המשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל

[תולדות]

בליל שבת, ג' תשרי תשע"ב, נפטר זקן המשגיחים, הצדיק רבי גדליה אייזמן.


סבי ע"ה למד בישיבת קול תורה בשנותיה הראשונות, והיה קשור מאד לרבותיו דאז. ובמיוחד למשגיח שהאריך ימים.

באלול תש"ה רשם סבי מספר שיחות שנאמרו על ידי המשגיח, לקראת ימים הנוראים תש"ו, והנני מעלה אותם בזאת [לא בדקתי אם הדברים מופיעים בגידולי מוסר].

יהיו הדברים לעילוי נשמתו של המשגיח רבי גדליה בן אברהם ע"ה
ולעילוי נשמת סבי אברהם בן צבי יהודה ע"ה.



חרטת עבירה ותפילה

רבי ישראל סלנטר אומר, בדורנו, הולך הדור ונהיה יותר קטן, בדורות הקודמים היו הצדיקים תמיד מחפשים אחרי חטאיהם ומתוודים ועושים תשובה, וכיום בזמננו בכלל לא חושבים הרבה כשעשו איזה חטא. אנחנו חושבים את עצמנו, שכבר יצאנו ידי חובתינו. כמובן, הרבכה גורם לזה העולם האפיקורסי והכופרים שמסביב, שבהשוואה אליהם אנו די צדיקים, אבל לא כן עלינו לחשוב, כי זה דומה מי שהוא חולה ומרגיש בכאב, זאת אומרת, הוא מגיב לכאב וצועק, אזי יש תקווה להצילו, אבל יש חולה שכבר לא מרגיש בכאבו אזי מצבו כבר מסוכן מאד כי הוא כבר לא מגיב לכאב. כך גם הצדיקים הקודמים שהכירו בחטאם ועשו תשובה, אזי עוד יש להם תקווה, אבל מי שאינו מרגיש בחטאו ואינו מתחרט, כמעט אבדה תקוותו.
הגמרא במסכת חולין מביאה, כשהיו האנשים עושים איזו עבירה בשגגה, היו החוטאים מפרסמים את מעשיהם ברבים, כדי שיתביישו, ועל ידי זה יתכפר להם. ואמרו החכמים חזקה שלא יעשו עבירה בשגגה, כי אחרת היו מודיעים אותם לרבים שיתביישו. ואנו בזמננו בכלל לא חושבים על ענין של שגגה, אבל, באמת גם בשגגה חייבים במידת מה בגלל היסח-הדעת. (ואף כשאנחנו עושים עבירה במזיד לא חושבים עלה הרבה..).
ומצד שני תקנה התורה שיביאו את קרבן החטאת באותו מקום שמביאים את העולה, בכדי שלא לבייש את עושי עבירה, אם כן, התורה לא רוצה לבייש את החוטא, וודאי שלא התורה צפתה מהחוטאים שיודיעו ברבים את חטאתם, אבל הם בעצמם הרגישו שצריכים לעשות כן, על מנת לקבל כפרה.
וכמו כן מובא בגמרא (חושבני בסוטה), יש עוד טעם למה אומרים את השמונה עשרה בלחש, כי בו היו מתוודים גם על פרטי – עבירות, ובכדי שלא יתביישו, תיקנו לאמרו בלחש, בגלל הבושה. ולמעשה, זה גם חילול השם, כשמביישים את ה"צלם אלוקים".
ועל אף הכל, אותם חוטאים בזמן חז"ל, הם בעצמם פרסמו את שגגתם בכדי שיהיה להם כפרה. ואנן מה נענה אבתרייהו.


