פורום אוצר החכמה

ב"ה

בספרי יוחסין רבים נכתב:

בבחרותו - בבריסק, התפרסם המהר"ם מפאדווה כעילוי גדול. מסופר, שאחד הגבירים רצה לזכות בו כחתן לבתו, המהר"ם בא לביתו של הגביר, והוגש לפניו כוס מים חמים, ולידו כפית, עלי תה, וסוכר. הבחור העני שלא היה רגיל לכך, התפלא על המראה. מאחר שלא ידע מה עושים עם כל כך הרבה פריטים, חשב, והחליט, והתנהג לפי הבנתו. שתה את המים, אחר כך אכל לבד את הסוכר. משלא הבין בשביל מה צריך את הכפית, הבין שעלי התה מיועדים לאכילה, וכך עשה... הגביר נבהל ואמר: הכרתי בו שהוא יהיה תלמיד חכם גדול, אך לא אדם...? הרי במקרא נאמר: את בתי נתתי ל"איש" הזה... לאחר כמה שנים, נודע לעשיר זהותו של אותו בחור ה"ה המהר"ם פאדווא - מגדולי הדור, ופקע לבו מעגמת נפש, [המגיד הירושלמי - הגה"צ רבי שלום הכהן שבדרון זצ"ל, "קול חוצב" - ירושלים תשנ"ט, עמוד 552, בשם הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל].

האם יש לסיפור זה מקור נוסף?

כמדומני, סיפור מאוד דומה על ר' משולם איגרא או ר' יצחק אלחנן.

מענין לענין, שמעתי היום שהרב וולף בא לשאול את החזו"א על שידוך שהציעו לביתו.

סיפר הרב וולף לחזו"א שהבחור לומד יומם ולילה ואינו זז מהסטנדר.

אמר לו החזו"א שלא יגש לשידוך, משום שהסטנדר מעולם לא ביקש טובה מהבחור, ומנין לך שהבחור יודע לעשות טובה לשני.

נוטר הכרמים כתב:כמדומני, סיפור מאוד דומה על ר' משולם איגרא או ר' יצחק אלחנן.

ר' משולם איגרא. ויש תוספת לסיפור זה, שכהעשיר הגיע פעם לאיזה גדול הדור ראהו מתפעל ממכתב שקיבל, ואמר הגדול שזהו מאחד הצורבים שעתיד להאיר את העולם בתורותו, לשאלתו אמר לו הגדול את שם הצורב. מיד התעלף העשיר, כשעוררוהו מעלפונו שאלו הגדול למה התעלף, אמר לו שמרגניתא זה היה בביתו והוציאו, וסיפר לו העובדא הנ"ל, אמר לו הגדול, א"כ עכשיו תתעלף עוד פעם...

הנוסח שהובא למעלה אודות מהר"ם פאדווא הוא לכאורה בלתי אפשרי. מהר"ם נפטר בחודש שבט ה'שכ"ה (1565 למנין או"ה) זקן ושבע ימים. באותו זמן (ככל הנראה) עדיין לא הגיעו עלי התה לאיטליה, ודאי וודאי שלא בצעירותו של מהר"ם. ראו מ"ש בויק':

הפעם הראשונה שבה פגשו אנשי אירופה את המשקה הייתה כאשר הפורטוגזים הגיעו ליפן בשנת 1560. תקופה קצרה לאחר מפגש זה החל יבוא התה לאירופה. התה הפך להיות פופולרי בקרב אצולת צרפת והולנד, וב-1650 הגיע התה לאנגליה על ידי קתרינה מברגנזה, נסיכה פורטוגזית ששהתה באנגליה בחצרו של המלך צ'ארלס השני.

אני מכיר את הסיפור הנ"ל על קפה...
עם התוספת: הבחור הסתפק מה לאכול ראשון את הקפה או את הסוכר, ולבסוף למד מבריתו של עולם שהלילה קודם ליום, ואכל את הקפה בתחלה.

