הרב מפוניבז' זצ"ל, זכרונות
פורסם: ש' ספטמבר 28, 2013 10:50 pm
אוהב ומקרב רחוקים | רפאל בנימין פוזן
27 בספטמבר
פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'
שישים שנה חלפו מאז נסעתי עם אבא להקפות שניות בישיבת פוניבז' לרקוד עם מייסד הישיבה, הרב כהנמן. וגם: קושיות על הקב"ה ושיעור על ילדה יהודייה קטנה
כשישים שנה חלפו מאז נסעתי עם אבא ז"ל להקפות שניות בישיבת פוניבז'. ולא אנו בלבד, רבים מתושבי תל אביב של פעם עשו להם מנהג להגיע לפוניבז' שבבני ברק במוצאי שמחת תורה. ועדיין איני יודע מהו שהותיר עליי רושם כה עז; האם זוהי דמותו הנהדרת של "הרב מפוניבז'" מייסד הישיבה, או הרגע היקר שבו אני – ילד תל אביבי במכנסיים קצרים חבוש ברט – נמשך למעגל במאור פנים בידי אחד הבחורים האומר "בוא ילד, תרקוד איתנו. וזה אבא שלך? גם האבא". וכבר אני מרקד במעגל, מחזיק בידו של אבא, והמעגלים מתפתלים, ופתאום אנו במעגל הפנימי הרחב מאוד, ואני רואה את הרב מפוניבז' מוביל את הטור בנהרת פנים, מחזיק ביד איש אחד שחזותו מודרנית – לא רב ולא בחור מהישיבה – המתברר לי אחר כך כשופט המנוח ד"ר קיסטר.
וכשהשירה האדירה "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו" הנמשכת לפחות עשר דקות לצלילי קלרינט יחיד מתחלפת ל"שאו שערים ראשיכם", נהפכים המעגלים באחת לארבע מחנות: שורות מזרח ומערב מתקדמות אלה לעומת אלה, ובשורות צפון ודרום רוקדים אחורנית, ומיד נהפך הסדר וחוזר חלילה. ולפתע אני מזהה מרחוק שני ילדים כמוני, חברים מתל אביב, שגם הם ברוקדים ותחושת הזרות והניכור כבר איננה ו"חברים כל ישראל". ולאחר שעה ארוכה, כשאבא גורר אותי מהמעגל שלא נאחר לאוטובוס האחרון בקו 61 לתל אביב, אני מבקש להישאר עוד אבל מאוחר "ונחזור שוב בשנה הבאה", ואכן כך היה. גם בסוכות נהג אבא לבקר את הרב מפוניבז' זצ"ל ופעם או פעמיים אף לקחני עמו.
קרא לי אפיקורוס
מה לאבי ז"ל מיוצאי גרמניה עם הרב מפוניבז'? ומה לי, שראיתיו בילדותי ובנעורי רק פעמים ספורות – ומעולם לא למדתי בישיבתו – לספר עליו ודווקא השנה?
אולי בגלל המעשה ששמעתי מעד מהימן בקיץ האחרון, שהחיה אצלי מחדש את דמותו הגדולה: בשנותיה הראשונות של פוניבז', כשההיכל הגדול כבר היה בנוי והקפות שמחת תורה נמשכו כשלוש או ארבע שעות, היה הרב פורש מדי פעם לפוש ולשתות לחיים בחדר סמוך שבו ישבו המקורבים. פעם נכנס הרב וראה את ר' משה פורטמן, הש"ץ הקבוע בפוניבז' בימים נוראים, יושב ובוכה. מששאלו לסיבת בכיו, הצביע על ר' פלוני ואמר: הוא קרא לי אפיקורוס! ולמה, שאל הרב. התברר שזה עתה תיאר ר' משה אקציה איומה שערכו הנאצים ימ"ש בעיירתו בשמחת תורה.
ומשסיפר כיצד הם רוצצו גולגלות של תינוקות בני שנתיים ושלוש על הרצפה כדי לחסוך מקום ברכבת, הטיח בנהמת לבו דברים כלפי מעלה ועל כך זעף שכנגדו וכינהו אפיקורוס. הביט הרב בשני האנשים, שניהם ממקורביו ומנאמני הישיבה, ואמר: שניכם צודקים! רק מי שנמצא בשיעור של ראש ישיבה רשאי להקשות עליו קושיות. אבל מי שלא היה נוכח – אינו יכול לדבר. אתה ר' משה היית נוכח בשיעור של ריבונו של עולם וזכותך לשאול קושיות, אבל לך [האיש השני] אסור לדבר…
איזו חכמה, ואיזו גבורת נפש ואהבת ישראל, מפי אדם שבעצמו איבד את אשתו וילדיו בשואה ורק בן אחד שרד.
