פורום אוצר החכמה

היום - ערב שבת כ"ו אייר התשע"ב - ימלאו מאה שישים ושלוש שנים לפטירתו של הגאון ר' איצל'ה מוואלאז'ין זצ"ל שהלך לעולמו בערב שבת כ"ו אייר התר"ט.
דומה כי אין עוררין על כך שדמותו של הגרי"ץ נותרה מעט בצל ביחס לדמותם של אביו הגדול - הגר"ח, וחתנו הגדול - הנצי"ב.
הנה מה שמופיע עליו ב'ויקיפדיה':

תולדות חייו:
נולד לר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א ומייסד ישיבת וולוז'ין, ולשרה, בתו של ר' אריה ליב גינצבורג, המכונה 'ר' לייב כתבן' בשנת התק"ם (1780). בצעירותו למד אצל אביו שהביאו לפחות פעם אחת אל חדרו של הגר"א.‏ באותו מעמד, פנה הגר"א לר' חיים אביו ושאלו למקור דברי חז"ל אודות קריעת ים סוף, ר' איצל'ה שהיה אז כבן עשר ידע מהו המקור מתוך המקראות, והגר"א נענה ואמר: "מובטחני שיהיה לדרשן גדול בישראל".
אביו הועיד אותו להמשיך בהנהגת הישיבה שבה ראה חזות הכול. בשעת הנחת היסודות לישיבת וולוז'ין געה אביו ר' חיים בבכיה ואמר: "איך מויער דא איין מיין איצלען", כלומר, הנני מטביע ביסודות אלו את בני איצל.‏ בהקדמתו לספרו של אביו "נפש החיים", מעיד ר' יצחק על צוואת אביו אליו: "רק על דא נצטוויתי מפורש יוצא מפיו יום העלותו השמימה בנוראות דברים, להתחזק בכל כוחי לחזק בית אולפנא דידיה שלא תמוש תורה ח"ו".
לאחר פטירת אביו ר' חיים, בשנת תקפ"א (1821), נפלה הנהגת הישיבה על כתפיו, ובמכתבים שנשלחו אליו כהסכמה לספר "נפש החיים", מעתירים עליו גדולי הדור שבחים כמי שראוי לתפקידו. ר' יצחק המשיך את מסורת אביו בישיבה וראה בה תמיד את "בית אולפנא של כבוד מר אבא הגאון וצדיק המפורסם נ"ע" כפי שהדגיש במכתב לנדיבי הישיבה.‏ נראה שכמה מסדרי הישיבה שהפכו חלק מרוחה של וולוז'ין, התקבלו בתקופת הנהגתו, כמו: החלוקה בין תפקיד ראש הישיבה (אב"ד ור"מ) ותפקיד משנה ראש הישיבה; סדר לימוד פרשת השבוע מידי יום, וכן עריכת סדר פסח שהפכו שם דבר בייחוד בתקופת חתנו הנצי"ב.
לצד פעילותו הרוחנית והגדת השיעורים בישיבה היה עליו לדאוג גם לכלכלתה, ולשם כך נשלחו שד"רים כל קצוי תבל אותם צייד באגרות אישיות לנדיבים. בדומה לכל ראשי ישיבת וולוז'ין, טבע ר' יצחק סיומת מיוחדת לצד חתימתו: 'נפש נענה'.
ר' יצחק נפטר בעיר איווניץ הסמוכה לוולוז'ין, בערב שבת כ"ו באייר תר"ט (1849). בגלל כבוד השבת הוא נטמן במקום ולא בקברי אבותיו.