בזמנו ר' שלום שבדרון סיפר סיפור בשיחה שנתן בכולל אברכים רחובות, אחד השומעים העיר שהוא שמע את הסיפור קצת אחרת, ר' שלום ענה לו שעד שהוא שואל אם היה כך או אחרת שישאל אם בכלל היה. כללו של דבר, לא באו סיפוריו של ר' שלום [וסיפורי מגידים בכלל[ לספר את שהיה אלא להדריך ולחנך וממילא השאלה ההיסטורית אם התה כבר הגיע לאירופה או לא ומי היו החכמים שבהם מדובר כמעט שאינה מעלה ואינה מורידה.

אומרים שא' המגידים סיפר ששאל את החזו"א האם מותר לספר לציבור סיפור שלא היה ע"מ לעורר את הציבור, והתיר לו, וזהו הסיפור הראשון.
(יתכן שגם הסיפור על המגיד הזה נכלל בהיתר זה...)
לגופן של דברים, הבנתי שנטיעות מבקש להשתמש בציטוט הנ"ל כמקור, וע"כ הערתי על נוסחו (ולא התייחסתי לגופא דעובדא).

סיפור זה היה מספר ר' שלום. וכמדומני שחלק מירידת הדורות מזמנו לזמנינו הוא שהמגידים בעצמם התחילו להאמין לסיפורים שלהם.

לייבעדיג יענקל כתב:הנוסח שהובא למעלה אודות מהר"ם פאדווא הוא לכאורה בלתי אפשרי. מהר"ם נפטר בחודש שבט ה'שכ"ה (1565 למנין או"ה) זקן ושבע ימים. באותו זמן (ככל הנראה) עדיין לא הגיעו עלי התה לאיטליה, ודאי וודאי שלא בצעירותו של מהר"ם. ראו מ"ש בויק':

הפעם הראשונה שבה פגשו אנשי אירופה את המשקה הייתה כאשר הפורטוגזים הגיעו ליפן בשנת 1560. תקופה קצרה לאחר מפגש זה החל יבוא התה לאירופה. התה הפך להיות פופולרי בקרב אצולת צרפת והולנד, וב-1650 הגיע התה לאנגליה על ידי קתרינה מברגנזה, נסיכה פורטוגזית ששהתה באנגליה בחצרו של המלך צ'ארלס השני.

הנוסח אפשרי לגמרי. כמובן שאין הכוונה לר' מאיר מפאדובה בן המאה הט"ז, אלא לרבה הנודע של בריסק ר' יעקב מאיר פאדווא בן המאה י"ט. עליו ראה מעט ברשימתו של ר' בנימין:
http://toladot.blogspot.co.il/2009/02/blog-post_24.html

אכן. לא שמתי לב שבמקור הנ"ל נכתב 'בבחרותו בבריסק'. אבל הול"ל שם 'מהרי"ם פאדווא' ולא 'המהר"ם מפאדווה'.

נאשער כתב:

נוטר הכרמים כתב:כמדומני, סיפור מאוד דומה על ר' משולם איגרא או ר' יצחק אלחנן.

ר' משולם איגרא. ויש תוספת לסיפור זה, שכהעשיר הגיע פעם לאיזה גדול הדור ראהו מתפעל ממכתב שקיבל, ואמר הגדול שזהו מאחד הצורבים שעתיד להאיר את העולם בתורותו, לשאלתו אמר לו הגדול את שם הצורב. מיד התעלף העשיר, כשעוררוהו מעלפונו שאלו הגדול למה התעלף, אמר לו שמרגניתא זה היה בביתו והוציאו, וסיפר לו העובדא הנ"ל, אמר לו הגדול, א"כ עכשיו תתעלף עוד פעם...

