המשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל
פורסם: א' אוקטובר 02, 2011 12:23 am
בליל שבת, ג' תשרי תשע"ב, נפטר זקן המשגיחים, הצדיק רבי גדליה אייזמן.
סבי ע"ה למד בישיבת קול תורה בשנותיה הראשונות, והיה קשור מאד לרבותיו דאז. ובמיוחד למשגיח שהאריך ימים.
באלול תש"ה רשם סבי מספר שיחות שנאמרו על ידי המשגיח, לקראת ימים הנוראים תש"ו, והנני מעלה אותם בזאת [לא בדקתי אם הדברים מופיעים בגידולי מוסר].
יהיו הדברים לעילוי נשמתו של המשגיח רבי גדליה בן אברהם ע"ה
ולעילוי נשמת סבי אברהם בן צבי יהודה ע"ה.
חרטת עבירה ותפילה
רבי ישראל סלנטר אומר, בדורנו, הולך הדור ונהיה יותר קטן, בדורות הקודמים היו הצדיקים תמיד מחפשים אחרי חטאיהם ומתוודים ועושים תשובה, וכיום בזמננו בכלל לא חושבים הרבה כשעשו איזה חטא. אנחנו חושבים את עצמנו, שכבר יצאנו ידי חובתינו. כמובן, הרבכה גורם לזה העולם האפיקורסי והכופרים שמסביב, שבהשוואה אליהם אנו די צדיקים, אבל לא כן עלינו לחשוב, כי זה דומה מי שהוא חולה ומרגיש בכאב, זאת אומרת, הוא מגיב לכאב וצועק, אזי יש תקווה להצילו, אבל יש חולה שכבר לא מרגיש בכאבו אזי מצבו כבר מסוכן מאד כי הוא כבר לא מגיב לכאב. כך גם הצדיקים הקודמים שהכירו בחטאם ועשו תשובה, אזי עוד יש להם תקווה, אבל מי שאינו מרגיש בחטאו ואינו מתחרט, כמעט אבדה תקוותו.
הגמרא במסכת חולין מביאה, כשהיו האנשים עושים איזו עבירה בשגגה, היו החוטאים מפרסמים את מעשיהם ברבים, כדי שיתביישו, ועל ידי זה יתכפר להם. ואמרו החכמים חזקה שלא יעשו עבירה בשגגה, כי אחרת היו מודיעים אותם לרבים שיתביישו. ואנו בזמננו בכלל לא חושבים על ענין של שגגה, אבל, באמת גם בשגגה חייבים במידת מה בגלל היסח-הדעת. (ואף כשאנחנו עושים עבירה במזיד לא חושבים עלה הרבה..).
ומצד שני תקנה התורה שיביאו את קרבן החטאת באותו מקום שמביאים את העולה, בכדי שלא לבייש את עושי עבירה, אם כן, התורה לא רוצה לבייש את החוטא, וודאי שלא התורה צפתה מהחוטאים שיודיעו ברבים את חטאתם, אבל הם בעצמם הרגישו שצריכים לעשות כן, על מנת לקבל כפרה.
וכמו כן מובא בגמרא (חושבני בסוטה), יש עוד טעם למה אומרים את השמונה עשרה בלחש, כי בו היו מתוודים גם על פרטי – עבירות, ובכדי שלא יתביישו, תיקנו לאמרו בלחש, בגלל הבושה. ולמעשה, זה גם חילול השם, כשמביישים את ה"צלם אלוקים".
ועל אף הכל, אותם חוטאים בזמן חז"ל, הם בעצמם פרסמו את שגגתם בכדי שיהיה להם כפרה. ואנן מה נענה אבתרייהו.