מתוך כך עלו אצלי זיכרונות יקרים נוספים השזורים בדמותו, כולם על תורה, שואה וארץ ישראל – שלושת הנושאים שמילאו את נפשו ואליהם היה חוזר תמיד.
זכור לי במעומעם המשא ההירואי, הכמעט נבואי, שנשא בחנוכת היכל הישיבה, נאום ששודר אז ברדיו. ואגב, לאותו מעמד הזמין הרב את נשיא המדינה יצחק בן צבי ואף תלה לכבודו את דגל המדינה כדרכו מדי שנה ביום העצמאות (והעיד באוזניי תלמיד חכם חשוב שכשתלמידים שונים רצו למחות, הזהירם ה"חזון איש" לבל יצערו את הרב מפוניבז', ומי שדעתו אינו נוחה – שייסע לפתח תקווה). הרב שפתח בעברית ועבר ליידיש דיבר בקול בוכים על חורבן ישיבת פוניבז' בשואה, אבל המשיך בגבורה ובתעצומות נפש והכריז על בניינה מחדש בבני ברק בסימן הפסוק "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש" המתנוסס על היכל הישיבה.
הגנרל הסורי
ובאותו עניין: שמורה עמי קלטת ביידיש מדרשתו הנפלאה בפתיחת אחד מ"ירחי כלה" שבה דיבר על… ילדה קטנה ונביא, מלך ישראלי וגנרל סורי. באותה שנה חלה פרשת פינחס לפני שלושת השבועות ועל כן קראו את ההפטרה הנדירה על אליהו הנביא הקובל לפני ה' בהר חורב: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ־לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מלכים א יט). אבל הקב"ה בתשובתו "מפטר" אותו מתפקידו כנאמר שם: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ… וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ", ופירש הרב:
עם כל הזעם המוצדק, עם כל האמת הזועקת מפיו, אליהו מקבל כתב פיטורין: "ואת אלישע תמשח תחתיך". הדור מקולקל וטעון תיקון אבל הוא לא מתאים לך אליהו, אלא לתלמידך אלישע. תלמידך מסוגל לעסוק עם נוער, אבל אתה גדול מדי. דווקא אתה אליהו המכריז "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אתה תהפוך למלאך הברית ותלמד סנגוריה, ועליך יכריז הנביא האחרון "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג־כד). ואולם כעת הוא דור אחר, הזקוק לאלישע דווקא. ומדוע? כי אלישע העוסק ב"בני הנביאים", בנוער, מסוגל למשוך אותם. ואף על פי שאין מקום "בישיבה שלו" וגם אין אוכל לפרנסם כמסופר במלכים [וכאן מגביה הרב קולו וקורא: יידען, לערען תנ"ך! (יהודים, לִמדו תנ"ך!)], עקב רוחו הגדולה השופעת על הנוער הצעיר – בנים וגם בנות – הם מתלכדים סביבו ובונים מחדש תורה בארץ ישראל.
מכאן עובר הרב לתאר את הצלחת אלישע בחוגי הנוער. ולאחר שהוא חוזר על "יידען, לערען תנ"ך!" וכובש את הקהל , הוא פותח בקריאה מוטעמת היוצאת מחום הלב: "וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו… וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן, וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ: אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב, ה).
אתם שומעים? יש ילדה יהודייה בבית הגנרל הסורי. א יידישע מיידעלע. ולה יש פתרון לצרעת של הגנרל: אם ייסע לנביא אלישע בשומרון, הוא ירפא אותו! ומלך ארם השומע לעצתה שולח "ספר" – איגרת דיפלומטית אל מלך ישראל שבסופה כתוב: "וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ". ואולם המלך הרואה במכתב איום־התגרות־מלכודת קורע קריעה, כי הוא משוכנע שזוהי פרובוקציה: "וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱ־לֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ? כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי". אבל הכתוב ממשיך: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱ־לֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל!".
