מלבי"ם לשיר השירים, משל ומליצה - מי הוא מה?

[ישורון]

פירוש המלבי"ם לשיר השירים נקרא "שירי הנפש" והוא מחולק לשני חלקים.
בחלק אחד מסביר את פשט הדברים, ובחלק השני מסביר את את עומק הכוונה של הדברים.
והנה בדפוס וילנא (תרנ"א) http://www.hebrewbooks.org/40070 החלק הראשון - הפשטי, נקרא בשם "משל". והחלק השני נקרא בשם "מליצה".
אולם בדפוס חדש של מכון המאור הפכו את השמות. לחלק הראשון קראו "מליצה", ולחלק השני קראו "משל".
ואני שואל, איזה מהם יצדק?

[הנלע"ד כי בדפוס וילנא צדקו בזה. דעיין במ"ש המלבי"ם במשלי (א,ו) בביאור המילות: מליצה היא פירוש המשל ומגלה רעיוניו הסתומים. ע"כ. ובביאור הענין (שם): המליצה היא הנמשל וכו'. וכן נראה מלשונו (הגבוהה לדידי) בסוף פירוש שיר השירים במאמר החרש והמסגר.]

[אורחות חיים]

ראה כאן דברים על "שירי הנפש" מתוך חיבור בן 382 עמודים בשם "פירושו של המלבי"ם לתנ"ך – פשט או דרש?" מאת דוד וייל ואלחנן בר-ניצן, שמהם עולה שה"מליצה" היא אכן הנמשל (ראה סעיף 7) -

ה. שירי הנפש - המלבי"ם ושיר השירים

1. מבוא
פירוש חדשני ויוצא דופן הוא פירושו של המלבי"ם לשיר השירים אותו קרא בשם "שירי הנפש". פירוש זה הוציא המלבי"ם לאור קודם לכל פירושיו על ספרי המקרא האחרים. כפרי ביכורים למפעלו הפרשני ייתכן שבפירוש זה דווקא ניתן למצוא יסודות פרשניים, מניעים ואף מתודה פרשנית יותר מבפירושיו המאוחרים יותר. אולי אף תתגלה בנבכי פירוש "שירי הנפש" גם שירת נפשו הנפלאה של המלבי"ם אשר הניעה אותו להקים מפעל פרשני נכבד כנגד כל הקשיים וכל המשברים האישיים והציבוריים שאותם חווה בימי חייו. בכל אופן, על מנת להבין את גישתו החדשנית יש לסקור תחילה את ההיסטוריה הפרשנית של שיר השירים לאורך הדורות.