החלק השני של הסיפור הוא לא קשור לסיפור הקודם. אלא קרה עם ר' משולם איגרא אחרי שהוא התגרש מאשתו, וחמיו לשעבר שהיה עשיר גדול הלך לבקר את ר' ישעיה ברלין שקיבל כמה תשובות בענין היתר עגונה, ותשובת ר' משולם עלה על כולם.

רבי יעקב מאיר פאדוא אב"ד בריסק היה חתן הגביר ר' שאול לוין מקרלין, כך שזה נשמע די סביר.

אדאתיתו להכא,
הלא תדעו למה נקרא שמו של עילוי בתואר עילוי? ומה משמעות המילה?

ונאמר שזה ראשי תיבות של המילים בפסוק


"עיניים להם ולא יראו"

מה שנכון נכון כתב:אני מכיר את הסיפור הנ"ל על קפה...
עם התוספת: הבחור הסתפק מה לאכול ראשון את הקפה או את הסוכר, ולבסוף למד מבריתו של עולם שהלילה קודם ליום, ואכל את הקפה בתחלה.

עומקן של דברים ע''פ מש''כ הרא''א בידרמן - באר הפרשה חקת

יוס'ל כתב:עומקן של דברים ע''פ מש''כ הרא''א בידרמן - באר הפרשה חקת

ויש להוסיף: שחור או לבן

גביר כתב:בזמנו ר' שלום שבדרון סיפר סיפור בשיחה שנתן בכולל אברכים רחובות, אחד השומעים העיר שהוא שמע את הסיפור קצת אחרת, ר' שלום ענה לו שעד שהוא שואל אם היה כך או אחרת שישאל אם בכלל היה. כללו של דבר, לא באו סיפוריו של ר' שלום [וסיפורי מגידים בכלל[ לספר את שהיה אלא להדריך ולחנך וממילא השאלה ההיסטורית אם התה כבר הגיע לאירופה או לא ומי היו החכמים שבהם מדובר כמעט שאינה מעלה ואינה מורידה.

רבנים, דרשנים ומחנכים מרבים להשתמש בסיפורים ובמעשיות ככלי להעברת מסרים. סיפורים אלה אינם מתאפיינים בהכרח בדיוק היסטורי, ולפעמים הצורך החינוכי אף מחייב שינוי, הוספת והשמטת פרטים כאלה ואחרים. יש הרואים בכך פגם, אולם ישנם הסבורים שיש להבחין בין היסטוריוגרפיה, השואפת לתיאור מדויק, ככל הניתן, של הממשות ההיסטורית, לבין סיפורת שמגמתה היסטוריוסופית, חינוכית ורעיונית, ועניינה במשמעותם העמוקה של האירועים. בעיניהם חשיבותו של הדיוק בעובדות היא משנית, ואולי אף שולית, וניתן ואף רצוי לוותר עליו כאשר הצרכים החינוכיים דורשים זאת, בבחינת "לא היה ולא נברא, אלא משל היה".
בגישה זו, השנייה, עוסקת הרשימה המצו"ב. נביא בה מדבריהם של תומכיה ונדון בקצרה בכמה מהיבטיה. אין כאן יומרה להקיף ולסכם את כל או אפילו את עיקרי הדברים הניתנים להיאמר בסוגיה רחבה זו, אלא ניסיון לעורר, ואולי גם להפרות, את המשך הדיון בה.

מענין לציין מעניין הנ''ל
זכיתי אני הקטן לדלות מבארו של מורי רבי מגדולי רה''י הידוע בשיעוריו הבהירים ולמדנותו המופלגת
והרבה פעמים שאלנוהו קו' וסתי' על דבריו וחזר בו מדבריו
ואפ''ה נשתוממנו לראותם מודפסים בשיעורים המודפסים בסוף השנה
ולמדנו כי עיקר הכונה בשיעורים אינו בתכלית האמת כי אם לבנות הדרכים המסייעים להגיע לזה
כך פירשנו בדבריו וזהו כענין סיפורי המגידים הנז'
ועדיין צריך תלמוד ובודאי דטפי ניחא בסיפורי המגידים מאשר פירושי סוגיות
וצ''ב ולוואי ויחכימני מאן דהו [שמא יש לפתוח ד''ז באשכול חדש איני בקי כ''כ בכללי הפורום]

