החיילים:

"מצאתי במחנה מדי אס, אס, עם דרגות, לבשתי אותם וברחתי ליער
בעודי משוטט בין העצים ראיתי למולי ג'יפ צבאי , ממנו ירדו סגן בירנבוים מלווה בשני חיילים, "דוקומנט, דוקומנט".
("תעודת", "תעודת".)
צעקו לעברי החיילים בעודם מכוונים אלי את נשקם.

ראיתי שאינם גרמנים, אולם לא ידעתי לאיזה צבא הם משתייכים.

"א-אייד!", "איך בין א-אייד! ". (יהודי , אני יהודי.) התחננתי על נפשי.

או אז, התקרב אליי סגן בירנבוים, ודרש ממני להוציא את מה שהיה בכיסי,

שלפתי את התפילין .

ישר שאל אותי המפקד : דו ביסט א-אייד? (אתה יהודי?) דו קענסט זאגען "שמע ישראל"? (אתה יודע להתפלל "שמע ישראל"?)

צעקתי בכל כוחי : "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ופרצתי בבכי.

סגן בירנבוים ניגש אליי, וחיבק אותי בחום, למול פרצופיהם המשתהים של חייליו.

" עד לאותו היום, כולם ניסו להרוג אותי, ופתאום מגיע מישהו מחבק ומנשק אותי, אתה יודע מה זה היה בשבילי, מי נישק אותי שם? רק רצו להרוג אותי כל הזמן."

ר' מאיר מוסיף : " החיילים האמריקאים היו מאד מתוסכלים מכך שלא יכלו לשוחח עם הפליטים, הפליטים לא שלטו באנגלית, והחיילים לא ידעו פולנית ויידיש.

עד היום אני מודה לאימי על כך שהיא למדה אותי יידיש , בזכות היידש יכולתי לדבר עם ניצולים רבים, להקשיב, לתמוך, ולעודד."

ר' מאיר, איך אליהו נראה אז, באותה פגישה ביער סמוך
ל " גונסקירכן " ? התעניינתי.

"ממש מפחיד, נער בן 16, רק עור ועצמות, נתנו לו בגדים של ילד בן 14 והכל נפל ממנו, הבגדים היו תלויים עליו....."

כמה, באמת הייתם קרובים לירות בנער הלבוש במדיי אס , אס ? שאלתי.

"ברגע הראשון, היינו בטוחים שתפסנו קצין נאצי.
וללא ספק, אם אליהו לא היה מציג בפני את התפילין, הוא לא היה איתנו היום. לכן אומר חד משמעית: התפילין הצילו את חייו."

ר' אליהו, מה עשתה לך הפגישה עם קצין יהודי מהצד השני של המתרס, לאחר מלחמה בת שש שנים, שכל מהותה היה כליון העם היהודי?

"הרגשתי כאילו אליהו הנביא ירד משמים." אומר ר' אליהו, ור' מאיר מחייך. כל הזמן אמרתי : " כי מלאכיו יצווה לך לשמך בכל דרכיך "

וחשבתי עליו, על המלאך בדמות אדם שיושב כאן איתנו, כרגע הוא מצטנע אבל הוא הציל אלפי יהודים! עולמות שלמים נבנו בזכותו, "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא", אז אלפי נפשות שקולות כנגד אלפי עולמות. איזו זכות".

ר' מאיר : " כשראיתי יהודים בפעם הראשונה לאחר המלחמה, התחושה הראשונית הייתה, אני גם יהודי! הנה אחיי, מוטלים לפניי, מתבוססים בדמם, בכיתי. ממש בכיתי ".

האם חיפשת את ר' אליהו במשך כל השנים שחלפו מאז המלחמה? שאלתי.

"לא עלה על דעתי לחפש. לאחר המלחמה פגשתי אלפי פליטים, אני יחיד והם רבים. כך שאפילו לא ניסיתי."

ר' אליהו, מה עשית עד היום בכדי לאתר את אותו קצין אמריקני?

"מאז המפגש ההוא, הוא לא יצא לי מהראש. התקשרתי, חיפשתי, וחקרתי, לא השארתי אבן אחת על חברתה, ובכל זאת לא מצאתיו. היום ב"ה מצאתי, נפלאות דרכי הא - ל."

לפני שר' אליהו יוצא את ביתו, אומר לו ר' מאיר :

"תשמור על קשר".....

"בטח שאשמור", משיב ר' אליהו מינה וביה "היום אני יודע איפה אתה".

ר' מאיר מביט בעיניו, ואומר, "איי" " הארלכער ייד "

החייט משחרר אנחה, משיב בהנהון קל, נשען על מקלו , וסוגר את דלת העץ מאחוריו.
וכך, בתזמון מושלם, מתחברים להם כל חלקי הפאזל רב השנים לפסיפס מדהים של דבקות במטרה, השגחה פרטית, ואמונה טהורה.

סליחה

עם הגאון רבי משה שפירא יבלח"א לאחר תפילת ותיקין בכותל