מלכויות

יש יתרון לחכם על הכסיל, כמו יתרון האור על החושך, כי למשל כשאוחזים חפץ ביום, אפשר לראותו איך הוא נראה, גם הממשמש אותו החפץ בחושך, יוכל בערך להבין איזה חפץ יש לפניו, אבל בכל זאת יש הבדל גדול בין האוחזו ביום לבין האוחזו בלילה, כי כשאוחזים את החפץ ביום אפשר לראות כל דבר קטן בו, אבל בלילה הוא יכול רק למשמש את החלק החיצוני, ולקבל רק מבט כללי על החפץ.
למה אומרים מלכויות ביום ראש השנה? אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכויות בכדי שתמליכוני עליכם. זאת אומרת להמליך את הקב"ה על עצמו, זה מחייב מה שהוא. זה מחייב שנשמור את כל המצוות של המלך – המלכות. בשעה שאומרים מלכויות נחשוב שאנו עבדיו של המלך, ונציית לכל מצוותיו, כי אי אפשר להמליך מלך בלי לציית לכל פקודותיו. כי בודאי כשלא מצייתים למלך, ואפילו רק בדבר אחד, זאת כבר אומרת, שמעביר עול מלכות, וכל שכן עול מלכות שמים. על כן בעת אמירת "מלכיות" לא נאמר את הפסוקים סתם (כמו הכסיל או בחושך) אלא נקבל ונבין, כי אמירת מלכויות מחייבת כל אחד ואחד האומרם להמליך את הקב"ה על עצמו.
צריכים לראות את המלך תמיד לפניו, כפי ששרה אמנו, כאשר ראתה שהיא עקרה, אמרה לאברהם אבינו, "בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה, כי עצרני ה' מלדת". בודאי היום כשאשה לא היתה יכולה ללדת, היו אומרים היא עקרה, אודבר אחר טבעי, אבל אבותינו הקדושים ידעו כי הכל מאת ה'. ושרה הכניסה צרתה לביתה, כי חשבה שבגלל איזה חטא ה' סגר רחמה, ובשביל זה הכניסה צרתה לביתה, כי היא ידעה שעל ידי הבושה הזו והצער שיהיה לה, יתכפר לה, ואולי יחננה ה' בילד, ובאמת בקשתה נתמלאה. (כמו שאמרנו במוסר הקודם, שהיו מכפרים עוונותיהם על ידי שהיו מביישים עצמם לפני אחרים). גם יעקב אמר לעשיו, "הילדים אשר חנן לי ה'", הכל היה בעיניהם, בכל עת, מאת ה'.
וביחוד בימים האלה כשאנו ממליכים את הקדוש ברוך, צריכים להיות תמיד במחשבה עם מלכנו.

ומה שאנו מקבלים את עול מלכות שמים, זה לא רק בשביל עשרת ימי תשובה עד מוצאי יום הכיפורים, כי אין מלכות לשעה. ישנם הרבה בעלי בתים, בכלל לא עולים בין 20 ל60, מראש השנה עד סוף יום הכיפור, יש שיפור בכל המדות (גם לרבות תפילה), אבל אחרי כן,אחר יום הכיפורים, הם שוב יורדים ממדרגתם, ושובת מתחיל העליה ערב ראש – השנה. וזה מעגל שתמיד חוזר, אבל זה לא נכון לעשות כך, כשעולם בימי התשובה, צריך להיות שישארו תמיד באותה המדריגה שלא יפלו, כי מה שייך לקבל עול מלכות רק לשעה? ובכל ערב ראש – השנה צריכים לעלות במדריגות, יותר מאשר בשנה שעברה, שבאמת בכל שנה נצא באיזה שיפור.


יום הכיפורים

הרמב"ם בהלכות תשובה מביא, שתשובה ויום הכיפורים מכפרים על מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה, אנחנו חושבים את עצמנו כל כך לצדיקים אבל למשל מביא הרבמ"ם את האיסור של "היתול", שזה באמת שכיח בקרבנו, אם כן צריכים בעשרת ימי התשובה וביום הכיפורים, לעשות תשובה בכדי שתהיה כפרה שלמה עם עצם היום הכיפורים, כי זה שאומר אחטא ויום הכיפורים יכפר, באמת אין יום הכיפור מכפר.

[ירושלמי]

ענק שבענקים, איש 'מוסר' אמיתי בכל מאודו. זכה להעמיד תלמידים רבים בישיבת קול תורה.

בישיבה, אא"ט, ישב אמנם בספסל המזרח, אלא שהוא איוה לו את המקום האחרון בקרן דרומית מזרחית, וגם שם ישב כאשר פניו לקיר, ולא כנגד הקהל. לא הילך בחלוקא דרבנן, רק לראשו כובע עגול רבני, ולגופו חליפה קצרה.

דומני שבנערותו קשור היה קצת עם מרן הגרב"ד ליבוביץ, ואבדוק בל"נ.