2. שיר השירים וייחודיותו
נתייחד שיר השירים מכל ספרי המקרא. פשוטו אינו פשוט ועל פירושו ומשמעותו נחלקו גדולי חכמי ישראל שבכל הדורות. התפתחות העלילה בספר אינה ברורה. היא מורכבת מדו-שיח וממונולוגים של הרעיה, הדוד ובנות ירושלים. ההיגדים השונים מופיעים לעיתים בלשון נוכח ולעיתים בלשון נסתר , ואף הנוף המתואר משתנה מהרים וגבעות לשדות, כפרים וכרמים, ומקומות שונים נוספים.
כבר מעיון ראשוני בשיר השירים עולות שאלות יסודיות על שייכותו של שיר השירים בכלל כתבי הקודש, ואף לאחר שהכריע רבי עקיבא במשנה כי "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" – עדיין נותרה בעינה ואולי אף נתחזקה השאלה על פתרונו הפרשני של שיר סתום, קדוש ומקודש זה. זאת אומרת שגם אם הנחת היסוד היא קביעתם של חז"ל כי בשיר טמון נמשל עמוק, עדיין נעלם הוא הקשר לפשט הפסוקים ולמובנו של המשל עצמו. זאת, עד כדי כך שהיו מחכמי ישראל שביקשו לדלג על שלב המשל הפשטני של שיר השירים ולפרש ישירות את הנמשל ו"רמיזותיו הקדושות" . גישה זו מבוטאת היטב בהקדמתו של רבי יוסף אבן יחיא לפירושו על שיר השירים:
ולהיות עיקר הדרוש, הנמשל ולא המשל, לא אחוש לפרש ענייני החושק עם החשוק ודבריהם בררתי מן האריכות. ולראותי כי בקשת הבנת המשל ופירושו הוא איבוד זמן וסכלות ממי אשר אין להם לב. ולכן כל חפצי יהיה ברמיזות הקדושות מהדרוש הלז, והקדוש קדוש יגלה עיני ואביטה נוראות מתורתו .
לעומת גישתו הקיצונית של רבי יוסף אבן יחיא, מרבית חכמי ישראל, ראשונים ואחרונים, חיפשו לפני הנמשל גם את ה"מצע", היינו המשל שבו עוסקים פשטי המקראות שבשיר השירים. יתר על כן, יותר משנחלקו הפרשנים על פירוש הנמשל, שבמסגרתו רובם סמכו ידיהם על מדרשי חז"ל בדרך האלגוריה הלאומית, נחלקו בפירוש פשטות המשל. שלוש פרשנויות מרכזיות שנחלקו בפירוש פשט המשל מצינו בדברי גדולי הראשונים.
רב סעדיה גאון ביאר את המשל כדינמיקה התפתחותית בין בני זוג העוברים שלבים שונים מיום חתונתם ועד גמירא, שלבים של פיוס ואהבה, של רוגז ופירוד, ושוב של חיבור אהבה. וכדבריו:
המשיל לישראל עם הקב"ה לחתן עם הכלה, שהוא קרוב אליה והיא קרובה אליו. וכשבא עמה בראשונה מבית אביה קראה "רעייתי". וכשהגיע לביתו, קראה "כלתי". וכשמצאה חן בעיניו קראה "אחותי", ושיבח אותה מהראש ועד הרגליים. וכשקצף עליה אחר כך שבה היא והללה אותו מהראש ועד הרגליים ואחר כך שב הוא והלל אותה פעם שניה .
רש"י פירש שהמשל מעט שונה. על פיו מדובר באישה עגונה, או כלשונו: "צרורה אלמנות חיות", המתגעגעת אל בעלה. ובלשונו בהקדמתו לפירושו על שיר השירים:
ואומר אני שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן להתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים... ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד שלמה ספר זה ברוח הקודש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות המשתוקקת אל בעלה מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעוריה אליו ומודה על פשעה, אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה, אשר בהם נקשר עמה באהבה עזה, להודיע כי לא מלבו עינה ולא שלוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה .
לעומת רש"י ורס"ג ביאר אבן עזרא את משל שיר השירים כסיפור אהבה בין רועה ונערה צעירה שומרת הכרמים, והוא מכריז: "זה הספר נכבד וכולו מחמדים... ובו סוד סתום וחתום".
גם לגבי פירוש הנמשל היו מחכמי ישראל שנקטו בדרכים שונות ממדרשי חז"ל והפרשנים הראשונים, וביארו את שיר השירים כאלגוריה אישית-פרטית ולא כאלגוריה לאומית. הרמב"ם, לדוגמה, כתב בהלכות תשובה:
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה... יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה .
גם בספרו "מורה הנבוכים" רומז הרמב"ם ששיר השירים עוסק בנפש האדם על כוחותיה השונים ודבקותה בבורא יתברך עד פרידתה מן הגוף, כלשונו:
ויגדל הלהט באותה ההשגה והחשק עד אשר תפרד הנפש מן הגוף אז במצב אותו העונג ועל עניין זה רמזו חכמים במיתת משה ואהרן ומרים כי שלשתם מתו בנשיקה… והמשילו חכמים ז"ל בדבר זה על הדרך הפיוטית המפורסמת הקוראת את ההשגה שהושגה בעת עוצם חשקתו יתעלה - נשיקה, כמו שאמר 'ישקני מנשיקות פיהו וגו'' .
בעקבות הרמב"ם הלך גם הרז"ה, רבי זכריה הרופא , באופן מפורש בפירושו לשיר השירים: "דע שכוונת הספר הזה הוא חשק הנפש ההגיונית להגיע אל עולמה הרוחני כי שלמותה היא עצמית בה" . אמנם, הרז"ה מפליג בפירושו בדרך הפילוסופיה של זמנו ומנסה לבאר את כל חלקי הנפש, תהפוכותיה ומשיכותיה – וכל זאת מתוך פסוקי שיר השירים.

