מתפעל כתב:ראיתי בספר השמש בגבורתו, שהרב פינקוס זצ"ל היה מספר סיפור ממורו ורבו הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל,
פעם נכנס אליו הביתה וראה שיושב ועל השולחן סוכריה. ביאר לו הגרי"ד: כידוע לדעת מרן אבי הגרי"ז זצ"ל, אי אפשר לעשר מיצי פירות חוץ מיין ושמן שיש להם חשיבות עצמית, אבל שאר פירות זו זיעה בעלמא, ומצד שני הם כן אסורים באיסור טבל. בגלל כן לא בא אל פי אף סוכריה במשך עשרים וחמש שנה כי בסוכריות מכניסים מיץ פירות. כעת הביאו לי סוכריה בהכשר טוב מחו"ל שהשתמשו בפירות חו"ל שפטורים ממעשר ויכול אני כעת לאכול סוכריה ולהודות לה' על כך.
פתח הסוכריה, בירך ומצץ קמעא והוציא הסוכריה מפיו ואמר, נו, כעת אני יכול לחכות עוד עשרים וחמש שנה כדי לאכול עוד סוכריה.
אני כותב מהזכרון, כך שאין דיוק בכל פרט אבל אלו תורף הדברים.
שאלתי היא, תמיד הבנתי שאם סחטו מפירות טבל את המיץ, כעת לא ניתן לעשרם שלמיץ אין חשיבות. ועל זה חלק מרן החזון איש שלא שייך שיהיה איסור טבל מצד אחד, וחוסר אפשרות לתקנו מצד שני.
אבל אם עישרו את הפירות, ואח"כ סחטו אותם, ממילא המיץ כעת הוא כבר מתוקן לכולי עלמא שהרי ההפרשה היתה על הפרי כשהמיץ בתוכו, ובודאי שתוקן כל הפרי עם המיץ שבו, ולכן בפשטות, בודאי שיש מיץ פירות שהוא מתוקן גם אליבא דהגרי"ז, הלא כן? וממילא יצרני הסוכריות בא"י בודאי מייצרים ממיץ כזה שתוקן כשהיה כנוס בפרי.
זכרתי שראיתי באיזה מקום, איני זוכר מקומו, שא' מספר ששאל את ר' שמשון פינקוס על הסתר הפנים הנורא של שנות השואה.
ואמר לו ר' שמשון: האם אתה במשך חייך רואה את חסדי ה'?
וענה לו: ברוך ה', מסובב אני בחסדי ה' ונפלאות ההשגחה הפרטית בכל שעה, חסדי ה' כי לא תמנו.
אמר לו ר' שמשון: אף אני כן הוא, מסובב כל היום בחסדים, ושהיה ברור לך שגם היהודים שהיו במחנות ראו חסדים ורחמים בלי סוף.
(הניסוח ממני, מקוה שלא שיניתי המשמעות).
אז הבנתי שכוונתו, שכל אחד ראה השגחה וחסדים בתוך התופת, רגע א' נמלט בדרך פלא ממכות הקלגס, ופעם א' קיבל בטעות מנת אוכל כפולה, וכו' וכו'.
אשמח למי שיודע מקום המעשה הנ"ל, ויוכל להעלותו לכאן.
כדכד כתב:קשה להאמין לדבר כזה
אולי פעם אחד נמלט ופעם אחד קיבל מנה כפולה אבל רוב הזמן לרוב האנשים היה הפוך.
אני חושב שהאמונה הנכונה היא להאמין מסובב הסיבות למרות שברגע נתון זה האדם או העם כולו בצרה.
כדכד כתב:קשה להאמין לדבר כזה
אולי פעם אחד נמלט ופעם אחד קיבל מנה כפולה אבל רוב הזמן לרוב האנשים היה הפוך.
אני חושב שהאמונה הנכונה היא להאמין מסובב הסיבות למרות שברגע נתון זה האדם או העם כולו בצרה.
ישראליק כתב:כדכד כתב:קשה להאמין לדבר כזה
אולי פעם אחד נמלט ופעם אחד קיבל מנה כפולה אבל רוב הזמן לרוב האנשים היה הפוך.
אני חושב שהאמונה הנכונה היא להאמין מסובב הסיבות למרות שברגע נתון זה האדם או העם כולו בצרה.
מתאמרא משמיה דצדיקים שכל איש שנמלט מהשואה הי' מסובב עם שני מלאכים ששמרו עליו, או היו אנשים שקבלו ברכות והבטחות מצדיקים שיזכו להינצל מהשואה, ובודאי היו ביניהם שהרגישו שיש כח עליון ששומר עליהם
פרנקל תאומים כתב:ישראליק כתב:כדכד כתב:קשה להאמין לדבר כזה
אולי פעם אחד נמלט ופעם אחד קיבל מנה כפולה אבל רוב הזמן לרוב האנשים היה הפוך.
אני חושב שהאמונה הנכונה היא להאמין מסובב הסיבות למרות שברגע נתון זה האדם או העם כולו בצרה.
מתאמרא משמיה דצדיקים שכל איש שנמלט מהשואה הי' מסובב עם שני מלאכים ששמרו עליו, או היו אנשים שקבלו ברכות והבטחות מצדיקים שיזכו להינצל מהשואה, ובודאי היו ביניהם שהרגישו שיש כח עליון ששומר עליהם
אינני יודע אם בתוך התופת אנשים רגילים הצליחו להבחין ביד ה', אולי רק מפעם לפעם, כמו שכתב ידידינו הרב כדכד. אבל בהתבוננות של בדיעבד, אנשים יראי ה' שהתבוננו באופן הצלתם, ראו את יד ה' גם ראו. ההתבוננות הזאת אמנם לא ריפאה את פצעיהם המדממים ואת שברם הגדול כים, אבל היא כן הגבירה בהם את אמונת מציאותו ית' והנהגתו אותם ואת עמ"י גם בימי ההסתר.
בספרו של נפתלי לביא-לאו ז"ל ("עם כלביא") הוא מספר על ההסתובבות שלו בחצר חסידות גור בהגיעו לירושלים אחרי השואה, בחיי חיותו של אדמו"ר הא"א זי"ע שאביו הגרמ"ח לאו הי"ד היה קרוב אליו לפני המלחמה. הא"א אגב, הוא שהורה לו לפנות לישיבת לומז'ה, נפתלי רצה לחזור ללמוד בישיבה כמו בימים הטובים בטרם יהום הסער, אך הא"א הבחין שנפתלי כבר לא יכול להתאים לישיבה חסידית, והוא אמר לו "כאן כבר לא בשבילך (בישיבת שפ"א), סע לפ"ת לישיבת לומז'ה".
נפתלי "הסתובב" בגור, אבל ליבו לא היה עימו, המאורעות שעברו עליו לא הניחו לו, ושאלות האמונה הציקו לו. בנו של הרבי, הלא הוא הב"י זי"ע הבחין בעלם המיוחס ובסערה הפנימית המתחוללת בתוכו, ויום אחד הוא הציע לו להצטרף עימו לטיול. הם הלכו זה לצד זה הלוך וחזור כשהב"י מגביר את קצב הליכתם שוב ושוב, בלי להוציא הגה מפיו, עד שלפתע הב"י נעצר, הפנה אליו את מבטו ושאל אותו: "אתה ראית אותם? אתה ראית זאת בעיניך?"
נפתלי לא הבין את כוונתו, והוא שאל: את מי? את מה? הב"י שתק קמעה ואז אמר: את המשרפות! נפתלי הגיב בסערת נפש: אם אני ראיתי את המשרפות? בוודאי שאני ראיתי, אני עבדתי במשרפות!! הב"י התעטף שוב בשתיקתו, הסב את מבטו, ופתח שוב בהליכה מהירה כשנפתלי משתרך לצידו בלב שותת דם, הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד שלבסוף הב"י נעצר בשנית, הפנה את מבטו לנפתלי, נתן בו שתי עיניים יוקדות, ובקול רך אך חודר עד מעמקי נפש, הוא שאל אותו: "ואת ידו הגדולה של הקב"ה, שסוככה עליך ושהוציאה אותך מתוך עמק הבכא, הגם אותה ראית??".
(אף הגרי"מ לאו מביא את המעשה הזה בספרו "אל תשלח", והוא מציין, שדווקא בגלל עומק השאול והאין אונים בה היו ניצולי השואה נתונים בשנות הזעם, במבט לאחור, א"א היה שלא לראות את יד ה' שגוננה עליהם פעם אחר פעם ושלפה אותם מתוך המוות, היות שבדרך הטבע, לא היה להם שום סיכוי הגיוני לשרוד, הם עמדו בפני שערי המוות פעמים כה רבות, אילולא אדון כל שהשגיח עליהם בכל התלאות, וגאל אותם מן המלתעות.
"מלאך פניו הושיעם"
סבתא ע"ה השכילה להתבונן ולראות בחוש את השגחת ה' ושמירתו עליה, בניסים נפלאים ובהשגחה פרטית.
כבר בעת ירידתה מן הרכבת, כאשר עמדה בשער מחנה אושוויץ לפני הסלקציה המפורסמת, מי לחיים ומי למוות, עמדה בתור בעוד ידיה אוחזות בידי אחייניה הפעוטים היתומים. לפתע ניגש אליה אחד הזקיפים ולחש לה בגרמנית: שמטי את ידייך מהפעוטים, לבל יסברו הסלקטורים שאת אמם יולדתם וישלחו אותך יחד איתם למוות [כנוהגם להשמיד את האימהות ולהותיר את הנערות ה"י], סבתא מיהרה לעשות כדבריו וניצלה בזה ממוות לחיים.
