הגאון רבי אליהו חיים מייזל מלודז' וחידושיו בהל' צדקה
פורסם: א' ספטמבר 01, 2019 8:53 pm
הן גדול בישראל ונודע ביהודה שמו ותפארתו של ריש גלותא, הגאון הנשגב רבי אליהו חיים מייזל זצוק"ל, רב ואב"ד דלודז', וביחוד נודע ברוב פזרונו, 'צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל', להחיות עם רב.
מתורתו שבכתב לא נותר הרבה, וחלק משמעותי הכולל כמה סימנים בהלכה ועוד מספר פירורי אגדה נאסף במדור מיוחד בספר הזכרון למרן בעל ה'פחד יצחק' שיצא לאור באמצעות מכון ירושלים ונערך ע"י נכדו רבי יוחנן בורשטיין.
בסימן ח' שם מובא חידוש בהל' צדקה, תוך הדגשה ע"י הכותב רבי אברהם זקהיים בספרו נטעי איתן שהגרא"ח הוא מרא דשמעתתא של צדקה, ואצטט את עיקר הדברים (המובאים גם בספר רבי אליהו חיים מייזל עמוד קכה ומצוטטים גם ע"י הגאון רבי יהודא ליב פארפעל בקובץ הבאר כרך ב חלק א):
(וראה עוד בזה בספר עלי תמר ריש פאה שמביא את הדברים ומפלפל בהם בארוכה, ובספר יקרא דאורייתא פרשת ראה).
ובמאמרו של הגרש"א שטרן שליט"א, ("בזבוז ממון לצורך הצלת נפשות" בקובץ זכור לאברהם (חולון) תש"ס - תשס"א, עמ' תתג) מביא חידוש דומה מאוד של רבינו הנתיבות בספרו נחלת יעקב פרשת ראה (טו, ז) וז"ל:
[לכאורה מתחילת דברי הנתיבות נראה שלאו דווקא במקום סכנת נפשות, אלא בשם 'ערום' ו'רעב' תליא מילתא, ומאידך, מסוף דבריו וראייתו מהך דבן פטורא נראה שרק בכה"ג מיירי, וצ"ת].
'היתר' נוסף בהלכות צדקה משמו מצאתי בספר חשוקי חמד (בבא בתרא מה, א):
מתורתו שבכתב לא נותר הרבה, וחלק משמעותי הכולל כמה סימנים בהלכה ועוד מספר פירורי אגדה נאסף במדור מיוחד בספר הזכרון למרן בעל ה'פחד יצחק' שיצא לאור באמצעות מכון ירושלים ונערך ע"י נכדו רבי יוחנן בורשטיין.
בסימן ח' שם מובא חידוש בהל' צדקה, תוך הדגשה ע"י הכותב רבי אברהם זקהיים בספרו נטעי איתן שהגרא"ח הוא מרא דשמעתתא של צדקה, ואצטט את עיקר הדברים (המובאים גם בספר רבי אליהו חיים מייזל עמוד קכה ומצוטטים גם ע"י הגאון רבי יהודא ליב פארפעל בקובץ הבאר כרך ב חלק א):
הגאון ר"י מקוטנא ז"ל שאל להגרא"ח איך הוא מפזר כמעט את כל ממונו לצדקה והרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והשיב לו שבשעה שעני עומד רעב ומבקש לחם חייבים לפזר אפילו יותר מחומש ואין מחשבין חשבונות אם כבר פיזר חומש, וראיה לזה מקידושין ח האומר התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת אפילו עני הסמוך עליה מ"ט אמרה ליה כי היכא דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את, ואי אמרינן אסור לבזבז יותר מחומש אפילו בשעה שעני עומד ומבקש לחם לשבור רעבונו מ"ט אינה מקודשת שמא כבר הפריש חומש ואסור לו לבזבז יותר מחומש וליתן לעני ותו ליכא למימר ליה כי היכא דמחייבנא מחייבת ביה את דהא אינו מחויב בו עוד, ולכל הפחות תהא ספק מקודשת, אלא ע"כ מוכח שכשעני עומד לפניך רעב ללחם מחוייבים ליתן לו אפילו יותר מחומש ולפיכך אינה מקודשת כלל אפילו מספק.
(וראה עוד בזה בספר עלי תמר ריש פאה שמביא את הדברים ומפלפל בהם בארוכה, ובספר יקרא דאורייתא פרשת ראה).
ובמאמרו של הגרש"א שטרן שליט"א, ("בזבוז ממון לצורך הצלת נפשות" בקובץ זכור לאברהם (חולון) תש"ס - תשס"א, עמ' תתג) מביא חידוש דומה מאוד של רבינו הנתיבות בספרו נחלת יעקב פרשת ראה (טו, ז) וז"ל:
ולזה נראה לחדש ולומר, דהא דמצינו מצות צדקה [עד] מעשר ו[עד] חומש, היינו [רק] במצות צדקה, ד[אפילו] מי שאין לו מאתים זוז נוטל מן הצדקה. אבל אם היה רואה ערום ורעב, אין שיעור לזה, ורק כי תראה ערום וכסיתו ואם רעב האכילהו לחם, וע"ז קאי לאו דלא תאמץ, דהוי כנוטל נפשות (ע"פ סנהדרין לה א). ועוד ראיי' מפלוגתא דרבי עקיבא ור"י במי שיש בידו קיתון של מים (ב"מ סב א). ור"ע דאמר חייו קודמין, היינו דווקא כשחייו תלויין בזה, אך כשאין חייו תלויים בזה וחיי חבירו תלויין, בזה ודאי צריך ליתן מה שיש לו, ומי שאינו עושה כן הרי זה מאמץ את הלב וחייב משום לא תאמץ.