3. המלבי"ם ושיר השירים
לאור כל הפרשנויות הקיימות לשיר השירים ראויה להישאל השאלה מדוע ניגש המלבי"ם לבאר את שיר השירים, מהם חידושיו והצרכים שעמדו לנגד עיניו בכותבו את פירושו?
לכאורה בשנת התקצ"ט (1839), עת הוציא המלבי"ם לאור את "שירי הנפש", פירושו לשיר השירים, עוד לא הייתה קיימת הסיבה הראשונית שהניעה אותו לחבר פירוש על כל ספרי המקרא. שהרי עוד לא נתכנסה אסיפת הרפורמים הראשונה (התר"ד – 1844), אסיפה שאותה מציב המלבי"ם עצמו, בהקדמתו לפירוש ספר ויקרא, כקטליזטור עיקרי למפעלו הפרשני למקרא . למרות כן, ברור מסיכומו של המלבי"ם ל"שירי הנפש", שכבר בשלהי שנות ה-30 ראה צורך לכתוב ביאור כנגד "איזה המבארים והמתרגמים בחומשי אשכנז... בחללם קדושת השיר הזה" ; מה עוד שפירושו לשיר השירים אופייני לדרכו הפרשנית המאוחרת שבה נקט בכל שאר פירושי ספרי המקרא ואף מתאים לדרכים, לשבילים ולכללים אותם מנסח המלבי"ם בהקדמה לפירושו על ספר ישעיה .
לאור זאת ניתן לטעון שבשנת התקצ"ט (1839) גם אם עדיין לא החליט המלבי"ם על ביצוע מפעלו הפרשני לכל ספרי המקרא – החלטה שנפלה כנראה באמצע שנות ה-40 – הרי שהמתודה הפרשנית הראויה בעיניו כבר הייתה ברורה לו כל צרכה והשיקולים הדידקטיים כנגד תפיסות ופרשנויות של בני דורו כבר ניצבו לנגד עיניו. לכן, אפשר להניח כמעט בוודאות, שהמלבי"ם ייחס חשיבות מיוחדת ודחיפות יתירה להוציא לאור פירוש משלו בדרכו הפרשנית הייחודית דווקא לשיר השירים.
שתי שאלות נותרו. האחת, מהי הדחיפות ההיסטורית שעמדה אל מול עיני המלבי"ם בהוצאת הפירוש דווקא בשנת התקצ"ט (1839)? והשנייה, מדוע בחר המלבי"ם דווקא בשיר השירים כפרי ביכורים להצגת גישתו בפרשנות המקרא?
באשר לשאלה הראשונה, ייתכן שהייתה זו המחלוקת הגדולה בברסלאו (וורוצלב), הסמוכה לוורשן עירו של המלבי"ם באותה עת, בין הרב טיקטין, רב העיר ורבו של המלבי"ם, לבין אברהם גייגר, אחד מגדולי ה"מתקנים" שהתיימר להתמנות לדיין באותה עיר. גייגר לא הסתיר את דעותיו החדשניות לגבי תורה שבכתב ושבעל פה, ובא הוא ופרנסי העיר שהביאוהו לברסלוי, בהתנגשות חמורה עם הרב טיקטין, התנגשות שנמשכה עד מותו של הרב טיקטין בשנת התר"ג (1843) .
עוד ייתכן שהסיבה ההיסטורית נעוצה בהפצתם של ביאורים ותרגומים שונים לתנ"ך, ביאורים אשר הגיעו בעיקר מגרמניה מבית מדרשו של מנדלסון ותלמידיו, והשפיעו באותה תקופה על משכילי גליציה ופולין ועל פרנסי הקהילות ומנהיגיהם. כאן אולי נעוצה גם תשובה לשאלה השנייה – מאחר שמביאורים חדשים אלו נפגע אנושות שיר השירים על קדושתו ומעלתו המסורתית, כמו שמצינו שנים לאחר מכן בפירושו של גרץ (1871) שטען ששיר השירים הוא יצירה מאוחרת המושפעת מן השירה ההליניסטית-יוונית . טיעון זה מעוגן אף בדברי המלבי"ם עצמו בסיכום פירושו לשיר השירים הנקרא "החרש והמסגר":
אמנם עם הבחינה ראה ראינו כי לא דמה המכסה הלוט את פני השיר הקדוש הזה אל המסכה הנסוכה על כל כתבי הקדש, כי מקראי קדש כולם לבשו בגדי יקר ויבואו בעדי עדיים, כי הספורים אשר יתלבשו סתריהם במו, כולם קדש המה, כולם בני אל חי, כולם מפיקים זיו ונוגה, מלאים חכמה ומוסר, מלמדים עצה ותושיה צדק ומישרים, מחכימים פתי. לא כן השיר הזה, לבש אדרת שער ויתכס שק ואפר ויהי כשיר עגבים, לשיחה בפי פריצים ולשותי שכר נגינות. (הלא תראה כי נסך ה' רוח תרדמה ויעצם את עיני איזה המבארים והמתרגמים בחומשי אשכנז, וילכו נתיבות לא שלום, בחללם קדושת השיר הזה, כי פתרוהו כצורתו כפי קליפתו, ויהי להם כשירת הזונה, וגם פתרון מליצתו הפשוטה לא ידעו, וע"כ בתרוהו לבתרים, קרעוהו לגזרים, היה להם המים המאררים למרים, ויאמרו כי הורכב משירים שונים המונים המונים שיר היין. שיר ידידות. שיר האביב. שיר המחול וכדומה) .
אולי נוסף לכל זאת גם פן אישי וקשר מיוחד בין המלבי"ם ואישיותו ובין הספר שיר השירים על ייחודיותו. המלבי"ם בעל לשון מליצית של משורר, ואישיותו הריהי בעלת רבדים שונים – הלכה, פילוסופיה, שירה וקבלה. במהלך חייו ספג המלבי"ם ביזיונות שונים, ולא כולם הצליחו לרדת אל עומק דעתו. והלא תיאור זה הולם להפליא גם את מצבו של שיר השירים – עמקותו אל מול חיצוניותו הגורמת לאנשים לטעות בכוונת המשורר .
נראה שהנכון מכל הוא שחברו כל הסיבות והנסיבות הללו יחדיו והניעו את המלבי"ם לכתוב ביאור דווקא לשיר השירים ודווקא בעת הזאת, ביאור המתאפיין בגישה חדשנית ביחס לכל קודמיו, אך בעומקיו ומשמעויותיו נאמן למסורת חז"ל.