מלכויות
יש יתרון לחכם על הכסיל, כמו יתרון האור על החושך, כי למשל כשאוחזים חפץ ביום, אפשר לראותו איך הוא נראה, גם הממשמש אותו החפץ בחושך, יוכל בערך להבין איזה חפץ יש לפניו, אבל בכל זאת יש הבדל גדול בין האוחזו ביום לבין האוחזו בלילה, כי כשאוחזים את החפץ ביום אפשר לראות כל דבר קטן בו, אבל בלילה הוא יכול רק למשמש את החלק החיצוני, ולקבל רק מבט כללי על החפץ.
למה אומרים מלכויות ביום ראש השנה? אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכויות בכדי שתמליכוני עליכם. זאת אומרת להמליך את הקב"ה על עצמו, זה מחייב מה שהוא. זה מחייב שנשמור את כל המצוות של המלך – המלכות. בשעה שאומרים מלכויות נחשוב שאנו עבדיו של המלך, ונציית לכל מצוותיו, כי אי אפשר להמליך מלך בלי לציית לכל פקודותיו. כי בודאי כשלא מצייתים למלך, ואפילו רק בדבר אחד, זאת כבר אומרת, שמעביר עול מלכות, וכל שכן עול מלכות שמים. על כן בעת אמירת "מלכיות" לא נאמר את הפסוקים סתם (כמו הכסיל או בחושך) אלא נקבל ונבין, כי אמירת מלכויות מחייבת כל אחד ואחד האומרם להמליך את הקב"ה על עצמו.
צריכים לראות את המלך תמיד לפניו, כפי ששרה אמנו, כאשר ראתה שהיא עקרה, אמרה לאברהם אבינו, "בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה, כי עצרני ה' מלדת". בודאי היום כשאשה לא היתה יכולה ללדת, היו אומרים היא עקרה, אודבר אחר טבעי, אבל אבותינו הקדושים ידעו כי הכל מאת ה'. ושרה הכניסה צרתה לביתה, כי חשבה שבגלל איזה חטא ה' סגר רחמה, ובשביל זה הכניסה צרתה לביתה, כי היא ידעה שעל ידי הבושה הזו והצער שיהיה לה, יתכפר לה, ואולי יחננה ה' בילד, ובאמת בקשתה נתמלאה. (כמו שאמרנו במוסר הקודם, שהיו מכפרים עוונותיהם על ידי שהיו מביישים עצמם לפני אחרים). גם יעקב אמר לעשיו, "הילדים אשר חנן לי ה'", הכל היה בעיניהם, בכל עת, מאת ה'.
וביחוד בימים האלה כשאנו ממליכים את הקדוש ברוך, צריכים להיות תמיד במחשבה עם מלכנו.
ומה שאנו מקבלים את עול מלכות שמים, זה לא רק בשביל עשרת ימי תשובה עד מוצאי יום הכיפורים, כי אין מלכות לשעה. ישנם הרבה בעלי בתים, בכלל לא עולים בין 20 ל60, מראש השנה עד סוף יום הכיפור, יש שיפור בכל המדות (גם לרבות תפילה), אבל אחרי כן,אחר יום הכיפורים, הם שוב יורדים ממדרגתם, ושובת מתחיל העליה ערב ראש – השנה. וזה מעגל שתמיד חוזר, אבל זה לא נכון לעשות כך, כשעולם בימי התשובה, צריך להיות שישארו תמיד באותה המדריגה שלא יפלו, כי מה שייך לקבל עול מלכות רק לשעה? ובכל ערב ראש – השנה צריכים לעלות במדריגות, יותר מאשר בשנה שעברה, שבאמת בכל שנה נצא באיזה שיפור.
יום הכיפורים
הרמב"ם בהלכות תשובה מביא, שתשובה ויום הכיפורים מכפרים על מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה, אנחנו חושבים את עצמנו כל כך לצדיקים אבל למשל מביא הרבמ"ם את האיסור של "היתול", שזה באמת שכיח בקרבנו, אם כן צריכים בעשרת ימי התשובה וביום הכיפורים, לעשות תשובה בכדי שתהיה כפרה שלמה עם עצם היום הכיפורים, כי זה שאומר אחטא ויום הכיפורים יכפר, באמת אין יום הכיפור מכפר.