[לכאורה מתחילת דברי הנתיבות נראה שלאו דווקא במקום סכנת נפשות, אלא בשם 'ערום' ו'רעב' תליא מילתא, ומאידך, מסוף דבריו וראייתו מהך דבן פטורא נראה שרק בכה"ג מיירי, וצ"ת].
'היתר' נוסף בהלכות צדקה משמו מצאתי בספר חשוקי חמד (בבא בתרא מה, א):
מסופר על הגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל אב"ד לודז' שהגיע לביקור אצל השפת אמת. וכשיצא היו פניו נפולות. היה שם חסיד גור, שגם הוא היה מלודז', וחזר עם הרב ר' אליהו חיים מיזל יחד ללודז'. בדרך שוחחו יחד רבות ואז העיז לשאלו למה בא לגור ומדוע היו פניו נפולות. השיב ר' אלי' חיים: באה לפני מצות פדיון שבויים ולא היה בידי משלי כלום, אי לכך נטלתי שלושים אלף רובל מכספי הפקדונות שהיו בידי ולויתי אותם לצורך הפדיון שבויים. כעת לאחר שקיימתי את המצוה מחפש אני מקורות להשיב את ההלואה ואין לי, על כן באתי לבקש מהשפת אמת שיבקש מכמה מחסידיו הנמנים על עדת עשירי לודז' שירימו מתנת ה' לפרוע חובותי.
והנה נדהמתי לשמוע מהרבי שאמר לי שלא כדין עשיתי בזה שלויתי, בשעה שאין בידי לפרוע, והבטחון על השי"ת לא מתיר נטילת הלואה מהזולת. ולכן פני נפולות, כי ריקם באתי וריקם אני חוזר.
כשהגיעו ללודז' ראה הרב זצ"ל שלושה עשירי לודז' הממתינים לו בתחנת הרכבת, וכל אחד מחזיק בידו עשרת אלפים רובל. העשירים אמרו לו שקבלו טלגרמה מגור מהשפת אמת שכל אחד יתן עשרת אלפים רובל לאב"ד לודז' המגיע עתה ברכבת. ור' אלי' חיים אמר כעת אני מבין כיצד מקיים השפת אמת אמור מעט ועשה הרבה.
ולכאורה נחלקו השפת אמת והגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל האם מותר ללוות לצורך מצוה כשאין בידו מהיכן להשיב, במה נחלקו?
תשובה. נאמר בביצה (דף טו ע"ב) לוו עלי ואני פורע. והקשו התוס' (ד"ה לוו) והא דאמר בפסחים (דף קיג ע"א) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות? הני מילי כשאין לו לפרוע.
ופירש מהרש"ל שיש לו נכסים ומשכונות, אך אין לו מעות לקנות, לכך ילוה, אבל אם אינו יודע מהיכן יפרע, יטול מן הצדקה ולא ילוה. והגר"א כתב שיש לגרוס בתוס', דבפסחים מיירי כשאין לו ממי ללוות. ולכאורה ב' הגרסאות חלוקות בדין, אם מותר ללוות לצורך שבת, כשלא יודע מהיכן יפרע, דלשיטת המהרש"ל אסור לו ללוות ורק כשיש לו משכונות מותר, ולשיטת הגר"א נראה דגם אם אין לו מקור ידוע להשיב הלואתו מותר ללוות.
והנה השפת אמת בביצה הביא את גרסת הגר"א ודחה גרסא זו וז"ל: ואינו נכון, דהא מאותם האנשים הנמצאים שרוצה ליקח מהם צדקה, יכול ליקח בהלואה, ולמה יעשה שבתו חול? רק כדפירש מהרש"ל בתוס' שאין לו נכסים לפרוע, ומי שאין לו אסור לו ללוות, והגם דלמצוות קדושת היום מבטיחים לו מן השמים לפרוע, מ"מ מצד ממון חבירו אסור ללוות על סמך זה. ודוקא כשיש לו לפרוע ע"י מכירת חפץ וכדומה כדברי המהרש"ל אז מותר ללוות.
ולכאורה יש לומר שבזה נחלקו השפת אמת והגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל, דהשפת אמת לשיטתו שאם אין לו נכסים לפרוע לא ילוה, ורבי אליהו חיים מייזל סבר כגירסת הגר"א דגם אם אין לו מהיכן לפרוע מותר ללוות לצורך מצוה.
והנה המשנ"ב (סימן רמב סק"ג) כתב שדברי השו"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, נאמרו דוקא כשאין לו משכונות, ובלא משכונות לא ימצא מי שילוה לו, דאל"ה צריך ללוות, ובשער הציון (ס"ק יב) כתב כן משמע מהגר"א וכך כתב הב"ח דאם יכול להשיג ממי ללוות, צריך ללוות ויבטח בה' שהוא יעזרנו לשלם לו. ובעטרת זקנים משמע דלא ילוה אא"כ הוא משער שיהי' לו במה לפרוע, ונראה דהכל לפי הענין, עכ"ד.