בשנים האחרונות כבר לא תפקד כלל, וזכורני שראיתיו בביתו של בנו המסור ר' יוסף, כשהוא כפוף למול הספר, ופניו כפני מלאך, טהורות ואצילות.

חתנו המפורסם הוא ניהו הג"ר שלמה ברויאר שליט"א (שכחמיו, מתהלך בכובע קנייטש וחליפה קצרה) משגיח הישה"ק בית מתתיהו.

אנשי אמנה אבדו, המה סעו למנוחות ואותנו עזבו לאאנחות.

[איש_ספר]

לפני שנים הרבה (אני משער שלושים בערך) פרש מתפקידו כמשגיח, ומאמירת שיחות, הרבה השערות נאמרו על כך, אבל דבר ברור לא שמענו, כאשר למדתי בישיבה בקול תורה לפני כחמש עשרה שנה, היה מגיע רק לסדר מוסר, ואז היה יושב בפינה הימנית בצד מערב של ההיכל. הזמן היה מיועד ל'התיעצויות'. וגם אנכי זכיתי להטרידו בשאלות סרק. שאלתי אותו פעם על מנהג פרישות שמישהו הטיף לנו לאחוז בו, והתבטא בחריפות, בסגנון מיוחד, אמר: אתם כל היום יושבים ולומדים (דיבר בכללות כמובן, לא הכיר בכלל בחורים בפרטות) לא מבלים, ולא ולא ולא וכו', ובכן גם מן המותר אתם רוצים לפרוש, תאכלו טוב ותשנו טוב וכו', וכך יהיה לכם שלוות הנפש לגדול ולהתפתח.
זכורני שסיפרו שכשנפטרה אשתו, סירב לאפשר לרמקול להכריז בחיל על מועד הלויה משום טרדת התושבים (יתכן שזה היה בשעות מנוחה)
אכן היה תלמיד מובהק לגרב"ב, בישיבה סיפרו שהיה מן התלמידים שנכחו בעת פטירתו.
בשנת תש"ה בערך היה מהאברכים החשובים בישיבת קמניץ שבירושלים ושם למד עם התלמידים הצעירים, (ביניהם הגה"צ ר' שריה דבליצקי יבלדחט"א).
כתב כאן הירושלמי, שר' גדליה היה הולך בחליפה קצרה, זה כמעט נכון, הוא היה הולך בחליפה 'שלושת רבעי' כשל בני הגר, סיפרו שהיה זה מנהג פשרה שנהג בהיותו מבית חסידי ששם הלכו ארוך ואילו בישיבה הלכו קצר, לכן נקט באופן הזה, (אולי גם תלו את זה בהדרכת הרמי"ם שם) אבל איני יודע מה ערך לכל השמועות האלה.
הרב 'תולדות' העלה כאן שיחות שלו, אבל יש בזה קצת המעטת הדמות, (קול תורה בתש"ה היה כיתה ברחביה של מספר נערים אשכנזיים) השיחות שלו שכונסו בגידולי מוסר הם מופלאות, עשירות בתוכנן ונוקבות בתביעה העולה מהן, מדובר בספר 'קשה' במיוחד מבחינת החדות שלו והדרישות העולות ממנו.
נקוה שיש כאן היודעים יותר על דמותו הטהורה של הגה"צ ר' גדליה, יתנו עדיהם ויצדקו, ונלך בארחותיו ונדבק בדרכיו.

[כהן]

בקובץ המצ"ב

[שיבר]

ולגופו חליפה קצרה.

שמעתי ממישהו ששמע ממנו בעצמו, כי כי כבחור מבית חסידי הגיע לישיבה בליטא עטוי בחליפה ארוכה, והבחורים שם התקלסו בו וגזרו את חליפתו.

אח"ז שמעתי אישור לסיפור בשם נכדו שהוא מו"צ בעיר ביתר עילית, ולמרות גילו הצעיר יחסית יש לו היקף ושליטה ברבים ממקצועות התורה.

[מורה צדק]

מה היה הקשר שלו לישיבת מרכז הרב ולהראי"ה קוק?

[יגל]

מה היה הקשר שלו לישיבת מרכז הרב ולהראי"ה קוק?

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7% ... 7%9E%D7%9F

"כשהיה חשש שיגויס לצבא הפולני נמלט לארץ ישראל בעזרת סרטיפיקט שהשיג לו הרב צבי יהודה קוק, שעמו התכתב על תורתו של אביו הראי"ה קוק.[1] למד בישיבת מרכז הרב.[2] לאחר נישואיו, המשיך ללמוד בכולל של ישיבת מרכז הרב, עד שבשנת ה'תש"ד החל לכהן כמשגיח וכמנהל רוחני בישיבת קול תורה. "


******************************


http://www.shaalvim.co.il/torah/maayan- ... asp?id=214

הרב גדליה איזמן

על ספר 'אורות התשובה' ומחברו הראי"ה קוק זצ"ל*

בע"ה ב' לס' אמור קמניץ ליט.

הוד כבוד הרב הגאון המפורסם בצדקותו וחסידותו כמוהר"ר צבי יהודה קוק שליט"א מנהל רוחני דישיבת "מרכז הרב" בירושלים

שלום וכל טוב לרו"מ הדר"ג שליט"א

הנה ארהיב עוז בנפשי, לגשת מול הוד מעלת הדר"ג שליט"א במכתבי זה - אף שלא הי' לי הזכות ע"ע[1] להכירו פנים בפנים - בקשר לקבלתי מאת תלמידו הוד ידידי הנעלה כמה"ר משה בוריסובסקי נר"ו ספרים אחדים מספרי כ"ק אביו מרן ומאורן של ישראל זצ"ל שהואיל הוד רום מעלת הדר"ג שליט"א, ברוב הדרת טובו ועַנותו, ליתן לו בעדי. לבי מלא על כל גדותיו רגשי תודה עמוקה, להוד כבוד הדר"ג שליט"א בעד טובתו הרַבה, מבלי שקדם שום זכות מאתי על זה. הטבה הלזו שיש[2] משום הליכה בדרכיו ית' על דרך "מי הקדימני ואשלם"[3], ובחז"ל[4] מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן וכו'. ואם חז"ל בנועם מוסרם העירו "כל הפותח פתח לחברו נפשו חייב לו"[5], כמה יש עלי הדל להכיר טובה בכל ישות נפשי אל הוד רום מעלת הדר"ג שליט"א, בעד פתיחת לי פתחו של אולם לחדור, כפי רוח בינתי החלושה, לתוך עמקי תורת כ"ק אביו מרן זצ"ל, ע"י ספריו הקדושים.

והנה, לבוא לתוך עומק כוונת כ"ק אביו זצ"ל בספריו הקדושים, מובן - שמפאת אי ידיעת לאנשים שכמוני בחכמת האמת היא חכמת הנסתר - אין לחשוב כלל. אבל מה שעשה עלי רושם כביר, ושהיה לי כמדומה תועלת רב בע"ה, מתוך עיון שטחי בספריו הק', הוא ההכרה שלו, כה ברורה, בפנימיות ובפנימי פנימיות, בכל הענינים שנגע, במידה כה חזקה שהוא כראיה ממש, עד למדריגה שנעלם מאתו זצ"ל לגמרי החיצוניות והקליפה, באפיסותה ובשלילתה, לעומת עשירות וזוהר התוך והפנים. כל מה שמוסר לנו עושה רושם עלינו מפני שמספר לנו מה שרואה, לא מה שחושב ולא מה שמרגיש לבד, כי אם מה שנתגלה לו לעיניו ממש.