סבי ע"ה למד בישיבת קול תורה בשנותיה הראשונות, והיה קשור מאד לרבותיו דאז. ובמיוחד למשגיח שהאריך ימים.
באלול תש"ה רשם סבי מספר שיחות שנאמרו על ידי המשגיח, לקראת ימים הנוראים תש"ו, והנני מעלה אותם בזאת [לא בדקתי אם הדברים מופיעים בגידולי מוסר].
יהיו הדברים לעילוי נשמתו של המשגיח רבי גדליה בן אברהם ע"ה
ולעילוי נשמת סבי אברהם בן צבי יהודה ע"ה.
חרטת עבירה ותפילה
רבי ישראל סלנטר אומר, בדורנו, הולך הדור ונהיה יותר קטן, בדורות הקודמים היו הצדיקים תמיד מחפשים אחרי חטאיהם ומתוודים ועושים תשובה, וכיום בזמננו בכלל לא חושבים הרבה כשעשו איזה חטא. אנחנו חושבים את עצמנו, שכבר יצאנו ידי חובתינו. כמובן, הרבכה גורם לזה העולם האפיקורסי והכופרים שמסביב, שבהשוואה אליהם אנו די צדיקים, אבל לא כן עלינו לחשוב, כי זה דומה מי שהוא חולה ומרגיש בכאב, זאת אומרת, הוא מגיב לכאב וצועק, אזי יש תקווה להצילו, אבל יש חולה שכבר לא מרגיש בכאבו אזי מצבו כבר מסוכן מאד כי הוא כבר לא מגיב לכאב. כך גם הצדיקים הקודמים שהכירו בחטאם ועשו תשובה, אזי עוד יש להם תקווה, אבל מי שאינו מרגיש בחטאו ואינו מתחרט, כמעט אבדה תקוותו.
הגמרא במסכת חולין מביאה, כשהיו האנשים עושים איזו עבירה בשגגה, היו החוטאים מפרסמים את מעשיהם ברבים, כדי שיתביישו, ועל ידי זה יתכפר להם. ואמרו החכמים חזקה שלא יעשו עבירה בשגגה, כי אחרת היו מודיעים אותם לרבים שיתביישו. ואנו בזמננו בכלל לא חושבים על ענין של שגגה, אבל, באמת גם בשגגה חייבים במידת מה בגלל היסח-הדעת. (ואף כשאנחנו עושים עבירה במזיד לא חושבים עלה הרבה..).
ומצד שני תקנה התורה שיביאו את קרבן החטאת באותו מקום שמביאים את העולה, בכדי שלא לבייש את עושי עבירה, אם כן, התורה לא רוצה לבייש את החוטא, וודאי שלא התורה צפתה מהחוטאים שיודיעו ברבים את חטאתם, אבל הם בעצמם הרגישו שצריכים לעשות כן, על מנת לקבל כפרה.
וכמו כן מובא בגמרא (חושבני בסוטה), יש עוד טעם למה אומרים את השמונה עשרה בלחש, כי בו היו מתוודים גם על פרטי – עבירות, ובכדי שלא יתביישו, תיקנו לאמרו בלחש, בגלל הבושה. ולמעשה, זה גם חילול השם, כשמביישים את ה"צלם אלוקים".
ועל אף הכל, אותם חוטאים בזמן חז"ל, הם בעצמם פרסמו את שגגתם בכדי שיהיה להם כפרה. ואנן מה נענה אבתרייהו.
מלכויות
יש יתרון לחכם על הכסיל, כמו יתרון האור על החושך, כי למשל כשאוחזים חפץ ביום, אפשר לראותו איך הוא נראה, גם הממשמש אותו החפץ בחושך, יוכל בערך להבין איזה חפץ יש לפניו, אבל בכל זאת יש הבדל גדול בין האוחזו ביום לבין האוחזו בלילה, כי כשאוחזים את החפץ ביום אפשר לראות כל דבר קטן בו, אבל בלילה הוא יכול רק למשמש את החלק החיצוני, ולקבל רק מבט כללי על החפץ.