הנהגתו הציבורית:
ר' יצחק היה 'ראש המדברים' של יהדות רוסיה בכל העניינים הציבוריים הרי הגורל שנחתכו במחצית הראשונה של המאה ה-19. כונה בפי בני דורו בתארים: 'נשיא ישראל' ו'חכימא דיהודאי'. היה נחשב מאוד בעיני השלטון הצאריסטי והוחזק בעיניהם כעין הרב הכולל של יהודי ליטא ורוסיה הלבנה. ר' יצחק הרבה לנסוע לפטרבורג בענייני שתדלנות למען הכלל ולצורך זה אף היה קורא שפות זרות.‏ הגדרה ממצה על פעילותו הכלל-ישראלית, כתב אודותיו בן דורו, ר' יעקב הלוי ליפשיץ:
"אחי ועמי, הננו יודעים וזוכרים עוד את הגאון, החכם הכולל, נשיא ישראל ר' יצחק מוואלאזין זצ"ל, עוד זכרונו חרות על לבב כל איש מישראל, אהבתו ומסירת נפשו בעד עמו, רגשותיו הטהורים ומחשבותיו הטובות. עוד יסופר לדור מאמריו המחוכמים, הנמרצים והשנונים, אשר השיב למתנגדיו בהאסיפות אשר התייעצו כדת מה לעשות לתיקונה של אומה" (פעולת סופרים, הלבנון, גיליון 13, כ"א מרחשון תרל"ז).
בייחוד נקשר שמו בפרשת ההשכלה מטעם שזעזעה את היהדות הרבנית. שנות הארבעים של המאה הי"ט מאופיינות בתמורה שחלה במעמד ההשכלה, כאשר הממשלה הרוסית נקטה בצעדים שתכליתם כפיית רפורמה על מערכת החינוך היהודית האורתודוקסית, ובד בבד החלו המשכילים ובראשם ד"ר מקס לילינטל, לסייע לממשלה בפעולותיה. מכאן ואילך החל העימות בין המחנה המסורתי והמחנה המשכילי. מתוך תקווה כי שיתוף פעולה עם הממשלה ימזער את הנזק, קיבל ר' יצחק את ההחלטה הגורלית להגיע לידי פשרה עם השלטון, פשרה שתאזן את השפעת המשכילים.
בהקשר זה ידוע על מחלוקת נוקבת שהתגלעה בינו ובין ר' ישראל ליפקין מסלאנט. וכך מתאר זאת תלמידו של ר' ישראל שהיה עד לדברים:
"ויהי היום ור' יצחק וואלאזענער ז"ל שב מפעטערבורג ויבוא אצל ר' ישראל סלנטר באזרעצע ששמה למדנו... ויתנו שלום איש לרעהו, ויכנסו בחדר מיוחד... נפשי רעמה מאוד ותכסוף לשמוע דברי החכמים, אך בנחת דברו ולא יכולתי להציל מפי רי"ס ז"ל אך הדברים האלה, יען בקול גדול ובקצף הוציאם מפיו, וזה לשונו - ר' יצחק כלך מדרך זו עת השמד היא ועלינו להרג ולא נעבור כקטן כגדול. רעיון הממלכה היא לערוב דורינו החדש ביניהם" (תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד, פיעטרקוב תרס"ח, עמ' 61).

עזבונו התורני:
ר' יצחק לא הותיר אחריו כמעט עזבון תורני בהלכה. לא ידועים ממנו כלל חידושי סוגיות או תשובות בהלכה. גם במאסף המשפחתי "חוט המשולש" שנאסף מתורת אביו ר' חיים, מחותנו ר' הלל פריד מגרודנא וחתנו ר' אליעזר יצחק פריד, נעדר חלקו. הסבר לכך נותן נכדו ר' חיים הלל פריד:
"גם בשנת תרכ"ה הייתה העיר [= וולוז'ין] למאכולת אש ונשרפו הכתבים אשר נשארו משיני השריפה הראשונה אשר היו מונחים בין כתבי קדשו של א"ז הגאון הגדול מהרי"ץ ז"ל, ונשארו רק המעט מזעיר אשר היו שמורים תחת ידי אבי הגאון וצדיק ז"ל והמפוזרים בספרים הנדפסים" (הקדמה לספר "חוט המשולש").
על ידיעותיו בקבלה מעידה הערתו הארוכה בספר נפש החיים, שער א', הפותחת במילים: הג"ה מהרי"ץ.
ר' איצל'ה הותיר אחריו שני ספרי דרשות שנדפסו זמן רב לאחר פטירתו, על התורה ועל מסכת אבות. שני הספרים אינם מכתב ידו אלא מעריכת תלמידים מאוחרת. בהסכמה לספרו על התורה, כותב תלמידו ר' אליהו חיים מייזל: " בראותי את הכתוב על הספר נזכרתי הימים אשר עמדתי לפני הרב הגאון ז"ל בימי עלומי ולנגד עיני האירו זקוקין בנור דהוי נפקין מפומיה דמורי ז"ל". כמה רעיונות ממנו מצטט בשמו חתנו הנצי"ב בספרו "העמק דבר", כפי שהוא מציין בהקדמה לפירוש: "וגם יש פירושים אשר שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בימי חרפי".
סגנון דרשותיו על התורה מתאפיין בדרך 'משל ונמשל' הלקוח מהווי החיים. ספרו על מסכת אבות, למרות היותו קטן הכמות, כולל בתוכו כמה עיקרים מחשבתיים בהגדרת תורה, תפילה, תשובה, קדושה, עולם הזה, ועוד, מכבשונה של וולוז'ין.

