פורום אוצר החכמה

איש_ספר כתב:ואח"כ ר"מ במלאטש על מקום ר' שמעון שקופ.

איש_ספר כתב:לצד למדנותו והרבצת תורה התעסק גם בעניני השעה והוציא חיבור לקראת צמ"א המכוונת כנגד התנועה הציונית והמזרחי, והיו לו חילופי דברים בענינים אלו גם עם הרב קוק.

מאלטש (מלץ) היתה ידועה הודות לישיבה הגדולה והמפורסמת שלה שהתקיימה עד המלחמה העולמית הראשונה.
ורבניה הגאונים והמפורסמים כמו ר' זלמן סנדר, ר' בריינסקר, ור' דוד טוויל דיינובסקי זצ"ל ועוד. ר' זלמן סנדר זצ"ל הוא נפטר בארץ ישראל בשיבה טובה, היה גאון עולם ובעל מופת. אחריו היה ר' שמעון בריינסקר זצ"ל (את אלו לא הכרתי רק מה ששמעתי עליהם). ר' דוד טוויל דיינובסקי הכרתי מפני שהוא היה חי עוד בעירתנו כמה שנים אחרי המלחמה הראשונה. חי חיי דחקות כמו כולם.

העיירה היתה שרופה מהמלחמה. הגויים כולם ברחו לרוסיה מני פחד הגרמנים. השדות היו עזובים ליהודים. לא היו בהמות ולא בהמות עבודה וגם ידע בעבודת האדמה היה חסר והכנסה לא היה, והגרמנים לא התיחסו וגם אז באדיבות יתירה לאוכלוסיה האזרחית, את המבוגרים הם לקחו לעבודות כפייה ובבתים נשארו נשים וילדים. מי יכול לתאר את הסבל והרעב שסבלנו. זה רק בקיצור ודרך אגב.

בשנות 1917 עד 1919 הגויים התחילו לחזור לבתיהם בחזרה מרוסיה. אני זוכר חורף אחד, שמשפחות שלמות היו הולכות לישון בערב ובבוקר כולם מתו מרעב וקור. לא היה להם ממה לעשות ארונות, הם היו קוברים מתיהם בסמרטוטים ובשקי יוטה. הכומר סירב ללוות מתים יחידים. הוא היה מחכה עד אחרי הצהרים עד שהצטברו 8-10 אז הוא היה הולך לפני שיירה שלמה. זה היה מצב ממש מפחיד.

הגויים היו הולכים לקבץ נדבות אצל היהודים. היהודים היו רעבים בעצמם, והם חשבו שהיהודים רעים או קמצנים. כשהיו נותנים להם תפוח אדמה או חתיכת גזר הם היו מנשקים את הידיים.

כעבור כמה שנים העיירה נבנתה מחדש, והחיים התחילו להשתפר. הרעב נעלם אבל העניות נשארה במקומה.

הזכרתי לעיל שהרבנים חיו חיי דחק. אני זוכר מקרה מזעזע. הייתי ילד והרב ר' דוד טוויל זצ"ל בא לבית הכנסת לבקש מבעלי בתים תוספת למשכורת שלו, והמשכורת שלו היתה בזמן ההוא: הרבנית היתה מוכרת שמרים ליהודים במחיר מיוחד, וכל יהודי היה קונה בין 10-30 גרם שמרים בכדי לאפות חלות לשבת, וכל אשה היתה קונה שני נרות להדלקת נרות שבת. העיירה מנתה כמאה משפחות ומזה היה הרב צריך להתפרנס. כשהגיעו מים עד נפש, הרב בא לבית הכנסת והתחיל לשפוך את מר לבו, ואני מדגיש שהוא היה גאון עולם. מיד קפץ יהודי זקן. אני לא רוצה לכתוב שמו בגלל כבוד המת. הוא נרצח בידי הנאצים ימ"ש - קראו לו מ.מ. הוא היה חי בכפר קרוב לעיירה, על כן הוא היה בא כל שבת העירה לבית הכנסת. והוא צעק לרב: הרב רוצה להטיל עלינו קונטריבוציה [=תרומה, contribution] חדשה?

