יש הרבה מה לכתוב עליו והלוואי ואגיע לכך. היו בו כ"כ הרבה סגולות ומעלות יחודיות וצריך מחשבה לסדר הדברים. מה גם שההיכרות שלו איתו לא היתה מספקת כדי להקיף. תוסיפו לזה גם את צניעותו והיותו נחבא אל הכלים (גיסו הצדיק ר' בנימין פינקל התבטא בהלויה בהתרגשות: 'כזו יונה שקטה... לא ראיתי אמון מוצנע כמוהו'), הרי כל זה הופך את מלאכת הכתיבה לקשה שבעתיים ובכ"ז אכתוב קצת רק מתוך החוויה האישית המצומצמת שלי.
כשרון הכתיבה שלו היה מדהים. היכולת לתמצת במילים בודדות, מהלך שלם. הכשרון הזה היה מפליא שבעתיים כשהוא היה עושה את זה בחומר של אחרים. כלומר היה נוטל שורות ארוכות של כותב אחר, (כזה שניסה גם הוא לכתוב באופן מדויק וחסכני) יורד כהרף עין לסוף הדברים, ומצליח לבודד מהם את המשפט המבטא את הכל. היה בזה שילוב של כשרון כתיבה מעולה אבל יותר מזה, תפיסה מהירה ובהירה מאין כמוה.
בכל ההתנהלות שלו היה משהו אריסטוקרט, אצילי, מאופק, מוכתר בנימוסין! אבל הכל היה מהול בכזו נעימות וחביבות שובת לב, שהפכו אותו לכזה שחברתו נעימה. איש מתוק ! אין לי הגדרה מתאימה יותר. (גם גיסו ר' אברהם שפירא התבטא בהלוויה באופן דומה). אם היה לו חשש שדבריו הסבו פגיעה למישהו, אע"פ שכמובן לא עלתה על דעתו אותה פרשנות שייחס לו אותו אדם, הרי שלא נח ולא שקט עד שלא פייס אותו בפה מלא ובהשתתפות כנה. פלוני השתתף בשמחת נישואי בתו, וכאות הכרת טובה נתן לזוג מתנה צנועה. גם זה לא נעלם ממנו והוא שלח מיד דברי תודה נלבבים. כשהוא לא מסתיר את התרגשותו מהעובדה שאותו פלוני חושב שהוא תרם לו וכו'.
במסגרת עבודתו הקדושה באנצ"ת הוא שימש הרבה בתפקיד של מבקר. מלבד הכשרון הנצרך לעבודה שכזו (הכולל יכולת לרדת לעומק הסוגיות ולשורש הדברים דרך כתיבה שכתבו אחרים וזו מלאכה שאולי קשה יותר מכתיבת הדברים בעצמם), עוד יותר יש צורך במידות נאצלות וברגישות יתירה על מנת שהדברים יתקבלו אצל המבוקר ברוח טובה. וזו היתה בר' סער במידה גדושה. הוא הביא למלאכה זו את כשרונו הכביר ואת נפשו היפה והנקיה, וכך הדברים היו מתקבלים בשמחה ובאהבה.
היה איש אמת במשמעות הכי מלאה של המילה. ידע להודות על טעות בלי לחפות ובלי לעטוף במליצות. היה מוכן לשנות הנהגות שהתרגל בהם כשעמד שיש דרך טובה יותר. (כך למשל כתב בער"ה האחרון על איזה ספר של הנהגות של גדול אחד זצ"ל: מדי פעם אני רואה בספר שבידי... ומתפעל ממנו יותר ויותר. חלק גדול ממה שראיתי
(בעיקר מה שאינו בנוי על קבלה, שלצערי אין לי מושג בה, ובעיקר איני יודע איזה משקל לתת לה, וקשה לי לשנות ממנהג הבית כשאין לי הסבר אלא שכך קבלה) אני משתדל , בל"נ, לאמץ בשתי ידיים). לא היה אצלו שום מחסום של מפלגה קבוצה זהות חיצונית. זה היה אצלו טפל לגמרי ולא חשוב בכלל, לא כאיזה שיטה של לקבל מהכל וכו', אלא פשוט תולדה של נקיות ולב טהור שעי"כ ראה בכל דבר את החשוב ואת העיקר וכל השאר לא מעניין. ואכמ"ל בדוגמאות פרטיות מאהבת הצניעות.
את האמת הזו הוא הביא גם לכתיבה שלו באנצ"ת. הוא הקפיד והנחה כך גם את מלומדיו, לתת משקל נכון לכל שיטה, משקל שהכותב צריך לסגל אחרי לימוד מעמיק, ואם ישנה שיטה שהכותב חש שאין בה אמת, הרי שמוטל עליו לעשות הכל כדי שזה יבוא לידי ביטוי בערך. אמר פעם (אולי בשם פלוני), מי הוא זה מחבר הראוי שדבריו יבואו בערך? זה שאנו משערים שאם היינו מעמתים אותו עם איזו קושיא על דבריו הוא היה מתאמץ ליישבם עד מקום שידו מגעת, אבל מחבר שאם היו מציגים לפניו קשיים במהלך שלו, הוא היה מוותר ע"ז ואומר, אם לא טוב לכם בזה, יש לי עוד כמה אחרים, דבריו אינם ראויים להקבע בספר...)
