אלה תולדות
הרב מבאנילא, הגאון הגדול רבי מרדכי אריה הלוי הורביץ, נולד בי"א כסליו בשנת תרמ"ב לאביו הגאון המפורסם רבי אברהם יעקב מפראביזנא זצ"ל בעל שו״ת צור יעקב, שהיה מגדולי המשיבים בגאליציא, ואף חלק גדול היה לו בהרבצת התורה ובחינוך הדור, בישיבה אותה כונן בעירו, ואף בתקופה הקצרה בה עמד בראש ישיבת חכמי לובלין המעטירה לאחר פטירת מיסדה ומחוללה מהר"ם שפירא ז"ל.
מפארי היחש היה הגאון נכד לקדושי ומצוקי ארץ, משפחת הורוביץ המפורסמת מתייחסת בן אחר בן עד לרבינו השל״ה הק׳ זי״ע ואף לעוד אדירי תורה ומצוקי ארץ, הלא המה כתובים על ידו בהקדמתו לספרו של אביו – שו"ת צור יעקב, וכידוע התבטא מרן מהרי״ד מבעלזא לפני בנו גדולות ונצורות בהפליגו על היחוס שהם מתייחסים אליו, - בסדר היוחסין שבהקדמת הגאון ז"ל לספרו של אביו כתב וז״ל;
מרן הגה״ק מהרי״ד זצ״ל מבעלזא אמר לבני בכורי בן יקיר בתורה ומעשים טובים כמר יהושע העשיל ז״ל בעת היותו עמי בצל קדשו בראטספערט בזה״ל ״תדע בני, שזקינך לא היו בני אדם רק שרפים ואופנים״.
בבית אביו הגדול נתגדל, והאב השגיח על הנער המוכשר ותחת הדרכתו עלה ונתעלה, היה זה בעיר סאסוב שם ישב הגאון מפרוביזנא סגור ומסוגר ספון בחדרי תורה ובצילו של האב הגדול דרך כוכבו של הגאון מבאנילא, בשנת תרנ"ה, בהגיעו לעול תורה ומצוות, נסע להוסיאטין יחד עם אביו ושם הניח לו תפילין הרה״ק רבי חיים מאנטניא זי"ע, וכבר בגיל צעיר זה ישב ושקד על דלתי תורה ויראה, כשהוא מוסיף בקיאות וחריפות, ונסע לסטאניסלאב לקבל היתר הוראה מהגאון הגדול רבי אריה לייבוש איש הורוביץ בעל הרי בשמים, והוא בחן אותו כל מסכת חולין עם התוספות.
האיש מקדש
בהגיעו לפרק האיש מקדש, בשנת תרס"ה נשא לאשה את הרבנית החשובה מרת שרה טראנא בתו של הצדיק מטלוסט רבי חיים זצ״ל בנו של הרה״ק רבי אברהם יהושע העשיל [נלב״ע ט׳ ניסן תרנ"ד] שהיה חתן הרה״ק רבי ישראל זצ״ל חתן בעל התורת חיים מקאסוב זי״ע, ונכד הרה״ק מנעשכיז.[רבי אברהם יהושע העשיל היה בן רבי מרדכי׳לע מאוסטילא נלב״ע ז׳ אלול תרל"ז, בן הרה״ק רבי יוסף מאוסטילא נלב״ע חי אלול תק"צ, בן רביה״ק מנעשכיז מרן מרדכי בן גיטל זי״ע נלב״ע ח׳ ניסן תק"ס].
ומכיון שהכלה היתה נכדת הצדיקים הקדושים מקאסוב, התקיימה שמחת הנישואין בקאסוב העיר, והרבה צדיקים השתתפו בשמחה זו, ובראשם הסבא קדישא האהבת ישראל מוויזניץ זי״ע שבא במיוחד והיתה שמחתו למעלה ראש, דבר שהתבטא פעמים רבות שנים אחר כך, ע״י בנו בעל האמרי חיים.
