היום, ח' במרחשון, חל יומא דהילולא של הצדיק והחסיד המפורסם, קדוש ד' מכובד,
מו"ה נחום ב"ר עוזיאל זצ"ל מחברת ש"ס דהורדנא, 'שמש ומגן לאלפי איש ומחסה לרבבות נדכאים', שנלב"ע ביום זה בשנת תר"מ. תולדותיו וחקרי תהלוכותיו בקודש הלא הם כתובים בספר הנכבד 'תולדות מנחם' מאת החכם הנעלה, ספרא וסייפא, מוהר"ר ישראל דוד מיללער ז"ל מחבר מלחמת סופרים, מגדל עדר (על הגש"פ) ועוד.
למרות שכפי הנראה בנוסף לגודל ועוצם צדקותו וחסידותו של ר' נחומק'ה הורדנער, מידת טובו וענוותנותו כי רבה, ועשיית חסדיו לאלפים, היה גדול בתורה ובידיעתה, כפי שמתואר בספר הנ"ל באיזהו מקומן, וביחוד במכתב המיוחד של הגאון משאוועל רבי מאיר אטלס זצ"ל שבא בפתיחת הספר, 'ואח"כ נסע ר' נחום זצ"ל לסלאבאדקע הסמוכה לקאוונא,
ויהי מתמיד גדול בלמוד התורה עד אשר נתגדל מאוד והיה בקי בש"ס ופוסקים', כמדומה שלא נותר ממנו שריד כמעט בדברי תורה שיש בהם ממש, זולת איזה גרגרים בדברי דרוש ומוסר, לרוב - בדרך משל ומליצה, שנזכרו בין הפרקים בספר התולדות הלז.
הנהגה אחת מביא בשמו רבינו החפץ חיים, שכפי הידוע בשחר ימיו התלונן בצילו והתחקה אחר עקבותיו הנסתרים, בספרו
'מחנה ישראל (פרק לב סעיף ז), וז"ל,
ושמעתי בשם הרב החסיד המפורסם בישראל לתהילה ולתפארת מהר"ר נחום זצ"ל מהוראדנא שיעץ לאחינו אנשי הצבא שיצעקו אז במאמרים המורים על אחדותו ית' כגון פסוק שמע ישראל וגו' או ה' הוא האלקים וכדומה ויש בזה תועלת רבה, אחד כי בזה יתעורר זכותן של ישראל שמקבלין עליהן עול מלכותו של הקב"ה בכל יום וינצלו מכמה מאורעות רעות על ידו... גם אפילו אם ח"ו נגזר עליו שימות יהיה בזה תועלת גדולה לנשמתו כי קבל עליו מלכות שמים ברגע אחרון שבימי חייו ויצא נשמתו באחד.
בספר תולדות מנחם הנ"ל (עמ' 89) מובא כהאי לישנא:
בתוך דברי דרשתו ביאר פ"א מאמר חז"ל שאמרו (סנהדרין נח) עכו"ם ששבת חייב מיתה, פה הקשו המשמאילים: מה עול עשה העכו"ם ששמר את השבת מחללו? מדוע נגזרה עליו מיתה? ולמען דעת מה להשיב לאפיקורס אמר שתי תשובות בשם רבותיו ז"ל, א') כי חכמינו ז"ל פירשו בעצמם היטב במדרש ילקוט פר' תשא וז"ל, בנוהג שבעולם מלך ומטרונא שיושבין ומשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס ראשו ביניהם אינו חייב מיתה. כך השבת היא [מטרוניתא דקוב"ה אות] בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא, לפיכך עכו"ם שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה, עכ"ל. ב') כי המאמר הלז נאמר בשעת גזירת שמד, שגזרה מלכות רומי על ישראל שלא ישמרו את התורה, וביחוד גזרו על מילה ושבת כי אות קודש הם בינינו לבין אבינו שבשמים, ובני ישראל מסרו נפשם עליהם והפקירו גופם על קידוש ה', בעת ההיא שלחה הממשלה החטאה מלכות רומי צירי אמונים לדרוש ולחקור מצפוני היהודים, אם שומעים הם פקודת המלך, ונמצא אז עכו"ם אחד, צורר ישראל שהיה מעורב עם היהודים ויתחפש לאוהב ישראל הדואג בדאגתם ויתבולל ביניהם ויתחפש בבגדי היהודים ובצדיה דבר סרה על מלכות רומי למען לא יכירו היהודים כי הוא לדמם יארב ויקרבוהו היהודים כי אנשי חסד הם, וישמר גם הוא את שבתם במערה אחת נעלמה ועשה עצמו כיהודי גמור השומר שבת, וכל ישעו וחפצו של הרשע הזה היה להלשין את היהודים לפני המלכות, אך כאשר נקרא לתורה הכירוהו היהודים כרגע, כי הוא מרגל ומתחפש ושלוח הוא ממלכות רומי לארוב את היהודים ולגלות מצפוניהם, ויעצרוהו היהודים שמה ולא נתנוהו לצאת חיים מן המערה. באותה שעה גזרו חכמינו ז"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה, לבל יקרה עוד כזאת להשיא מות על כלל ישראל ח"ו. (מהרב הגדול הצדיק ר' שמואל הלוי לעווין ז"ל מוואלקווישק דפולין ששמע מפי הצדיק בעת ששבת פה).
והנה הביאור השני הלזה מתמיה כל רואה, הן מחמת עצם עשית האיסור של עכו"ם לשבות כתקנה מאוחרת וגזירה שנגזרה בשעת השמד גרידא, והרי בתלמודא דידן (סנהדרין נח, ב) מייתי לזה ריש לקיש אסמכתא מקרא שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, וגם הרעיון המובע בדברי הילקוט בפר' כי תשא הנ"ל שציטט ר' נחום זצ"ל כטעם ראשון מובא במכילתא דרבי ישמעאל שם כדרש על לשון הפסוק, ביני ובין בני ישראל. ולא ביני ובין אומות העולם.
והן מחמת המעשה המופלא שיש לחזר ולתור אחר מקורו, כי לפום ריהטא לא מצאתיו בדברי חז"ל ובספרים הקדמוניים.