רח"ל מהאי דעתא, התורה היא תורת אמת, וח"ו לומר שהעיקר הוא רק להעמיד דרכים, כל רבותינו שגדלנו על דבריהם יגעו כל חייהם על העמדת דבריהם ביתר דקדוק, ותורתם היא תורת אמת
איני יודע מי רבך, אבל יש יסודות שלא צריך לחזור מהם גם אם יש קושיא שכעת לא רואים איך ליישבה

סיפור דומה מופיע בתולדות יצחק ספר מוסמך על הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנה, שנכתב ע"י יד ימינו רבי יעקב ליפשיץ.

גיזונטע קאפ כתב:רח"ל מהאי דעתא, התורה היא תורת אמת, וח"ו לומר שהעיקר הוא רק להעמיד דרכים, כל רבותינו שגדלנו על דבריהם יגעו כל חייהם על העמדת דבריהם ביתר דקדוק, ותורתם היא תורת אמת
איני יודע מי רבך, אבל יש יסודות שלא צריך לחזור מהם גם אם יש קושיא שכעת לא רואים איך ליישבה

קראתי שפעם שאלו את ר' דוד פוברסקי זצ"ל אחר השיעור על דבריו בשיעור, ובמקום לענות הוסיף והקשה עוד, ואחר כך אמר להם שהם צודקים, ואכן בספרו ההלכתי הוא כתב כדבריהם, אבל בשיעור צריך לומר אחרת.

לכאו' איכא למירמי גברא אגברא. דלעיל צויין מהגרש''ה שבדרון למהר''ם פדאווה, ובשאל אביך ויגדך הובא המעשה עם קפה ועם רבי משולם איגרא, עם התוספת המובאת כאן.

לכשיבקע כתב:לכאו' איכא למירמי גברא אגברא. דלעיל צויין מהגרש''ה שבדרון למהר''ם פדאווה, ובשאל אביך ויגדך הובא המעשה עם קפה ועם רבי משולם איגרא, עם התוספת המובאת כאן.

דומה שיש ליישב לפי מה שנכתב בהרחבה בקובץ שהעלתי לעיל. על רבי שלום שבדרון בייחוד - שם הערה 27.

גרם המעלות על ר' משולם איגרא - ע"פ ספר אוהל נפתלי בשם ר' אברהם איטינגא

מצאתי ברשימה ישנה דברים הנוגעים לרשימה שהעלתי לעיל וממשיכים כיוון חשיבה שהוצג בה -

אין אדם מסוגל למצות עומק מחשבה ומגמה רוחנית אלא אם כן הוא קשור בהן בנימים חזקים. הקרבה הרוחנית אל זרם מסוים יש והיא מתשת את כח הביקורת ומסנוורת את עיני החוקר, אך לעומת זאת היא מבהירה את עיקרי הדרכים. ואלו החוקר הקר, שאינו מזדהה עם נושאו, שלו מקדיש מחקרו, שבעיניו הוא דן בעולם שכולו עבר, כלומר מת, ואין הוא משתתף במה שמתרחש בתחום הנושא שהוא עוסק בו. אמנם, אובייקטיבי הוא, אין האהבה מעבירתו על דעתו ועל הדיסטנץ בו הוא נמצא מהנידון, אך אין הוא יונק וניזון ממעיין האהבה והכוחות הטמירים שמתגלים לסופר ולהוגה שהוא בן בית נאמן לנושאו. כושר החדירה הפוריה לתוך בעיות החקירה, הבנת דבר מתוך דבר, אינם עולים אלא עם כן מזדהה הסופר עם נושאו. כמה עניינים חשובים ומעמיקים אינם נגלים אלא לעין הנגרר אחרי הזרם המהווה רקע לדיון ולעיון.
[י. וולפסברג, דמותו הרוחנית ועולמו המחשבתי, ספר צייטלין, ירושלים תש"ה, עמ' 68]