לאחר נישואיו, קבע הגאון מבאנילא את משכנו בעיר קאסוב אצל מעון זקינתו הרבנית מרת חנה אלמנת הרה״ק מטלוסט שהיה לה את החצר שדרו בה מלפנים אבותיה הק׳ בעל האהבת שלום ובנו בעל התורת חיים מקאסוב זי״ע, ושם באותו בית המדרש ובית ועד לחכמים, מצא הגאון הצעיר את שאהבה נפשו, אורו החל זורח לרבים, והוא החל להשקות מימיו לאילנות הרכים, צורבים החלו להתאסף סביבו, והוא הרביץ להם תורה, כשהוא עומד עליהם לגדלם ולחנכם, ומאז כל ימיו לא פסק מללמוד וללמד ולהורות הוראה בישראל.
רבא דעמיה
באותו זמן נתפנה כסא הרבנות בעיר באנילא, וראשי הקהילה פנו לבעל אהבת ישראל מוויזניץ שיורה להם איזה רב יענדו עטרה לראשם, והוא הורה להם ליקח את הגאון רבי מרדכי ארי׳ שיכתירוהו אלוף לראשם, והגדיל לעשות בעל האהבת ישראל שבא והצטרף אליו, ונסע עמו לתוך העיר להנחיל לו כבוד, בעת קבלו עטרת הרבנות.
מיד בבואו הרים את קרן התורה, והרביץ תורה לבחורים, על אף שהיה מטבעו רך כקנה, מ״מ בעת נגע הדבר לכבוד שמים, לא נשא פניו לאיש, וכולם ידעו שרב העיר לא מוותר על קוצו של יו״ד, ואדרבא זה גרם שכולם הוקירוהו וכבדוהו עד אין שיעור עד כדי כך שאע״פ שהיו שם כאלו שיהדותם לקתה בחסר, והלכו בגילוי ראש, מ״מ על יד מעונו של הרב, לא עברו מעולם בגילוי ראש! ואם היה הדבר בחול המועד, והיו עושים בו מלאכה, הרי מיד כשראו את הרב עובר לפניהם, היו מפסיקים את מלאכתם, וכך ניהל את עירו ברמה, ואף האהבת ישראל שלח אליו דיני תורה סבוכים, והיה מתייעץ עמו בעניינים מורכבים.
במצור ובמצוק
בשנת מלחמת העולם הראשונה כשנכנסו הרוסים לעיר באנילא ברחו משם רוב תושבי העיר אך הוא נשאר שם איתן על משמרתו, כי לא רצה לעזוב את בני קהילתו אך משגברו הצרות ברח גם הוא לארץ הגר ונתעכב כמה שנים בעיר ווארפאלעט והיה חביב מאד על בני הקהילה עד שרצו למנותו לרב, אך אביו הגאון מפראביזנא ביקשו שיחזור לבאנילא.
בדרכו חזרה לעירו - באנילא, נתעכב בראצפערט ששם שהה בעת מלחמת העולם הראשונה הרה״ק מבעלזא מרן מהרי״ד ושבת הגאון במחיצתו, היתה זו שבת פרשת אמור, והרה"ק מבעלזא קירבו וכיבדו ביותר ואף הורה לו אז ללמוד עם תלמידים.
היה ספרא רבא והרבה לכתוב את הגיגי לבו, והעיד על עצמו שדרשותיו משבת הגדול ושבת שובה היה בהם כדי להוות ספר שלם, והיה משיב רבות לשואליו בהלכה והוראה, אך אבדו רובם ככולם בשריפת בית ישראל בעת השואה.
בארץ הקודש
בשנת תש״ח עלה לארץ הקודש ואיווה לו למשכן את העיר תל אביב שהיתה מלאה חכמים וסופרים בעת ההיא, אנשי השם אשר בארץ אשר השכילו להבין את ערך המרגלית הטובה השוכנת בקרבם.
פעמים מספר דובר בו נכבדות לעטות על עצמו חלוקא דרבנות, אולם הוא ז"ל לגודל אהבת הצניעות והפשטות שניחן בה, לא אבה לקבל על עצמו שום הנהגה או שררה כלשהן, וקבע את מקומו בבית הכנסת ׳יבנה׳ שבו היו מתפללים הרבה יהודים בעלי צורה, ובפרט חסידי וויזניץ שהתקבצו לשם והיו מתאבקים בעפר רגליו וצמאים לשמוע דבריו, והיה דורש לפניהם לעיתים מזומנות בכינוסים שונים, ובעת סעודה שלישית כיד השם הטובה עליו, ברוב בקיאות וחן.
לימים נצטברו אצלו הרבה כת"י מדרשותיו הנפלאות, וערכם עלי גיליון ולימים הוציאו בניו [הר"ר פנחס ז"ל נלב"ע י"ז כסליו תשע"ה והרב ר' נחמיה ז"ל נלב"ע כ"ב כסליו תשמ"ג, והר"ר שמואל, הכותב בהקדמה לספרו של מר אביו הגאון ז"ל, "אנו תקווה כי דברי תורותיו יהיו לתועלת רבים, כי דברי תורותיו נאמרו בהשכל ודעת, לעורר רבים, לעבודת השי"ת, וקראתי הספר בשם מרדכי, כי שם זה בחר לו כבוד אאמו"ר זצ"ל בזמן שהדפיס את הערותיו על הספר צור יעקב מכ"ק אאזמו"ר זצ"ל, וכדי שיהיה לו לזיכרון, כי בשם במספר קטן תשע, כמספר קטן של שמו אריה, ומרומזים שני שמותיו מרדכי אריה." (ולפלא לציין שהגאון פוסק הדור בעל "שבט הלוי" מכנהו בספריו בעל בושם מרדכי עי' שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קט"ו בענין מחתך בשבת שם חלק על אביו הגאון בעל צור יעקב ומסתייע מדברי בנו בסוף הספר בקו' בושם מרדכי, ודו"ק.).
בפי ישרים תתרומם
הרה״ק מרן מהר״א מבעלזא זיע"א החשיבו מאד, ושלח אליו לשאול שאלות, והיה שולח לקרוא לו בעיתים בהן ערך את שולחנו הטהור בימי החול, וכן הרה״ק האביר יעקב מסדיגורה זיע"א החזיק מאד ממנו וקראו "הרב שלי",
במיוחד בלטה הערצת בעל האמרי חיים אליו, דבר שהיה לו לירושה מבית אביו הק׳, וכמו שסופר למעלה, שהרה"ק האהבת ישראל בא במיוחד להשתתף בשמחת נישואיו, והיה הגאון מקושר ודבוק בהרה"ק האמרי חיים זיע"א, עד כדי כך שלאחר פטירתו, - כארבע שנים לפני האמרי חיים, אמר הרה"ק האמרי חיים זיע"א לבניו שיטמינוהו באוהל צדיקי בית וויזניץ, שהיה זה לחידוש ופלא, וזכה להיטמן ע״י הצדיקים הקדושים שם.
אשכבתיה דרבי
בשנותיו האחרונות סבל פעמיים משטף דם במוח שהחליש את כוחותיו עד שהרופאים אסרו עליו את הלימוד אך הוא התגבר בכל כוחותיו ושקד למעלה מיכולת אנוש בהתמדת התורה הק׳ כמנהגו כל ימיו.
ביום ה׳ י"ז שבט סבל מהצטננות ודלקת ריאות, ובליל אור לכ"ב לחודש שבט שנת תשכ"ח החזיר את נשמתו הטהורה ליוצרה כשבניו וב״ב עומדים סביב למיטתו, ועד רגע האחרון היה בדיעה צלולה ובישוב הדעת נפלא שלא מש ממנו מעת עמדו על דעתו.
בברכה שלימה ונאמנה
א גאליציאנער