4. פירוש שירי הנפש
אין בפירושו של המלבי"ם על שיר השירים, בהסבירו את שיר השירים כאלגוריה פרטית – היינו משל לנשמת שלמה הצמאה להידבק באלוקיה – משום חידוש גדול, שהרי כבר קדמוהו הפילוסופים בפירושיהם, ובראשם הרמב"ם , הרלב"ג והרז"ה . הללו אמנם לא פירשו שמדובר דווקא בנשמת שלמה, אך בהחלט קראו את המגילה כמתייחסת לדבקותה של הנשמה הפרטית במקורה העליון. גם אין חידושו של המלבי"ם בחלוקה הברורה בין ה"משל" וה"מליצה" , שכן על חשיבות ההקפדה על חלוקה שכזו עמדו כבר גדולי הפרשנים לפניו .
לעניות דעתי חידושיו הגדולים של המלבי"ם בפירושו לשיר השירים הם שניים: הראשון הוא המתודה. המלבי"ם מנסח בהקדמתו כללים לפירוש פשט ועל פיהם הוא בונה פירוש חדשני המורכב מחלק ה"משל" וחלק ה"מליצה", כששני החלקים יחדיו עומדים באופן שיטתי בקריטריונים שקבע לפירוש פשט.
החידוש השני נעוץ דווקא בדברי הסיכום של המלבי"ם, בחלק שכינה בשם "החרש והמסגר". שם מתברר שהמלבי"ם, על גישתו הפרשנית הפילוסופית החדשנית, אינו מבטל, אינו מערער ואף אינו חולק עקרונית על כל פירוש שהוא המבוסס על מדרשי חז"ל הגורסים פרשנות של אלגוריה לאומית, היינו אהבת כנסת ישראל ואלוקיה, או על דברי הזוהר והמקובלים המוצאים בשיר השירים את דבקותה של הבריאה כולה בבורא יתברך. מפליא הדבר כיצד פירושו יכול להכיל את הדברים כרבדים נוספים, וכיצד המלבי"ם מציג זאת בבקיאות עצומה ובעמקות נפלאה בעמודים ספורים בסיכומו לפירושו. אמנם בהקדמתו מציין המלבי"ם שרוב מפרשי שיר השירים ככולם לא הצליחו להסביר את פרטי הכתובים ופשטי המקראות גם אם בחרו בדברי חז"ל כיסוד פירושם וגם אם נטו אחר דעות אחרות:
סוף דבר, רוב הפירושים והבאורים, שוכנים חררים בירכתי צפון ביערים, בגבול הרמז והדרוש נעצרים, מעיר מושב הפשט רחוקים, במעבה הכתוב בלתי מוצקים, ובעליל המליצה מזוקקים, והגם כי ידענו זאת כי הדבר האלקי לו שבעים פנים ואלף כונים, בכל זאת הבאור הפשטי הוא ראשית דעת, הוא המפתח בו נפתח השערים טרם נבוא בחדרים אל הקדש פנימה ואל היכלי מלך. לכן יצאתי להשכילך בינה, הט אזנך האזינה, הנה אפתח לך שער חדש, בו נפשך תראה אור ותמצא מרגוע, ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש .

5. כללי הפשט
את יסודות פרשנות הפשט לספרי המקרא בכלל ולשיר השירים בפרט, מונה המלבי"ם בחלק "החרש והמסגר" בסיכום פירושו לספר, וזו לשונו:
כי פשט השיר הוא דברי וכוח בין הנפש ובין האלוה דודו: היא הלבוש החיצון, קדוש הוא וטהור, והוא לא זולתו הוא הפשט הפשוט, כי גדר הפשט ותנאיו הוא:
שיסכימו עניניו עם מחבר הספר ועם קורותיו,
שיכיל מליצת הספור כפי חוקי הלשון בלא דוחק,
שיסכים עם כל הספור ועם המשך המאמר מראש עד סוף,
שיוקחו הקדמותיו מן השכל הפשוט לא ממקומות רחוקים, שאז ינקב בשם דרוש או רמז .
המלבי"ם טורח, מדגיש ומסביר ששני חלקי פירושו, הן ה"משל" והן ה"מליצה", עונים לגדרי הפשט שהגדיר, והם הם הלבוש החיצוני, האמיתי והיסודי של שיר השירים ורק על גביהם ניתן להוסיף מכמני רמז, דרש, סוד ומחקר.

6. מסגרת הפירוש
ביסוד פירושו של המלבי"ם עומדת התפיסה המוחלטת של המסורת על קדושתו של שיר השירים. לפי תפיסה זו חיבר את שיר השירים שלמה המלך, ולכתחילה כתבו בלשון משל וחידה המצפינה רבדים ועומקים, שאין להתעלם מהם כשרוצים לכוון לאמיתה של תורה, או במקרה זה – ל"כוונת המשורר" האמיתית.
המלבי"ם פותח את פירושו בהקדמה נרחבת, תחילתה בלשונו המליצית וסופה בלשון בהירה ופשוטה. הוא מחלק בין שני חלקי הפירוש - ה"משל" וה"מליצה":
המשל יספר הבלי שלמה עודו בחיים חייתו נשיו הרבות והעלמה אהובת ריע אשר מאסה אהבתו. והמליצה תחוה דעת ידו החזקה (של שלמה) ברוח נבואתו עת פשט בגדיו הצואים ובאלהים חיים דבקה נשמתו .
אמנם, מייד רואה המלבי"ם צורך לציין את אחדותם של שני החלקים: "המשל והמליצה יחדיו יהיו תמים, וימלאו ימיהם ללדת והנה בבטן אם אחת תאומים" .
לאחר מכן מפרט המלבי"ם את כל טרמינולוגיית שיר השירים עפ"י המשל וכנגדו ה"מליצה".