יחסו לחסידות:
יחסו של ר' איצל'ה לחסידות, היה מתון ביחס לאביו ר' חיים וכפי הנראה אף חולל מפנה של ממש בקרב המתנגדים. ר' איצלה ניהל יחסים פוריים עם צדיקים חסידיים, בייחוד ידוע על שיתוף פעולה עם האדמו"ר ה'צמח צדק' איתו פעל יחד בשתדלנות בפטרבורג. כמו כן, ידוע על שינויים בין המהדורות של נפש החיים, הראשונה משנת תקפ"ד (1824) והשנייה משנת תקצ"ז (1897). במהדורה השנייה נשמטו המילים 'השפלה הגבה והגבוה השפל' שיוחסו במקור כנגד החסידים. ייתכן כי ר' איצלה ביקש בהשמטה זו לרכך את היחס כלפי החסידים בדור השני שלאחר החרם‏.
האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון כתב:
"בתחלת שנת תר״ג כשהוזמן אדמו״ר צ"צ [צמח צדק] לאספת הרבנים בפטרבורג, הנה אז כפעם הראשונה בא בחלופי דברים עם המנגדים, בעת ישיבתם יחדיו לטקס עצות ע״ד אספת הרבנים המיועדה... ההתראות הראשונה של הוד כ״ק אדמו״ר הצ"צ עם הגאון ר׳ יצחק מוואלאזשין עשתה רושם עז על הגאון רבי יצחק, ורושם טוב על הוד כ"ק אדמו״ר הצ"צ... אז הייתה לשיחה בפי המושלים כי בפגישתם של כ"ק אדמו״ר הצ״צ והגאון הר״י מוואלאזין נודע להמתנגדים כי גם החסידים הם גאונים, ולהחסידים נודע כי גם המתנגדים הם צדיקים. הקירוב הכללי וההשתתפות בעסקי הכלל השפיעו לטוב על היחס הכללי אשר בין המנגדים והחסידים, עד כי בכמה מקומות נתאחדו גם בענייני הפרט ויהיו למשפחה אחת".
(קונטרס לימוד החסידות, ברוקלין תשנ"א, עמ' 14-15)

חיבוריו:
• מילי דאבות, דרשות על מסכת אבות, ווילנא תרמ"ח, 1888.
• פה קדוש, דרשות על התורה, בעריכת יעקב קאפעלאוויטץ, ווארשא תר"ן, 1890.
צאצאיו:
על רעיתו של ר' איצל'ה שהייתה ממשפחת הוטנר המיוחסת לא ידוע הרבה.
ר' איצל'ה הותיר אחריו בן יחיד, ר' אליהו שלמה זלמן, חמיו של ר' יהושע השיל לווין, רב ומחבר פורה שנדחה מהנהגת הישיבה, וכן חמש בנות: רבקה אשת ר' אליעזר יצחק פריד; ריינה בתיה אשת ר' נפתלי צבי יהודה ברלין הנצי"ב; רעכיל אשת ר' שמואל לנדא מווילנא; בת שנישאה לר' זלמן משה יפה מרוגובה; בת שנישאה לר' נחום חיים מאיווניץ. שני בנים נוספים, חיים ושמחה נפתלי הערץ, מתו בצעירותם. שני חתניו הראשונים מילאו מישרות בהנהגת ישיבת וולוז'ין.
תלמידיו:
• ר' מרדכי גימפל יפה מרוז'ינוי.
• ר' אליהו חיים מייזל מלודז'.
• ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק.
• ר' מרדכי אלישברג מבויסק.
• ר' שמואל סלנט מירושלים.
• ר' יחיאל מיכל הלוי אפשטיין מנובהרדוק.
• ר' יצחק יעקב ריינס מלידא.
• ר' ישראל איסר שפירא ממזריטש.
• ר' מאיר פיימר מסלוצק.

יבואו החכמים וירחיבו.