ההשגחה העליונה ברוב טובה וחסדה, שלחה אלינו נשמה אצילה זו המוכרחת ביחוד לדורינו, דור דל הפְנים, דור שנמשך לגמרי אחרי דרך החומריות והחיצון, מבלי הבין כלל עשירות תוכן הפנימי של הישות ומלֹאה, שלעמתה החיצון הוא שלילה גמורה במלוא מובנה של המלה. והלא זה, כמדומה, הוא הסיבה העיקרית להירידה הנוראה של הדור בתור 'מחלל את הקדשים'[6], בהורקת כל תוכן קודש פנימי ורוחני מאת היצירה, ורק אל זוהמת החומריות והחיצון עיניו. ובחז"ל[7] "תשת חשך ויהי לילה[8] זה עולם הזה שדומה ללילה", וכביאור הגרש"ז זצ"ל[9] מפני "שפנימיות עוה"ז נעלם ונסתר מעיני בני אדם", "בו תרמוש כל חיתו יער[10] אלו הרשעים שדומים לחיות היער". ועוד בראשית התייסדות האומה האלוקית מבט חיצוני זה עשה הקרע הנורא ומחיצה עולמית בין בחיר האבות הוא יעקב אע"ה ובין עשיו, מקור הקליפה והחומר, כמו שביאר הספורנו זצ"ל על "הלעיטני נא מן האדום וכו' על כן קרא שמו אדום"[11], "כשראה שכל כך נתמכר למלאכתו הנפסדה עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו", ומחמת כן בא אליו בטענה שימכור לו הבכורה, הוא ירושה הרוחנית של אברהם אבינו ע"ה, מכיון שאין לו יכולת להכיר הפְנים, יעוי"ש בספורנו. מני אז ואילך נתפרדו השבילים, יעקב בתור נשמת היצירה וסגולתה, ועשיו בתור קליפתה, כי כל מבטו ומגמתו היה אך ורק אל החיצון.

ומה מאוד מורגש הירידה הנוראה הלזו בימינו, שנגררים אחרי הקליפה והחיצון בכל מקצועות החיים הרוחנים והגשמים באופן מבהיל למדי. ואז הורד אלינו נשמת כ"ק אביו מרן זצ"ל, לפקוח עינים עיוורות ולאמור לאסירי החיצון צאו. ומבעד ערפלי החיצון חדר לתוך פנימי פנימיות החיים, וכשופר נשא קולו אל כל אנשי החיים להרים להם וילון הדק של הקליפה, להראות להם העשירות, הזוהר וההוד שיש בנשמות ובפנימיות היצירה האנושית והאומה האלוקית. כמה מקסימים דבריו כשאומר "הנני רואה איך העוונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלוקי" וכו' (אה"ת ז, ה)[12], פשוט רואה ומספר מה שרואה. חדר בברירות הראיה אל הפנימיות של "החוצפה דעקבתא דמשיחא", שהסיבה הוא "מפני שהעולם כבר הוכשר להבין איך כל הפרטים מקושרים עם הכלל" וכו' (אה"ת ד, י)[13]. ראה, פשוט, איך זרמי התשובה שוטפים כגלי שלהבות שעל גוף השמש, והם נותנים חיים לכל הישות (אה"ת ד, א)[14]. ראה, איך שכל חטא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם ההוויה כולה (אה"ת ח, ג)[15]. הוא זצ"ל ראה, מה שלא ראו כל בני דורו, איך שכל הכרה ומחשבה יורדת ממקום גדולתה לשעה, ירידה צורך עליה, כדי שתקנה לה בסיס חומרי בכמות המספרי וכוחני (אה"ת יב, יב)[16]. ומהו הפלא אם לא הבינו אותו רבים ואף גדולים מבני דורו, כשהיה חסר להם החזיון הזה. עוד יותר העמיק וחדר לתוך פנימי פנימיות של מקור הרע והקליפה, עד שחדר לאותו הפינה הנוראה, שמשם ראה במבט "הצדיקים הבהירים" שהרֵשע ונושאיו המה רק מָסָכים להסתיר את ריבוי השפע של האור העליון, והמתקנים בעצם את הזרחת האור[17]. עומדים אנו נבהלים על מקומינו מרחוק, ואין אנו מרשים לעצמינו אף לחשוב איך להתאים החזיון הנורא הלזה עם מהלך מחשבותינו הרגילים, כי מראש ידענו כי לא תצלח.

מה מאושרים היו אנשי הדור שלנו אילו היו זוכים לקבל שפע הבנת פנימיות נשמת היצירה, ומקול רעש ורעם של ההוויה לשמוע איך היא צועקת כלביאה נוראה ומתגעגעת לתיקונה הגמור (אה"ת ד, א)[18].

ובחז"ל, הובא בתחילת שערי תשובה לרבנו יונה[19] על רעת המתאחר מן התשובה, משל לכת של ליסטין שחבשן המלך בבית האסורים, חתרו מחתרת פרצו ויעבורו, ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וכו', ויך אותו במטהו, אמר לו, קשה יום, הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מיהרת להימלט על נפשך[20]. ומעולם היה קשה לי, הלא אין המשל מתאים עם המציאות, כי הלא השר צריך להיות שבע רצון שעל כל פנים נשאר אחד מהם, ויהיה עליו עונש יותר פחוּת בעד שמירתו הפחותה? וכמו כן בנמשל? אמנם כל זה לפי מבט החיצוני על עולמנו הגשמי. אבל לפי מהלך הראיה של כ"ק אביו מרן זצ"ל כמה פשוטים הדברים, האם עולמנו החשוך אינה מתגעגעת לתיקונה הגמור בתוך שאר העולמות באין מספר, והאם ממעמקי סתריה אין היא צועקת אל האדם "הלא המחתרת חתורה לפניך"?

הארכתי לדבר, מרוב שמחתי בספרי כ"ק אביו זצ"ל, ומרוב רצוני להראות אל הוד מעלת רום הדר"ג שליט"א אותות הכרת טובתי בהראותי לו עוצם שמחתי בהם. כעת אני לוקח לי פנאי להגות באגרות ראיה[21], כמה הון ועשירות יש שם על כל מלה ומלה.

יתן ה' שיחדרו מי הדעת של תורת כ"ק אביו זצ"ל, לשמחת לב כל ההוגים בה, בכל רחבי תבל, לטוב לה בשני העולמים, אמן.

מנבכי לבבי נובע חפצי העז, ששמש עליון, שמש ההשגחה העליונה, תשלח אל מול עבר פני הדר"ג שליט"א את זהריה, זהרי עונג ועידון, ומנוחה נפשית שלמה ומקיפה.

כחפץ לב עבדו מוקירו בהערצה רבה,

גדלי' איזמַן



מעומק דליבאי אענה ברכת שלומי לידידַי תלמידיו המסתופפים בצילו, ובראשם ידידי הנעלה כמהר"ר משה בוריסובסקי שליט"א.

* הרב גדליה איזמן שליט"א, זקן המשגיחים היום בעולם הישיבות, נולד ה' ניסן שנת השמיטה עת"ר, ולמד בישיבות ליטא. מכתב זה נשלח אל הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כנראה בשנת תרצ"ו, בהיות הרב איזמן תלמיד ישיבת קמניץ בראשות הגרב"ב ליבוביץ' זצ"ל בעל 'ברכת שמואל', לאחר שהגיעו אליו כמה מספרי מרן הראי"ה זצ"ל. הרב איזמן עלה לארץ בשנת תש"א ולמד כשנתיים בישיבת 'מרכז הרב', ומאז שנת תש"ד הוא משמש כמשגיח רוחני בישיבת 'קול תורה' בירושלים. בזמנו הוא הזמין את הרצי"ה להיות הכהן שיפדה את בנו בכורו, ושמר עמו על קשרי ידידות חמים ומיוחדים עד לפטירתו בפורים תשמ"ב. עוד ינוב בשיבה דשן ורענן בבריאות ובנחת. אנו מפרסמים את הדברים לרגל מלאת שבעים ושלוש שנה לפטירת הראי"ה, ג' אלול תרצ"ה. תודתנו נתונה לרב אברהם זק"ש שליט"א מירושלים על מסירת צילום המכתב למערכת 'המעין'. ההערות נוספו ע"י המערכת. י"ק.

[1] עד עתה.

[2] אולי צ"ל 'יש בה'.

[3] איוב מא, ג.

[4] ויק"ר כז, ב ועוד.

[5] ע"פ שמו"ר ד, ב.

[6] אבות ג, יא.

[7] ב"מ פג, ב.

[8] תהילים קד, כ.

[9] הג"ר שמחה זיסל מקלם.

[10] תהילים שם.

[11] בראשית כה, ל.

[12] 'הנני רואה איך העוונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלוקי, הזורח ברוב זהרו על כל נשמה, והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה. התשובה, אמנם אפילו אותה שהיא מחשבית בעלמא, גם היא פועלת ישועה גדולה, אבל לידי גאולה שלמה באה הנשמה דווקא על ידי ההוצאה לפועל את התשובה שבכח'...

[13] 'החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במידה זו שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקישור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה, ותיקון העולם הבא איתה ועל ידה, מופיעה ויוצאה אל הפועל'...

