בספר שנמצא אצלי לעריכת ביקורת, מובא סיפור לפיו ר"ח ז'יציק שהה בסיביר.
ככל הידוע לי, הוא שירת בצבא האדום. אך לא בסיביר או במחנה כפייה. האמנם?
הגאון רבי חיים זיצ'יק זצ"ל, ראש ישיבת בוצ'אץ' שבפולין, סיפר מעשה דבדידו הוה עובדא. בפרוץ מלחמת העולם השניה פלשו הרוסים לעירו, סגרו את תלמוד התורה ואסרו על קיום הישיבה. הישיבה ירדה למחתרת, ורבי חיים צרף אליה את ילדי תלמוד התורה. נערך אחריו מצוד, והוא נתפס ונכלא ונשלח לסיביר, למחנה כפיה.
כל מי שהכירו, ידע: נמוך קומה היה, שברירי ורפה כח. רק פניו קרנו ועיניו זהרו! במחנה העבודה היה עליהם להרכיב שלושים וששה טנקים ליום, בקור המצמית ובאצבעות קפואות, כשהם ניזונים מחצי כיכר לחם ליום וממים במשורה שהובאו ממעין מרוחק, כי המים בסביבה היו דלוחים ומורעלים.
ככל שהעבודה היתה קשה תחת שבט הנוגשים, היא עוד היתה קלה יחסית לעומת נשיאת דליי המים מן המעין, המרוחק כשלושה קילומטרים בשבילי יער בוציים. להפתעת כולם, התנדב רבי חיים הנמוך והחלש לשאוב את המים ולשאתם אל המחנה. מדוע עשה זאת? משום שמעברו האחר של היער היה כפר. עובדי כפיה הוזהרו באיסור חמור שלא לפקוד את הכפר ושלא ליצור קשר עם יושביו. שואבי מים הצטוו לשוב בפרק זמן שלא יותיר להם שהות לסור לכפר.
אבל רבי חיים, הנמוך והחלש, רץ בכל כוחו עם הדליים הריקים, הגיע במהירות אל הבאר והניח שם את הדליים. הוא המשיך ורץ אל הכפר שבקתותיו פזורות היו על פני שטח נרחב. רץ לבקתה אחת, הגיע אל הפתח – והסתלק במהירות, באכזבה. משלא מצא את אשר חיפש, המשיך לבקתה הבאה, לחפש גם שם את אשר חיפש - סימן למזוזה. מששיער שזמנו תם, חזר אל היער מאוכזב, מילא את הדליים ושב עמם למחנה לסיבוב נוסף.
אך, פעם אחת האירה לו ההצלחה פניה. בבקתה מרוחקת מצא מזוזה. יהודי גר בה! ביד רועדת נקש על הדלת. זו נפתחה כדי סדק צר. בעלת הבית סקרה בחשדנות את הזר: מזה-רעב, שערו מגודל, לבוש קרעים. עובד כפיה נמלט. פחדה, אבל הלב היהודי גבר על הפחד. הושיטה לו ככר לחם, אוצר של ממש.
להפתעתה, דחה הלה את המתנה ופרץ בבכי סוער: "יהודי אני", יבב, "איני רוצה לחם, אני רוצה ספר..."
נבוכה האשה וקראה לבעלה. שמע ואמר: "יש עמי בבית ספר יהודי אחד. הוא כל יהדותי. הוא אוצרי. סגולה ושמירה. לא אוכל לתתו לזר!" בכיו של הזר התעצם: "רחם עלי", התחנן, "תן לי דף אחד... אל תדחה אותי כך!" יהודים רחמנים הם. הלך בעל הבית והביא את כרך הסגולה היקר. עיניו של רבי חיים ברקו. "רואה אתה", אמר ליהודי, "יש כאן שתי מסכתות בכרך אחד, נדרים ונזיר. תן לי מסכת אחת ותשאיר ברשותך מסכת שלמה!"
באותו הסבב היו רגליו קלות, כשנשא את שני דליי המים המעיקים והדפים היקרים מתחת לחולצתו. יש בעבור מה לחיות! כדאי לעמול בפרך יום שלם, כדי להסתגר בסופו של יום עם הדפים הקדושים ולשננם בעל פה. לומד היה בעל פה, ומשנן את תלמודו בדרך לבאר ובחזרה ממנה, ושב ומצרף קטע חדש. לא היה מאושר ממנו, אך אחת ידע: עליו לנצור את סודו מכל משמר. אם יגלוהו האסירים, יפקיעו ממנו את אוצרו, כי מעשנים היו ניירות כתחליף עלוב לסיגריות.
הימים נקפו, הגיע ראש השנה, בלא שופר; סוכות, בלא סוכה ולולב. רק התפילות נאמרו בהתלהבות עצומה, תוך כדי הליכה ליער ובחזרה. והנה הגיע ליל שמחת תורה. היכן בית הכנסת המלא אורה, היכן הילדים העולזים ובידיהם הדגלים, איה היהודים הנכבדים נושאים את ספרי התורה והבחורים שהתלהבותם סוחפת את כולם?!...
אבל מדוע עולות הדמעות בעיניו? הן זמן שמחתנו הוא. וגם פה, בגולאג, בחור ישיבה הוא! ויש לו ספר תורה משלו. באהבה מישש את הדפים שתחת לחולצתו, ולעיני הגויים המשתאים – החל לרקוד, עורך הקפות משלו: "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו".