תוך עיסוקי על ר"ש ארקוולטי (עי' להלן בסמוך) נוכחתי, שיש לא מעט חכמים שהוכרו בדורות המאוחרים באופן מדמותם בחייהם. למשל, רבנים ותלמידי חכמים גדולים שעסקו גם בלשון ובדקדוק, הוכרו בדורות המאוחרים כבעלי דקדוק ועיסוקם (המרכזי) כרב ופוסק נעלם.
כן למשל, ר' שמואל ארקוולטי, בעל 'ערוגת הבושם', שספרו זה עם שני חיבוריו האחרים שהדפיס בעצמו ('דגל אהבה', ויניציאה שיא; 'מעין גנים', ויניציאה שיג) גרמו שייזכר כחכם בדקדוק, בלשון ובתחומים קרובים, בעוד שהוא היה פוסק ובעל הלכה אשר כיהן כרב ואב"ד העיר פאדובה – מן הערים החשובות בצפון איטליה – במשך למעלה משלושים שנה, והשאיר אחריו תשובות הלכתיות (כנראה רק מעט ממה שכתב) ותקנות הקהל שיזם.
כן ר' אליהו מזרחי (רא"ם), המוכר יותר כבעל הפירוש לרש"י ולא כפוסק ורבה של קושטא.
אולי יש למנות גם את רמח"ל, ואת ריא"ם ממודינא.
המכנה המשותף לכל אלו, היותם בני איטליה (חוץ מהרא"ם).
יש עוד, כנראה.