פה יש לכם תמונה של חיי צער ודאגה. הרב בא לבקש מתוך חוסר ברירה, וזה צעק מתוך כאב שלא היה לו גם זה. הצועק היה יהודי יקר מאוד וחשוב מאוד.

בור הגולה כתב:להלן רשימה מצאצאיו של הגרד"ט:

שרה חסיה גאבורין. נפטרה בצעירותה. [בעלה נישא בשנית].
ברכה דיינית.
ישראל דיינובסקי. התגורר בווארשא, ונספה בשואה.
שמחה דינוב. היה חזן בארה"ב.
משה דיינובסקי.
נחמה. נספתה בשואה.

צאצאי הג"ר שלמה גאבורין ואשתו שרה חסיה:
אברהם. נספה בשואה.
הינדה.
ילד שנפטר בצעירותו.
תמר קיל. נפטרה בתשס"ד. היתה אשתו של ר' יהודה קיל שי' הנזכר למעלה. להם ששה ילדים.

[יש לציין בכאב, שרוב צאצאיו של רד"ט רוח אחרת היתה עמם, כרגיל באותם זמנים קשים. וראה כאן].

חומר נוסף על רד"ט וחתנו ר"ש גאבורין, ניתן למצוא בספרו של הר"נ קמנצקי.

איש_ספר כתב:התעסק גם בעניני השעה והוציא חיבור לקראת צמ"א המכוון כנגד התנועה הציונית והמזרחי ... מישהו קרא פעם הספר ויכול לומר עליו דבר מה?

אז סיפר שזכה פעם אחת לשבות אצל אדם גדול שגם היה נחשב לצדיק, בשם רבי דוד טעבל דיינובסקי הי"ד, ובתו הייתה יושבת וקוראת לפניו מעיתון ביידיש. מעניין שהספר שהדפיס ר' דוד דיינובסקי בעילום שם, בשם 'מאמר לקראת צמא' (פיעטרקוב תר"צ) שהוא מלחמה כנגד הציונים, הרצל ותנועת המזרחי, עמוס בציטוטים מן העיתונות (ראה למשל עמ' 5-6, 20, 26, 29-31, 35, 37, 40, 45-46, 49-50). נראה שהיה טורח לקרוא בהם כדי לדעת מה לכתוב עליהם.

אגב, מן הראוי לציין את דבריו של ר' שרגא אברמסון בדבר השפעתו של ר' דוד דיינובסקי על החוקר ר' שאול ליברמן: "לא רחוק מעיירת מולדתו, מוטלה, היתה ישיבה קטנה שידועה היתה בשעתה, לפני מלחמת העולם הראשונה, זו ישיבת מאלטש, בראשה עמד אדם מיוחד: רב העיירה וראש הישיבה ר' דוד טעבל דיינובסקי, הי"ד, מבעלי ההגיון שבלימוד התלמוד ומבעלי המוסר מיסודו של ר' ישראל סאלאנטר. היסוד שהונח לו לליברמן בישיבה זו, היינו, לימוד התורה ולימוד המוסר, נשאר אצלו חזק בכל ימי חייו, וליברמן הכיר בהשפעה שהושפע בישיבה זו וזכר לה חסד נעוריו כל ימיו" (לזכרו של ש' ליברמן, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ד, עמ’ 24-25).

חלמישצור כתב:הרב החבר, אנכי העתקתי את נוסח כותרת המאמר הנ"ל. עיי"ש.

אגב, הקונטרס "לקראת צמ"א" [צמ"א ראשי תיבות ציונים, מזרחיים, אורתודוכסים], החיבור היחיד הידוע מהרב זצ"ל, נדפס תחילה בעילום שם; דומני שלראשונה צוינה בדפוס עובדת היותו המחבר בספר 'רבי יעקב' [קמנצקי], עמ' 84. עוד אעיר כי ע"פ העתק המכתב המקורי שתח"י, הראי"ה קוק כתב את אגרתו לרב דיינובסקי ביום כ"ב אדר תרצ"א (ולא תרצ"ד, כפי ששוער בעבר). הנה האגרת מתוך קובץ ניצני ארץ, יג.

4.png