7. ה"משל" וה"מליצה"
ה"משל" בפירושו של המלבי"ם הוא פשטות הפסוקים. החידוש בפירוש הוא המסגרת אותה מוסיף המלבי"ם ובה סיפור הרקע העומד מאחורי הפסוקים, וחלוקת הספר על פי הסיפור לחמשה חלקים ועוד שיר קטן המכונה "שיר האלף" . המלבי"ם מספר על הרעיה היא "היפה בנשים", הנשואה לרועה צאן במדבר הלא הוא ה"דוד". שלמה המלך חשק באותה רעיה ולקחה אל בית מלכותו, נתן לה מכל טוב המלך אך העמיד עליה שומרים, הלא הן "בנות ירושלים", על מנת שימנעו מהרעיה לברוח אל המדבר אל דודה. אבל רעיה זו מאסה בכל טוב המלך וכלתה נפשה אל בחיר לבה וגם הוא באהבתו אותה סבב סביב הארמון משגיח מן החלונות ומדבר איתה מבין החרכים והסדקים. אז נתן לה סימנים ועצות כיצד תברח והיכן תמצאהו במדבר על הררי בתר. וכך ברחה הרעיה אל דודה ארבע פעמים וכל פעם רדפו אחריה, השיגוה והשיבוה אל בית שלמה. "עד אשר באחרית הימים בפעם החמישית חגרה בעז מתניים שברה דלתות נחושה, גדעה מסגרות, פתחה הזיקים, נתקה מוסרות ותצא ביד רמה מור ולבונה מקוטרת אל דודה הצבי על הרי בשמים" .
הנמשל הראשוני הוא חלק ה"מליצה" בפירושו של המלבי"ם, וגם בו טרח המלבי"ם בהקדמתו על מנת להתאים לכל דמות וביטוי מהמשל את פתרונו ומשמעותו בנמשל. החידוש בהצגת ה"מליצה" הוא ההתאמה שעושה המלבי"ם בין הסיפור המתגלה לבין קורות חייו של שלמה המלך כפי שמתוארים בספר מלכים א ובדברי הימים . וזה תקציר דבריו: האישה – הרעיה היפה בה חשק שלמה – "היא נשמתו הרוחנית האלקית אשר ירדה מגבהי מרומים". הדוד הרועה בצאן הוא הקב"ה הרועה בצבאות העליונים. "המלך שלמה" הוא הכח המתעורר המולך בגוף אשר השתדל למשוך את הנפש האלקית אל תאוות חומריות – הון ושלטון. "בנות ירושלים" הם כוחות הגוף השונים שאותם "מגייס" הכוח המנהיג את הגוף על מנת למשוך את הנשמה אל החומריות והתאוות. תשוקת ה"רעיה" אל דודה מבטאת את מאיסת נשמתו של שלמה בהנאות ובתשוקות החומריות ורצונה לדבוק בה' בהליכה בדרכיו ובנבואה. דברי הדוד המגיעים אל ה"רעיה" מן החלונות, החרכים, הקיר והדלת מבטאים את תשוקת הדוד העליון, ה', להשרות עליה את רוח קודשו בעוד היא סגורה ומסוגרת מאחורי מסכי החומר המאפשרים חדירה דרך החרכים והסדקים בלבד. בריחתה של ה"רעיה" אל המדבר אל דודה מסמלת את התנבאותו של שלמה לאחר ההכנות הנפשיות המתאימות, או אז התרחקה ה"רעיה" מהמלך, זאת אומרת נשמתו של שלמה רחקה מהשפעת הכוח המתעורר הוא היצר, ודבקה בדברי אל חי בנבואה. לאחר זמן תפסוה "בנות ירושלים", כלומר כבלי החומר התעוררו והשביתו את דיבוק הנבואה מאחר שככלות הכל קשורה הייתה נשמתו של שלמה בגוף חומרי. כל זה אירע ארבע פעמים, כמספר נבואותיו של שלמה המתוארות במקרא, עד שבפעם החמישית התרחש הדיבוק בין נשמת שלמה ואלקיה כאשר מת שלמה – "ונפשו נמלטה אל אלהיה אל בעל נעוריה וישב העפר על הארץ והרוח שלח אל האלקים אשר נתנה ותדבק בצרור החיים בחיי עד ועדן נצח" .
בתוך פירושו מתאמץ המלבי"ם כדרכו לבאר כל מילה על פירושה הייחודי ונחיצותה להבהרת העניין – אם למשל ואם למשמעותו הראשונית ה"מליצה". זאת ועוד, על אף שהמלבי"ם מגדיר את פירושו כפשט ראשוני, והוא אינו מפרש בדרך מדרשי האגדה של חז"ל או בדרך הסוד של הזוהר, אין הוא נמנע מלהביא הוכחות למשמעויות טרמינולוגיות וענייניות מתוך דברי חז"ל, הזוהר או רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" .