וכאן הרב מגביה קולו בהתרגשות וזועק:
תראו מה קרה לנו פה בארץ ישראל! המלך היהודי לא יודע שיש נביא, אבל דער יידישע מיידעלע, הילדה היהודייה – היא כן יודעת!
ואיך ייתכן כזאת? אם מלך ישראל לא יודע שיש נביא בישראל, כיצד ידעה עליו הילדה הקטנה? כי אלישע פעל בתוך הנוער וגם היא שמעה עליו…
ובחכמתו הרבה, הרב רומז למצב העכשווי בארץ ישראל עם הרבה לימוד זכות על ילדי ישראל הזקוקים גם הם למי שיבוא וידריך את הדור שלנו, "כי כולנו עם שרידי חרב. והישועה תבוא כאשר גם בקיבוצים יהיו הרבה ירחי כלה…", כמו שהיה שגור הרבה על פיו.
הירחי כלה הראשון
גם קשרי אבי מורי ד"ר מיכאל פוזן ז"ל עם הרב מפוניבז' זצ"ל נטוו בעריסת "ירחי כלה", הגם שעוד קודם לכן זכה ליהנות מאורו: אבא למד בנעוריו בישיבת פפד"מ שאותה יסד חתנו של רש"ר הירש רבי שלמה ברויאר שהיה גם המרא דאתרא [כשלצידו שימש סבי הרב גרשון פוזן זצ"ל כדיין הקהילה במשך חמישים שנה]. בדרך כלל למדו בישיבה מסכתות מסדר מועד ומסכת חולין שעניינן הלכה למעשה כדרך ישיבות הונגריה וכך התנהלו גם השיעורים. ואולם, סיפר אבא, פעמיים זכינו לשמוע גדולי תורה מליטא ופולין: את רבי מאיר שפירא מייסד הדף היומי ואת הרב מפוניבז'. כל אחד מהם כשהזדמן פעם לעירנו הוזמן לתת שיעור בישיבה והותיר רושם גדול. שניהם היו אז בשנות הארבעים לחייהם ושניהם הקסימו את כל השומעים בסברותיהם, בחריפותם, באדריכלות השיעורים ובחן הרב ששפעו.
ואולם עיקר הקשר של אבא עם הרב נוצר ב"ירחי כלה הראשון" שאינו מוזכר בספרי הביוגרפיה החרדית על הרב מפוניבז', וזה הדבר: עם עלייתו ארצה בתרצ"ט הצטרף אבא לצוות מורי בית ספר מוריה בתל אביב בניהול ר' אהרן מאיר פויכטוונגר (שכידיד נעורים של אבא מפפד"מ נקרא בפיו מקס, וכך נשאר שמו במשפחתנו). הוא יסד את "מוריה" ברוח "תורה עם דרך ארץ" של יראי גרמניה והיה איש חכם ויקר ומוקיר רבנן. החל משנת ת"ש, ארבע שנים אחר שעלה ארצה לתל אביב, התגורר בגבעת רוקח בבני ברק שהיו בה אז חורשה ושני בתים בלבד (רק בשנת תש"ז הוקמה במקום ישיבת סלבודקה).
גם החזון איש היה גר בסמוך ומקס סיפר לי שזכה לא פעם לשיחות עמו. והנה סמוך לאותו הפרק הגיע לבני ברק גם הרב מפוניבז', בודד וגלמוד. משהכיר את מקס (בני ברק הייתה קטנה למדי) מהר מאוד נקשרה ביניהם ידידות אמיצה, כי לרב לא היו ספרים ומקום ללמוד ומקס העמיד לרשותו כיסא ושולחן וגמרות בגינה שליד ביתו (תמונה זו זכורה היטב לצאצאיו החיים עמנו ומהם שמעתיה).
כבר אז חלם הרב על ישיבה שיקים ועוד יותר על רעיון ה"ירחי כלה"; קירוב בעלי בתים לתורה בפרק זמן של שבוע או יותר. אבל מנין ימצא אותם והוא עצמו זר וחדש? אמר לו מקס: בבית ספר מוריה שאני מנהל ישנה קבוצת מורים יראי שמים יוצאי גרמניה שבוודאי ישמחו ללמוד תורה מהרב. אבל היכן, שאל הרב. כאן, בבית ובחורשה הסמוכה, השיב מקס. וכך היה, כמו שסיפר לי אבא.
ולכן כשהיה אבא מבקר את הרב בסוכות ומציג עצמו כאחד מ"הירחי כלה הראשון במוריה" אורו פני הרב והשיחה קלחה ואני כילד יושב נפעם [בבגרותי שמעתי מאבא שפעם התגלגלה השיחה על מינוי בחיר ישיבת סלבודקה רבי אברהם אליהו קפלן (ראה על אודותיו ברשימתו של ש' טיקוצינסקי במוסף "שבת" גיליון כי־תצא) כראש בית המדרש לרבנים בברלין אחר פטירת רד"צ הופמן. ואמר הרב: באותו הפרק חלפה אצלי המחשבה להציע את עצמי [ואולי אמר: הצעתי עצמי] לתפקיד, אבל כששמעתי שפנו לרא"א חזרתי בי כי הוא עלה עליי בהרבה…].
חלפו שנים, ואני כחבר "עזרא" בתל אביב הגעתי עם חבריי לשעלבים לחתונת יצחק הילדסהיימר המדריך שלנו (תשי"ז). הרב מפוניבז' שסידר חופה וקידושין דרש [בעברית] בסעודה ופנה גם אלינו הילדים בהזכירו את "הרב מאיר שלנו", הוא הרב מאיר שלזינגר, רב הקיבוץ ותלמידו משכבר בפוניבז' [וראוי להזכיר את חיבתו הגדולה לחברי קיבוץ שעלבים. הרב הגיע לשהות עמהם בשבת בראשית תשי"ב הראשונה לשמיטה, סמוך לעלייתם לקרקע. וכששאלתי איך הגיע, השיב הרב מאיר: כנראה על סוס ועגלה מהצומת... וסיפר לי הרב מאיר שכשפרצה מלחמת ששת הימים טלפן אליו הרב ואמר שהוא יפנה פנימייה שלמה בפוניבז' כדי לשכן את הנשים והילדים, ועוד כהנה].
*
דמות גדולה היה הרב מפוניבז' זצ"ל. אגודאי ללא ספק, אבל מתון, אוהב ומקרב רחוקים. גם יחסו החם למדינת ישראל – על אף הביקורת – היה מן המפורסמות. זכה להעמיד תורה בארץ ישראל אחר השואה בישיבת פוניבז'. תעמוד זכותו להמשך קיומה בשלום ובמישור.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ד, 27.9.2013
27 בספטמבר
פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'
שישים שנה חלפו מאז נסעתי עם אבא להקפות שניות בישיבת פוניבז' לרקוד עם מייסד הישיבה, הרב כהנמן. וגם: קושיות על הקב"ה ושיעור על ילדה יהודייה קטנה
כשישים שנה חלפו מאז נסעתי עם אבא ז"ל להקפות שניות בישיבת פוניבז'. ולא אנו בלבד, רבים מתושבי תל אביב של פעם עשו להם מנהג להגיע לפוניבז' שבבני ברק במוצאי שמחת תורה. ועדיין איני יודע מהו שהותיר עליי רושם כה עז; האם זוהי דמותו הנהדרת של "הרב מפוניבז'" מייסד הישיבה, או הרגע היקר שבו אני – ילד תל אביבי במכנסיים קצרים חבוש ברט – נמשך למעגל במאור פנים בידי אחד הבחורים האומר "בוא ילד, תרקוד איתנו. וזה אבא שלך? גם האבא". וכבר אני מרקד במעגל, מחזיק בידו של אבא, והמעגלים מתפתלים, ופתאום אנו במעגל הפנימי הרחב מאוד, ואני רואה את הרב מפוניבז' מוביל את הטור בנהרת פנים, מחזיק ביד איש אחד שחזותו מודרנית – לא רב ולא בחור מהישיבה – המתברר לי אחר כך כשופט המנוח ד"ר קיסטר.
וכשהשירה האדירה "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו" הנמשכת לפחות עשר דקות לצלילי קלרינט יחיד מתחלפת ל"שאו שערים ראשיכם", נהפכים המעגלים באחת לארבע מחנות: שורות מזרח ומערב מתקדמות אלה לעומת אלה, ובשורות צפון ודרום רוקדים אחורנית, ומיד נהפך הסדר וחוזר חלילה. ולפתע אני מזהה מרחוק שני ילדים כמוני, חברים מתל אביב, שגם הם ברוקדים ותחושת הזרות והניכור כבר איננה ו"חברים כל ישראל". ולאחר שעה ארוכה, כשאבא גורר אותי מהמעגל שלא נאחר לאוטובוס האחרון בקו 61 לתל אביב, אני מבקש להישאר עוד אבל מאוחר "ונחזור שוב בשנה הבאה", ואכן כך היה. גם בסוכות נהג אבא לבקר את הרב מפוניבז' זצ"ל ופעם או פעמיים אף לקחני עמו.