היושב בגנים כתב:מענין לציין מעניין הנ''ל
זכיתי אני הקטן לדלות מבארו של מורי רבי מגדולי רה''י הידוע בשיעוריו הבהירים ולמדנותו המופלגת
והרבה פעמים שאלנוהו קו' וסתי' על דבריו וחזר בו מדבריו
ואפ''ה נשתוממנו לראותם מודפסים בשיעורים המודפסים בסוף השנה
ולמדנו כי עיקר הכונה בשיעורים אינו בתכלית האמת כי אם לבנות הדרכים המסייעים להגיע לזה
כך פירשנו בדבריו וזהו כענין סיפורי המגידים הנז'
ועדיין צריך תלמוד ובודאי דטפי ניחא בסיפורי המגידים מאשר פירושי סוגיות
וצ''ב ולוואי ויחכימני מאן דהו [שמא יש לפתוח ד''ז באשכול חדש איני בקי כ''כ בכללי הפורום]

ראיתי מביאים שהגר"א קוטלר זצ"ל היה אומר על שיעוריו בקלצק שגם אם הקשו עליו קושיות לא חזר בו מדבריו כי למד אז תורה לשמה, אולם על שיעוריו בליקוואד הסכים לעיתים לחזור בו לאור קושיות שהקשו על דבריו, ואמר שאין זה במדרגה שלמד בה בקלצק. והוא פלא.

כצאצא למהר"ם פאדובה, קשה לקבל את הסיפור, כי הגנטיקה מאוד פרקטית וממש ההיפך מעילויים רחפנים

על היחס לסיפורים -
בית נאמן [הרב מאיר מאזוז] של השבת [גליון 309 פרשת בחוקותי כ אייר תשפ"ב] עמ' 4-3.

דודי צח כתב:כצאצא למהר"ם פאדובה, קשה לקבל את הסיפור, כי הגנטיקה מאוד פרקטית וממש ההיפך מעילויים רחפנים

בטח כתבת זאת בבדיחותא. אחרי 500 שנה, שהם כ-20 דורות, החלק היחסי בגנטיקה שלך שמקורו במהרמ"פ הוא 0.000001.

סגי נהור כתב:

דודי צח כתב:כצאצא למהר"ם פאדובה, קשה לקבל את הסיפור, כי הגנטיקה מאוד פרקטית וממש ההיפך מעילויים רחפנים

בטח כתבת זאת בבדיחותא. אחרי 500 שנה, שהם כ-20 דורות, החלק היחסי בגנטיקה שלך שמקורו במהרמ"פ הוא 0.000001.

אולי הבני-דודים התחתנו זע"ז כמה דורות עד שרובו ככולו מהיחוס שלו הוא למהר"ם פאדווה.

נטיעות כתב:ב"ה

בספרי יוחסין רבים נכתב:

בבחרותו - בבריסק, התפרסם המהר"ם מפאדווה כעילוי גדול. מסופר, שאחד הגבירים רצה לזכות בו כחתן לבתו, המהר"ם בא לביתו של הגביר, והוגש לפניו כוס מים חמים, ולידו כפית, עלי תה, וסוכר. הבחור העני שלא היה רגיל לכך, התפלא על המראה. מאחר שלא ידע מה עושים עם כל כך הרבה פריטים, חשב, והחליט, והתנהג לפי הבנתו. שתה את המים, אחר כך אכל לבד את הסוכר. משלא הבין בשביל מה צריך את הכפית, הבין שעלי התה מיועדים לאכילה, וכך עשה... הגביר נבהל ואמר: הכרתי בו שהוא יהיה תלמיד חכם גדול, אך לא אדם...? הרי במקרא נאמר: את בתי נתתי ל"איש" הזה... לאחר כמה שנים, נודע לעשיר זהותו של אותו בחור ה"ה המהר"ם פאדווא - מגדולי הדור, ופקע לבו מעגמת נפש, [המגיד הירושלמי - הגה"צ רבי שלום הכהן שבדרון זצ"ל, "קול חוצב" - ירושלים תשנ"ט, עמוד 552, בשם הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל].