[14] 'שוטפים הם זרמי התשובה, הפרטית והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף השמש, אשר במלחמת עד הם מתפרצים ועולים, והם נותנים חיים להמון עולמים וליצורים אין ספורות. אין כח לקלוט את ההמון הרב של הצבעים הרבים אשר לשמש הגדולה הזאת המאירה לעולמים כולם, שמש התשובה, מפני שטפם וריבוים, מפני מהירותם הנפלאה, מפני שהם באים ממקור החיים בעצמם, שהזמן בעצמו הוא רק אחד מהתבניות המצומצמות שלו'...

[15] 'כל חטא מדאיב את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההוויה כולה, ומתרפא הוא רק על ידי התשובה, שזורח עליו בה אור השפע העליון של האידאליות אשר להווית המציאות, ובזה חוזרת ההשוויה הכללית וההתאמה לההוויה להופיע בתוכו, ושב ורפא לו'.

[16] 'יש שמחשבה יורדת ממרומי גדולתה וממקור טהרתה, מפני שאחרי אשר נתגשמה במעשה ובחיים טפלו בה אנשים שאינם הגונים והחשיכו את יפעתה. הירידה הזאת איננה ירידת עולם, כי אי אפשר שהטוב הרוחני המחשבי יהפך לרע, כי אם ירידת שעה, והיא גם כן לצורך עליה. אותם האנשים שהם קטנים באיכות יש להם גודל כמותי, וגם מידה זו, אף על פי שהיא נחשבת כלא לגבי האיכות, מכל מקום כשהיא מצטרפת עם האיכות היא מעטרתה, וברב עם הדרת מלך. ולאו דוקא הכמות המספרית, כי אם גם הכמות הכוחנית, המרץ והחפץ לרדוף ולהשיג, לכונן את המבוקש על ידי דרכים מעשיים והתגלות הכח, כל זה מתגלה יותר אצל אנשים בעלי חומר חזק וגס וחסרי רוח אצילי, המתיש על פי רוב את הכח ביחושו להחומר. כאשר המחשבה צריכה לקנות לה בסיס חומרי, דרכה לרדת ממעלתה. בפרק כזה הנה היא מושלכת לארץ ופריצים באים בה ומחללים את קדושתה. אבל עם זה מתרבים אוכלוסיה, והתגלות האומץ החומרי הולכת ונוספת... המחזה הזה בוא יבוא ולא יאחר. אור ה' המעולף בערפילים, הגנוז בנקודת ציון היסודית, יופיע, יעלה מעמק הבכא את מקדש מלך עיר מלוכה וכל אגפיה, ועמה יעלו כל המחזיקים בכנף מעילה, הקרובים והרחוקים, לתחיית אמת וישועת עולמים'.

[17] טז, יב: 'הצדיקים הבהירים, שרואים את כל העולם נדון בטוב, הם מזככים את הכל מצד בהירות רעיונותיהם ומצד הזוהר של הטוב המיושר שבחפצם הטהור, הם מסלקים את כל קלקולי העולם ואת כל הרשעה מיסודם, הם מעמידים את כל התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם בתור מסכים, שהם רק מתקנים את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו'...

[18] (המשך הפיסקא לעיל הע' 14): 'הנשמה היחידית והציבורית, העולמית ועולמי העולמית, כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתיקון גמור, למציאות האידאלית. ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר הם ממתיקים את כל מרורותינו'.

[19] סע' ב.

[20] קהלת רבה ז, טו.

[21] מהדורת תרפ"ג.

[עט סופר]

מן הראוי לציין כי חתנו הגאון רבי שלמה ברויאר שליט"א משגיח דהישיבה הקד' בית מתתיהו מסר פעמים רבות כי מרבית השיחות והיסודות שלו משל חמיו, וכן כשאומר 'מקובלנו מרבותינו' שיגרא דלישנא של המשגיח, הכוונה לחמיו.
כידוע הגר"ש מגדולי המשיגיחים בדורנו ובימי שלישי כאשר הוא מוסר שיחה בישיבה רחוב סלנט משחיר מהבאים ממרחק לשמוע נועם אמריו, ובית המדרש מלא עד אפס מקום.