קרא לי אפיקורוס
מה לאבי ז"ל מיוצאי גרמניה עם הרב מפוניבז'? ומה לי, שראיתיו בילדותי ובנעורי רק פעמים ספורות – ומעולם לא למדתי בישיבתו – לספר עליו ודווקא השנה?
אולי בגלל המעשה ששמעתי מעד מהימן בקיץ האחרון, שהחיה אצלי מחדש את דמותו הגדולה: בשנותיה הראשונות של פוניבז', כשההיכל הגדול כבר היה בנוי והקפות שמחת תורה נמשכו כשלוש או ארבע שעות, היה הרב פורש מדי פעם לפוש ולשתות לחיים בחדר סמוך שבו ישבו המקורבים. פעם נכנס הרב וראה את ר' משה פורטמן, הש"ץ הקבוע בפוניבז' בימים נוראים, יושב ובוכה. מששאלו לסיבת בכיו, הצביע על ר' פלוני ואמר: הוא קרא לי אפיקורוס! ולמה, שאל הרב. התברר שזה עתה תיאר ר' משה אקציה איומה שערכו הנאצים ימ"ש בעיירתו בשמחת תורה.
ומשסיפר כיצד הם רוצצו גולגלות של תינוקות בני שנתיים ושלוש על הרצפה כדי לחסוך מקום ברכבת, הטיח בנהמת לבו דברים כלפי מעלה ועל כך זעף שכנגדו וכינהו אפיקורוס. הביט הרב בשני האנשים, שניהם ממקורביו ומנאמני הישיבה, ואמר: שניכם צודקים! רק מי שנמצא בשיעור של ראש ישיבה רשאי להקשות עליו קושיות. אבל מי שלא היה נוכח – אינו יכול לדבר. אתה ר' משה היית נוכח בשיעור של ריבונו של עולם וזכותך לשאול קושיות, אבל לך [האיש השני] אסור לדבר…
איזו חכמה, ואיזו גבורת נפש ואהבת ישראל, מפי אדם שבעצמו איבד את אשתו וילדיו בשואה ורק בן אחד שרד.
מתוך כך עלו אצלי זיכרונות יקרים נוספים השזורים בדמותו, כולם על תורה, שואה וארץ ישראל – שלושת הנושאים שמילאו את נפשו ואליהם היה חוזר תמיד.
זכור לי במעומעם המשא ההירואי, הכמעט נבואי, שנשא בחנוכת היכל הישיבה, נאום ששודר אז ברדיו. ואגב, לאותו מעמד הזמין הרב את נשיא המדינה יצחק בן צבי ואף תלה לכבודו את דגל המדינה כדרכו מדי שנה ביום העצמאות (והעיד באוזניי תלמיד חכם חשוב שכשתלמידים שונים רצו למחות, הזהירם ה"חזון איש" לבל יצערו את הרב מפוניבז', ומי שדעתו אינו נוחה – שייסע לפתח תקווה). הרב שפתח בעברית ועבר ליידיש דיבר בקול בוכים על חורבן ישיבת פוניבז' בשואה, אבל המשיך בגבורה ובתעצומות נפש והכריז על בניינה מחדש בבני ברק בסימן הפסוק "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש" המתנוסס על היכל הישיבה.