האם יש לסיפור זה מקור נוסף?

כך מסופר על הגאון רבי משולם איגרא טיסמניץ זי"ע - רק שם היה העובדא בקפה, והגביר בסוף לקחו לחתן. עי' בס' משרתיו אש לוהט - שם מובא הסיפור באריכות.

תודה.

עוד על אמינות של סיפורים, שרי המאה, הגניזה החרסונית -

בית נאמן [הרב מאיר מאזוז], גליון 310, פרשת במדבר כז באייר תשפ"ב

עמ' 4-3.

על היחס לסיפורים ולאמינותם בפתיחה לספרו של הרב מאיר מאזוז מגדולי ישראל, בייחוד עמ' ג-ז [ושם הערה 1 על הרב יהודה רוזנברג] -

ישנו באוצר -

https://tablet.otzar.org/#/b/609058/p/1 ... /0/end/0/c

מצו"ב רשימה שעניינה בתפקידם החינוכי של סיפורי צדיקים ובקשר בינו ליחס שבין עבודת כהן גדול ביום הכיפורים לבין עבודת הכלל [עם הערה בגדר 'מלאך' של כהן גדול ובגדר 'מלאכים' הכללי ביוהכ"פ]

כתריאל כתב:גרם המעלות על ר' משולם איגרא - ע"פ ספר אוהל נפתלי בשם ר' אברהם איטינגא

אכן גירסא זו שמעתי בתוספת סיפור התה ,
התשובה היתה על הגט מקליווא

במש"כ ברשימה דלעיל [קובץ 'סיפורי צדיקים'] שכה"ג ביוה"כ הוא הוא בגדר 'מלאך'.

כך גם בסדר 'אתה כוננת' - 'כמלאך מיכאל משרת'.

ויעוין בזה בספר מלאכי עליון לרב ראובן מרגליות, ירושלים תשמ"ח עמ' קטו הערה נב

וכן בהושענות להושע"ר [בפיוט - 'למען תמים בדורותיו'] - 'למען שמתו כמלאכי מרומים הלובש אורים ותומים'