8. דיון בדרך הפרשנית ב"שירי הנפש"
לא רבים המאמרים העוסקים בפירושו של המלבי"ם לשיר השירים ובוודאי לא רבים הם שירדו לעומק דעתו. טליה הורוביץ, חוקרת ספרות אשר ניסתה למצוא בפירושו הייחודי לשיר השירים מעין דרמה שייקספירית, תמהה על דבריו שפירושו הוא על דרך הפשט מאחר שלטענתה "הוא עצמו משתמש במינוח אליגורי מובהק, "משל" ו"מליצה", ממש כקודמיו" . בתהייתה, ולדעתי אף בטעותה, מתבררת עוצמתו של הקונפליקט עמו התיימר המלבי"ם להתמודד. המלבי"ם לעולם אינו יכול לטעון ששיר השירים אינו משל ובכך לסתור את דברי חז"ל ולחלל את משמעותו של שיר השירים, כפי שחוקרים חסרי אמונה בקדושתו של המקרא טענו בביקורתיות 'אובייקטיבית' לכאורה. מאידך, בבואו להתמודד עם תפיסות חדשניות של בני דורו מגדיר המלבי"ם הגדרה ברורה לפירוש הפשט על פי דעתו ועומד בהגדרה זו בפירושו. בפרשנותו לשיר השירים מתווה המלבי"ם את יסודות תפיסתו הפרשנית לכל החלקים הלא הלכתיים במקרא. מחד, הוא אינו רואה במדרשי האגדה פרשנות מחייבת ולא מהסס לכנות אותם כדרש הרחוק ממחוזות הפשט, אך מאידך אין הוא מהין לסתור בפירושו אף גישה פרשנית חזלי"ת אחרת, גם אם לדעתו התחום שלה הוא דרש או סוד. יתר על כן, המלבי"ם טורח בפירושו לשיר השירים להתייחס לדברי חז"ל על גישותיהם השונות וליישבם עם דרכו הפרשנית החדשנית. אמנם "תיאום" שכזה עושה המלבי"ם רק בהקדמה או בדברי הסיכום .
נראה שהמלבי"ם מודע כל העת שעל מנת לחדור אל לבבות צעירי דורו הנוטים אחר ההשכלה והדרך המדעית יש צורך בדרך פרשנית המוכתבת על פי כללים לוגיים ברורים. וכאשר דרך זו אכן "תסבול" את הפרשנות החזלי"ת על תחומי הדרש והסוד, הרי ייתכן שיהיה בכך מעצור לסחף התרבותי-מדעי-פילוסופי אחרי גישתם של הוגי תנועת ההשכלה והרפורמה שנטו לזלזל בדברי חז"ל ונהו אחר חקר המקרא בכלי ספרות ביקורתיים ולאו דווקא אובייקטיביים, מתוך רצון לקעקע את יסודות הדת והמחויבות המוסרית המסורתית הישנה.

[ישורון]

תודה רבה!

[אורחות חיים]

תודה רבה!

אין בעבור מה! לעונג הוא לי!

[אוצר החכמה]

אכן לא כ"כ מובן למה חשבו שהמשל הוא נמשל.