היא ראתה בזה נקודת אור של השגחה פרטית, שלפני שערי הגיהנם שלח ה' אליה מלאך מושיע, גוי גרמני שלחש לה עצת-זהב זו .
[לאחר שנים קראה בתה, אמי תליט"א, בספר 'ואמונתך בלילות, מס' --- מספר' מאת הרב – לב זצ"ל, שהיה אחד מקבוצת בחורי ישיבות מליטא ששימשו כזונדרקומנדו , הוא מעיד בספרו שהוא וחבריו חרפו נפשם להורות לנשים שאחזו תינוקות בידם להניח אותם, או שנטלו מידיהם את התינוקות ומסרו לזקנות שעמדו בלא"ה לעבור לצד שמאל ה"י.
לאור דבריו, משערת אמי תליט"א שאחד מאותם גיבורי כוח היה זה שפנה אל סבתא ע"ה ולחש על אוזנה, ומכיון שהיו מדברים ביידיש-ליטאית שלא היתה סבתא רגילה בה – היו דבריו נשמעים לסבתא כגרמנית .
זכורני כילד שגדל על הסיפור כיצד שלח ה' את 'אליהו הנביא' בדמות גוי שחמל על סבתא ע"ה והצילה, והנה התברר שאכן היה זה 'מלאך' גיבור כוח, יהודי בן תורה שמסר נפשו להצילה.
חשבתי אז שסבתא ע"ה תתרגש לשמוע על התגלית המרעישה, אבל נוכחתי שסבתא ע"ה לא יצאה מכליה: היא לא ראתה צורך לחקור היסטורית מי היה אותו מלאך טוב. בעיניה היה זה שליח ההשגחה העליונה שנשלח להצילה, ותו לא מידי].
"גם כי אלך בגיא צלמוות... אתה עמדי"
גם בתוככי המחנות ועבודות הכפיה ראתה סבתא ע"ה ניסים והשגחה פרטית:
הם הצליחו להינצל מהפצצות מטוסי בנות הברית באופן פלאי. יום אחד הופצץ בית החרושת לנשק – בו העבידו אותן – בדיוק כאשר יצאו הבנות החוצה לפנות את הכבישים מהרס ההפצצות. ביום השני, בער הצריף שלהן, בדיוק כאשר יצאו הבנות לבית החרושת. כך פעמים רבות 'חמקו' מן ההפצצות.
הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו המפקד הגרמני הארור (הלאגעפירר) הרגיש בהשגחה המיוחדת שזכו לה בתוככי החשיכה, ואמר להן: אני רואה שהאלוקים שומר עליכן, מעכשיו אצטרף אליכן תמיד בזמן ההפצצות, סביבתכן היא הבטוחה ביותר, בה לא יפלו פצצות...!
[דודי בנה הגאון רבי יעקב ברוך שליט"א התפעל מאד: ראו נא לאיזה שפלות ירדו הרשעים הללו – הם הרגישו בהשגחת ה' על בנות ישראל, וזה לא מנע מהם להמשיך ולהתאכזר ולהתעלל בהן!! הדא הוא דכתיב: 'יש רשע מאריך ברעתו' אפילו כאשר רואה בעיניו אינו מפסיק מרעתו!]
גם גזירות הרשעים התגלגלו לפעמים לטובה:
בשעת ההפצצות היו מופעלות 3 אזעקות: אזעקה ראשונה אותתה על התקפה אווירית מתקרבת, אזעקה שניה התריעה על הפצצה שהחלה, ואזעקת הרגעה לאחר שחלפה הסכנה. הנאצים היו בורחים לבונקר כבר באזעקה הראשונה, אך ברשעותם חייבו את הבנות לצאת מבית החרושת רק באזעקה השניה.
אך, גם זו לטובה: כי באותם דקות שבין האזעקה הראשונה לשניה - בהן נותרו הבנות לבד ללא שמירה, היה מגיע גוי זקן ומחלק להן תפוחי אדמה קלויים על האש, והן מיהרו להשביע רעבונם... הגוי הזהיר אותם להזדרז לברוח כשהגיע האזעקה השניה, כי אם הוא ייתפס במעשה זה 'יהיה קפוט' (יחסלו אותו).
Chortkov כתב:הגר"י הלל שליט"א סיפר שלהגר"ש היה חזקה לעשות ולהביא "טיי" עבורו בכל יום אחה"צ.
יוסף חיים אוהב ציון כתב:Chortkov כתב:הגר"י הלל שליט"א סיפר שלהגר"ש היה חזקה לעשות ולהביא "טיי" עבורו בכל יום אחה"צ.
עבור מי?