למה אומרים מלכויות ביום ראש השנה? אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכויות בכדי שתמליכוני עליכם. זאת אומרת להמליך את הקב"ה על עצמו, זה מחייב מה שהוא. זה מחייב שנשמור את כל המצוות של המלך – המלכות. בשעה שאומרים מלכויות נחשוב שאנו עבדיו של המלך, ונציית לכל מצוותיו, כי אי אפשר להמליך מלך בלי לציית לכל פקודותיו. כי בודאי כשלא מצייתים למלך, ואפילו רק בדבר אחד, זאת כבר אומרת, שמעביר עול מלכות, וכל שכן עול מלכות שמים. על כן בעת אמירת "מלכיות" לא נאמר את הפסוקים סתם (כמו הכסיל או בחושך) אלא נקבל ונבין, כי אמירת מלכויות מחייבת כל אחד ואחד האומרם להמליך את הקב"ה על עצמו.
צריכים לראות את המלך תמיד לפניו, כפי ששרה אמנו, כאשר ראתה שהיא עקרה, אמרה לאברהם אבינו, "בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה, כי עצרני ה' מלדת". בודאי היום כשאשה לא היתה יכולה ללדת, היו אומרים היא עקרה, אודבר אחר טבעי, אבל אבותינו הקדושים ידעו כי הכל מאת ה'. ושרה הכניסה צרתה לביתה, כי חשבה שבגלל איזה חטא ה' סגר רחמה, ובשביל זה הכניסה צרתה לביתה, כי היא ידעה שעל ידי הבושה הזו והצער שיהיה לה, יתכפר לה, ואולי יחננה ה' בילד, ובאמת בקשתה נתמלאה. (כמו שאמרנו במוסר הקודם, שהיו מכפרים עוונותיהם על ידי שהיו מביישים עצמם לפני אחרים). גם יעקב אמר לעשיו, "הילדים אשר חנן לי ה'", הכל היה בעיניהם, בכל עת, מאת ה'.
וביחוד בימים האלה כשאנו ממליכים את הקדוש ברוך, צריכים להיות תמיד במחשבה עם מלכנו.
ומה שאנו מקבלים את עול מלכות שמים, זה לא רק בשביל עשרת ימי תשובה עד מוצאי יום הכיפורים, כי אין מלכות לשעה. ישנם הרבה בעלי בתים, בכלל לא עולים בין 20 ל60, מראש השנה עד סוף יום הכיפור, יש שיפור בכל המדות (גם לרבות תפילה), אבל אחרי כן,אחר יום הכיפורים, הם שוב יורדים ממדרגתם, ושובת מתחיל העליה ערב ראש – השנה. וזה מעגל שתמיד חוזר, אבל זה לא נכון לעשות כך, כשעולם בימי התשובה, צריך להיות שישארו תמיד באותה המדריגה שלא יפלו, כי מה שייך לקבל עול מלכות רק לשעה? ובכל ערב ראש – השנה צריכים לעלות במדריגות, יותר מאשר בשנה שעברה, שבאמת בכל שנה נצא באיזה שיפור.
יום הכיפורים
הרמב"ם בהלכות תשובה מביא, שתשובה ויום הכיפורים מכפרים על מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה, אנחנו חושבים את עצמנו כל כך לצדיקים אבל למשל מביא הרבמ"ם את האיסור של "היתול", שזה באמת שכיח בקרבנו, אם כן צריכים בעשרת ימי התשובה וביום הכיפורים, לעשות תשובה בכדי שתהיה כפרה שלמה עם עצם היום הכיפורים, כי זה שאומר אחטא ויום הכיפורים יכפר, באמת אין יום הכיפור מכפר.