כששמעתי על חוליו לפני פחות משנה, אזרתי אומץ (לא הייתי מהיותר קרובים אליו כמובן, ופער הגילאים גם הוא לא מבוטל) ושלחתי לו דברים המבקשים להביע השתתפות הלב, ומאז עשיתי זאת שוב בכמה הזדמנויות. הוא קיבל את ההשתתפות הזו בכזו טבעיות טהורה, והתגובות שלו שכללו שיתוף במה שעובר עליו, שבו את הלב ממש.
היו לנו פעם דיון על אימוץ הנהגות 'בלתי מקובלות' והנהגתם בפרהסיא. אצטט את דבריו שהם משקפים את מכלול אישיותו: אמת וענוה, צניעות וזהירות מכל זיוף.
נא ונא לא להסיט הדיון להנהגות עצמם, להם יש אשכולות מיועדים לדיון. למשומדים אני אומר גם בפרהסיא (כשמזדמן, ודוקא במנינים מזדמנים ולא בבית כנסת שיש בו מנין קבוע) ואני מניח תכלת בצינעא (איני רוצה להתריס חלילה כנגד כל אלו שאינם מניחים, ובהם גדולי הדור, וגם לא לריב, אמנם בפועל קשה להסתיר את הדבר, ויש ת"ח אחד שכמעט כל שבוע בא אלי עם טענות חדשות נגד התכלת, אבל כולן לא לגופו של ענין), כלומר בט"ק, ובט"ג רק אם אני נמצא במקום שכך מנהגו (לעתים בחגים או שבתות אני מתפלל בחורבה), וט"ג שלי נתתי מתנה למישהו ואיני מתכוין לקנותה (וכמובן שאיני מברך עליה). על פניו קשה להבין את המתנגדים, לכאורה הראיות שזו התכלת חזקות, והוא ודאי או קרוב לודאי, וממילא לכאורה יש לחוש לפחות כספק, והרי אין בזה לכאורה שום צד נזק (יש את הסברא הידועה של בית הלוי, שגם אם נחמיר אולי לא קיימנו את המצוה, אבל איני יודע כמה היא להלכה, וגם אם משום דיני ספק אין חיוב גמור, לכאורה ראוי לכל בעל נפש להחמיר בכה"ג. ועכ"פ סברתו לא מועילה כלל לומר שמותר ללבוש בגד בלי תכלת, אלא רק לומר שאין חיוב להטיל, אבל מי מחייב ללבוש בגד שחייב). אני רגיל לומר שהראדזינר גרם נזק גדול בתכלת שלו, כי אני משער שאלמלא נסיונו, היו היום הרבה יותר מטילי תכלת, אבל לפי הנסיון העגום שהוא עשה, הרבה מסתייגים, וגם הגריש"א ז"ל כתב בין יתר טעמיו שהראדזינר טעה, ואולי גם תכלת שלנו היום זו טעות, אע"פ שפשוט שזה כלל לא שיקול, בשום מקום והלכה אחרת, ומסתמא גם כאן לא היתה כוונתו שזה עיקר לדינא. זו דוגמא מצוינת שהשגור בין הבריות "אם לא יועיל לא יזיק", אינו נכון, ומה שלא מועיל, תמיד עלול להזיק.
ועוד משהו מזמן אחר, דברים המשקפים את תביעתו הבלתי מתפשרת לאמת, גם אם ישומה כרוך בתשלום מחיר אישי:
"...ואפשר שמשמים רומזים לי שהגיע זמן לשנות כיוון. שמעתי, שידוע שהח"ח רצה להגיע לא"י וחזר בו, ואמר שרואה שמשמים מעכבים, ושאלוהו אם בכתיבת המ"ב לא היו כל מיני מעכבים ומפריעים, אבל התגבר והמשיך, ולמה שם לא אמר שמשמים מעכבים, ואמר שיש דברים שהם ודאי לשם שמים, ולא שייך בזה שמשמים מעכבים, אלא הם נסיונות, אבל להגיע לא"י אינו אלא מעלה, ושייך שמשמים מעכבים. ובעניי, ---- כפי שהיתה בעבר, כמו שאתה מגדיר עבודה יסודית ומקיפה, ובכלל זה בדיקת השיטות והתחשבנות בהן, וסידור ועריכת הדברים כראוי, נדמה לי שהוא ודאי לש"ש, ואם יש מפריעים אינם אלא נסיונות, אבל ברגע שעוברים למתכונת של הדפסת כל הבא ליד, ובלבד להזדרז ולהוציא, הרי שגם אם יש מזה איזו תועלת ללומדים שונים, זה כבר נכנס לגדר של מן השמים מעכבים.
יפה לקרוא עליו דברי הרמב"ם על דמות החכם המקדש את השם בהליכותיו: וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם,
עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.