לרשימה שהעלתי לעיל [סיפורי צדיקים] נוגע גם -
אור שמח הלכות תלמוד תורה פרק א

ביומא דף י"ט ע"ב, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) ודברת בם, והנה נראה דרבא אזיל אם קריאת שמע דרבנן, ומוקי ודברת בם לדברי תורה (ברכות יג, ב), אבל למאי דקי"ל דעל ק"ש קאי אין שייך זה לדרוש בם ולא בדברים בטלים, ונראה לי לבאר, דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבינו ע"ה, דתורה אחת יהיה לכם כתיב (במדבר טו, כט), וחיוב המצוה גבול יש לה, כמו נטילת אתרוג בנינוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיו"ב, ולכך לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה (יומא כג, א) כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר (כתובות יז, א) ומלך שמחל כו', ולכך אין זה חוק בפרט שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו, רק נקימה דממון זה שווה לכולם, וכן בגאוה וכי"ב, וכן לפנים משורת הדין, ובקור חולים וקבורה וכו', והדברים ארוכים בספרי המחקר.
 ונמצא מצוות ת"ת אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכ"ז אינו נחשב למפריע מצוות ת"ת, ואספת דגניך כתיב (דברים יא, יד), וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב ת"ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב ת"ת לכל ישראל, ונתן תורת כ"א בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת"ת, ק"ש בשחרית, ק"ש בערבית, קים והגית בה יומם ולילה (מנחות צט, ב), כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו, והיא כמו הסר מן המדות המגונות אשר נפרדו זה מזה, ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכלתו, כי כפלה התורה הרבה פעמים ענין למודה, וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה, כאשר הרבו לדבר בזה הספרים הקדושים, ולכן אמר (שמות יח, כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, ודבר השווה לכולם והודעת כו' ילכו בה ואת כו' אשר יעשון, שבזה אינו שוה, רק כל אחד לפי מה שהוא אדם.
 ולכך אמרו בנדרים דף ח' ע"א הא קמ"ל כיון דאי [בעי] פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משו"ה חייל שבועה עליה, שזה מה שמחוייב ללמוד בכל כוחו אינו מן החוקים הכוללים סוג הישראלי, ואין זה מצווה פרטית, ולכך חייל שבועה עלה, כמו בשבועה שלא אתכבד בקלון חבירו וכי"ב, ואין נוח לי מה שלמד הר"ן שם מהא דדבר דאתיא מדרשא חייל שבועה עלה, וכמו חצי שיעור, אשר זה פרטי החוקים המצוים ע"ז כל בני ישראל בלי הבדל כלל, והבן ודו"ק.
 ובזה יבואר לנו עוד דבר נכון, דזה אם יש מצוה לקיים מבטלין ת"ת, כמו לאכול מצה, לנטול לולב, אפילו לרשב"י (עיין ירושלמי שבת (פ"א ה"ב)) וכן לקבוע מזוזה ולעשות ציצית, אבל להכניס עצמו לחיוב, מצוה ת"ת עדיף, דבאמת לימוד הת"ת שוה לכולם, וכל מצוותיה של תורה אינן שווין לדבר אחד מדבריה, ומ"מ מבטלין למצות אלו, דאילו חוקים כוללים כל עם ישראל בחובה אחת מן משה רבינו ע"ה עד הפחות בעם, ומבטלין אותה לחוקים הכוללים, אבל להכניס עצמו לחיובה בוודאי מצות ת"ת עדיף, דהיא חביבה על הקב"ה ביותר, וז"ב, [ודע דמצוות ת"ת הוא מן קרא דושננתם וכמה פסוקים, דאילו פסוק והגית בו יומם ולילה הוא בדברי קבלה].
 ומדברי רבינו נראה דהך דקרא ק"ש שחרית וערבית לאו דווקא ק"ש, רק הגדר הוא קביעת זמן ביום ובלילה, וזה לשונו, ואפילו עני כו' כו' חייב לקבוע זמן ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה עכ"ל, ולשמואל פירשה התורה בעצמה גדר החיוב האמיתי המתיחס לכל בלי הבדל, ודברת בם בשכבך ובקומך בד"ת כתיב (ברכות יג, ב), ולענ"ד נראה, דאף למ"ד מצוות אינן צריכין כוונה מ"מ בעי שיהיה יודע בעת קריאתו שמע שזהו דברי תורה ויוצא בה ידי חובת למודה, ולכה"פ מה שלומד דברי תורה צריך לדעת, ולכך אמר רבא מנחות צ"ט ע"ב [אף דסובר מצוות אין צריכות כוונה] מצווה למידענהו לע"ה, שבזה ידעו שלומדים ד"ת, ולענין לצאת בה ידי חובת ת"ת נראה ברור דצריך מן התורה לאמר כל הפרשה של ק"ש [אף דלענין ק"ש סגי בפסוק אחד לדעת רבים, ועיין חינוך] דצריך לאמר חיוב דיני ת"ת ואזהרת למודה, ובפסוק ראשון לא סגי, רק לענין ק"ש דהוא קבלת עול מלכות שמים סגי בפסוק אחד מה"ת.