הגנרל הסורי
ובאותו עניין: שמורה עמי קלטת ביידיש מדרשתו הנפלאה בפתיחת אחד מ"ירחי כלה" שבה דיבר על… ילדה קטנה ונביא, מלך ישראלי וגנרל סורי. באותה שנה חלה פרשת פינחס לפני שלושת השבועות ועל כן קראו את ההפטרה הנדירה על אליהו הנביא הקובל לפני ה' בהר חורב: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ־לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מלכים א יט). אבל הקב"ה בתשובתו "מפטר" אותו מתפקידו כנאמר שם: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ… וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ", ופירש הרב:
עם כל הזעם המוצדק, עם כל האמת הזועקת מפיו, אליהו מקבל כתב פיטורין: "ואת אלישע תמשח תחתיך". הדור מקולקל וטעון תיקון אבל הוא לא מתאים לך אליהו, אלא לתלמידך אלישע. תלמידך מסוגל לעסוק עם נוער, אבל אתה גדול מדי. דווקא אתה אליהו המכריז "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אתה תהפוך למלאך הברית ותלמד סנגוריה, ועליך יכריז הנביא האחרון "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג־כד). ואולם כעת הוא דור אחר, הזקוק לאלישע דווקא. ומדוע? כי אלישע העוסק ב"בני הנביאים", בנוער, מסוגל למשוך אותם. ואף על פי שאין מקום "בישיבה שלו" וגם אין אוכל לפרנסם כמסופר במלכים [וכאן מגביה הרב קולו וקורא: יידען, לערען תנ"ך! (יהודים, לִמדו תנ"ך!)], עקב רוחו הגדולה השופעת על הנוער הצעיר – בנים וגם בנות – הם מתלכדים סביבו ובונים מחדש תורה בארץ ישראל.
מכאן עובר הרב לתאר את הצלחת אלישע בחוגי הנוער. ולאחר שהוא חוזר על "יידען, לערען תנ"ך!" וכובש את הקהל , הוא פותח בקריאה מוטעמת היוצאת מחום הלב: "וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו… וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן, וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ: אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב, ה).
אתם שומעים? יש ילדה יהודייה בבית הגנרל הסורי. א יידישע מיידעלע. ולה יש פתרון לצרעת של הגנרל: אם ייסע לנביא אלישע בשומרון, הוא ירפא אותו! ומלך ארם השומע לעצתה שולח "ספר" – איגרת דיפלומטית אל מלך ישראל שבסופה כתוב: "וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ". ואולם המלך הרואה במכתב איום־התגרות־מלכודת קורע קריעה, כי הוא משוכנע שזוהי פרובוקציה: "וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱ־לֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ? כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי". אבל הכתוב ממשיך: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱ־לֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל!".
וכאן הרב מגביה קולו בהתרגשות וזועק:
תראו מה קרה לנו פה בארץ ישראל! המלך היהודי לא יודע שיש נביא, אבל דער יידישע מיידעלע, הילדה היהודייה – היא כן יודעת!
ואיך ייתכן כזאת? אם מלך ישראל לא יודע שיש נביא בישראל, כיצד ידעה עליו הילדה הקטנה? כי אלישע פעל בתוך הנוער וגם היא שמעה עליו…
ובחכמתו הרבה, הרב רומז למצב העכשווי בארץ ישראל עם הרבה לימוד זכות על ילדי ישראל הזקוקים גם הם למי שיבוא וידריך את הדור שלנו, "כי כולנו עם שרידי חרב. והישועה תבוא כאשר גם בקיבוצים יהיו הרבה ירחי כלה…", כמו שהיה שגור הרבה על פיו.
הירחי כלה הראשון
גם קשרי אבי מורי ד"ר מיכאל פוזן ז"ל עם הרב מפוניבז' זצ"ל נטוו בעריסת "ירחי כלה", הגם שעוד קודם לכן זכה ליהנות מאורו: אבא למד בנעוריו בישיבת פפד"מ שאותה יסד חתנו של רש"ר הירש רבי שלמה ברויאר שהיה גם המרא דאתרא [כשלצידו שימש סבי הרב גרשון פוזן זצ"ל כדיין הקהילה במשך חמישים שנה]. בדרך כלל למדו בישיבה מסכתות מסדר מועד ומסכת חולין שעניינן הלכה למעשה כדרך ישיבות הונגריה וכך התנהלו גם השיעורים. ואולם, סיפר אבא, פעמיים זכינו לשמוע גדולי תורה מליטא ופולין: את רבי מאיר שפירא מייסד הדף היומי ואת הרב מפוניבז'. כל אחד מהם כשהזדמן פעם לעירנו הוזמן לתת שיעור בישיבה והותיר רושם גדול. שניהם היו אז בשנות הארבעים לחייהם ושניהם הקסימו את כל השומעים בסברותיהם, בחריפותם, באדריכלות השיעורים ובחן הרב ששפעו.
ואולם עיקר הקשר של אבא עם הרב נוצר ב"ירחי כלה הראשון" שאינו מוזכר בספרי הביוגרפיה החרדית על הרב מפוניבז', וזה הדבר: עם עלייתו ארצה בתרצ"ט הצטרף אבא לצוות מורי בית ספר מוריה בתל אביב בניהול ר' אהרן מאיר פויכטוונגר (שכידיד נעורים של אבא מפפד"מ נקרא בפיו מקס, וכך נשאר שמו במשפחתנו). הוא יסד את "מוריה" ברוח "תורה עם דרך ארץ" של יראי גרמניה והיה איש חכם ויקר ומוקיר רבנן. החל משנת ת"ש, ארבע שנים אחר שעלה ארצה לתל אביב, התגורר בגבעת רוקח בבני ברק שהיו בה אז חורשה ושני בתים בלבד (רק בשנת תש"ז הוקמה במקום ישיבת סלבודקה).
גם החזון איש היה גר בסמוך ומקס סיפר לי שזכה לא פעם לשיחות עמו. והנה סמוך לאותו הפרק הגיע לבני ברק גם הרב מפוניבז', בודד וגלמוד. משהכיר את מקס (בני ברק הייתה קטנה למדי) מהר מאוד נקשרה ביניהם ידידות אמיצה, כי לרב לא היו ספרים ומקום ללמוד ומקס העמיד לרשותו כיסא ושולחן וגמרות בגינה שליד ביתו (תמונה זו זכורה היטב לצאצאיו החיים עמנו ומהם שמעתיה).
כבר אז חלם הרב על ישיבה שיקים ועוד יותר על רעיון ה"ירחי כלה"; קירוב בעלי בתים לתורה בפרק זמן של שבוע או יותר. אבל מנין ימצא אותם והוא עצמו זר וחדש? אמר לו מקס: בבית ספר מוריה שאני מנהל ישנה קבוצת מורים יראי שמים יוצאי גרמניה שבוודאי ישמחו ללמוד תורה מהרב. אבל היכן, שאל הרב. כאן, בבית ובחורשה הסמוכה, השיב מקס. וכך היה, כמו שסיפר לי אבא.
ולכן כשהיה אבא מבקר את הרב בסוכות ומציג עצמו כאחד מ"הירחי כלה הראשון במוריה" אורו פני הרב והשיחה קלחה ואני כילד יושב נפעם [בבגרותי שמעתי מאבא שפעם התגלגלה השיחה על מינוי בחיר ישיבת סלבודקה רבי אברהם אליהו קפלן (ראה על אודותיו ברשימתו של ש' טיקוצינסקי במוסף "שבת" גיליון כי־תצא) כראש בית המדרש לרבנים בברלין אחר פטירת רד"צ הופמן. ואמר הרב: באותו הפרק חלפה אצלי המחשבה להציע את עצמי [ואולי אמר: הצעתי עצמי] לתפקיד, אבל כששמעתי שפנו לרא"א חזרתי בי כי הוא עלה עליי בהרבה…].
חלפו שנים, ואני כחבר "עזרא" בתל אביב הגעתי עם חבריי לשעלבים לחתונת יצחק הילדסהיימר המדריך שלנו (תשי"ז). הרב מפוניבז' שסידר חופה וקידושין דרש [בעברית] בסעודה ופנה גם אלינו הילדים בהזכירו את "הרב מאיר שלנו", הוא הרב מאיר שלזינגר, רב הקיבוץ ותלמידו משכבר בפוניבז' [וראוי להזכיר את חיבתו הגדולה לחברי קיבוץ שעלבים. הרב הגיע לשהות עמהם בשבת בראשית תשי"ב הראשונה לשמיטה, סמוך לעלייתם לקרקע. וכששאלתי איך הגיע, השיב הרב מאיר: כנראה על סוס ועגלה מהצומת... וסיפר לי הרב מאיר שכשפרצה מלחמת ששת הימים טלפן אליו הרב ואמר שהוא יפנה פנימייה שלמה בפוניבז' כדי לשכן את הנשים והילדים, ועוד כהנה].
*
דמות גדולה היה הרב מפוניבז' זצ"ל. אגודאי ללא ספק, אבל מתון, אוהב ומקרב רחוקים. גם יחסו החם למדינת ישראל – על אף הביקורת – היה מן המפורסמות. זכה להעמיד תורה בארץ ישראל אחר השואה בישיבת פוניבז'. תעמוד זכותו להמשך קיומה בשלום ובמישור.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ד, 27.9.2013