והנה דבר תורה נאה שראיתי משמו אשר לפי דעתי אין כמוהו לאפיין את דמותו והנהגתו הציבורית של הגרי"ץ זצ"ל:
איתא במשנה (סוטה מט,ב): "ר' פנחס בן יאיר אומר, משחרב בית-המקדש בושו חברים כו' ונדלדלו אנשי מעשה ואין מבקש ואין שואל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים". עוד שם, "ר' אליעזר הגדול אומר, משחרב בית המקדש ועמא אזלא ודלדלה ואין שואל ואין מבקש על מי לנו להשען על אבינו שבשמים". עוד שם: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכו' על מי לנו להשען על אבינו שבשמים".
תמוה הוא, מדוע שילשה המשנה את חתימת המאמר "על מי לנו להשען" שלשה פעמים במקום לאמרו רק בסוף כל המאמרים?
אמר הגר"י זצ"ל, אשר גם חתימת המאמר הוא אחת מסימני הרעה והקללה ר"ל, וכמעט הגדולה מכולם. הן אם נדלדלו אנשי מעשה וכו', מה ראוי למנהיגי הדור לעשות, לקום ולעמוד בפרץ עמם ודתם. אולם המה תחת להתאחד ולתת עצות והנהגות ישרות כדי לעצור ביד הרעה, יטמנו ידיהם בצלחת, ויאמרו רק על מי לנו להשען על אבינו שבשמים, בתקוה כי מן השמים ירחמו גם אם לא ינסו דבר מה בפועל. לפיכך שילשה המשנה משפט זה שלשה פעמים, להורות כי גם הוא מעיקרי סימני הקללה!
(מאמר הרב יעקב הלוי ליפשיץ ב"הלבנון" שנת תרל"ד מפי רבי יצחק זאב סולובייצ'יק אבי ה"בית הלוי" "אשר שמע בעצמו מפה קדשו של הגאון הג' המפורסם וכו' מו"ה יצחק זצ"ל מוולוז'ין", הובא במהדורה החדשה של הספר "פה קדוש" בהוצאת מכון "מורשת הישיבות" ירושלים תשנ"ה עמ' שמ"ז-שמ"ח).

הנצי"ב מזכיר כמה מחידושיו בהעמק דבר:
בראשית ל לא, לד כא, מז ל; במדבר א מב (חידוש זה מובא בשם האר"י), כה יב ובדברים א כב. ראה גם בפירושו של הנצי"ב על שיר השירים – רינה של תורה ז א.
ראה את תשובתו לבנו "אודות המנהג בבית חותני זקנך הגאון מוהר"י זצ"ל..." (משיב דבר ח"א, סימן כא, עמ' יג – 25), ראה עוד (שם ח"ב, סימן קד, עמ' פג – 165): "וזכרוני [כך במקור] ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוואלזין זצ"ל שפעם אחת הסכים רבינו הגר"א...". ראה גם מקו"ב ח"ד, עמ' 1917-1922.

לגבי 'פה קדוש' וייחוסו לר' איצל'ה בעצמו, יש להרחיב.

ואם כבר, נזכיר כאן הגהה לרוח חיים פרק ב משנה א [שלכאו' היא ממנו ויל"ע בזה]

הג"ה ויבואר עוד על דרך מליצה מאמר הכתוב (משלי כז, יט), כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כי הנה ידוע כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע ע"ב) וכי מי שהוא זך לבב לא ירגיש כלל ערמת וחטאי הבריות. אך מי שהוא בעצמו כן יערים ומלוכלך בחטאים הוא מרגיש מיד בחבירו העושה כמעשהו והכרת פשעי חבירו הוא כמו מראה מלוטשה המראה לאדם צורה כצורתו אם לבן ואם מפוחם והרואה צורה מפוחמת במראה הלא ידע כי בנפשו הוא וליבון הוא צריך. וזה שכתוב כמים הפנים לפנים הצורה אשר רואה לעומתו במים כן צורת עצמו, כן לב האדם לאדם מה שהוא רואה ומכיר בחבירו גם בקרבו תשכון העול והחטא הלזה. ומה שרואה חטא בחבירו הוא בעצמו יפשפש במעשיו כי יש בו אותו חטא. אבל אמרו (נגעים פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ועל דרך מליצה כל הנגעים של חבירו אדם רואה ומבזהו על זה. אך אינו רואה על ידי זה נגעי עצמו לומר הלא על כי בקרבי כל אלה לכך אני מכיר בפשעי חבירי. ולכן הזהיר התנא שיראה על עצמו כמו שרואה על חבירו וכנזכר לעיל. וזהו אמרו איזהו דרך ישרה כו' כל שהיא תפארת כו' ותפארת לו מן האדם שילמוד כל אופני עניניו כמו שרואה ומתדמה על חבירו וידון מזה על עצמו ע"כ הג"ה.

והדברים נפלאים,
יש לציין שיסוד זה שהזולת הוא כמו "מראה" ידוע מהרבה מגדולי החסידות ומהבעש"ט כמה פעמים, אך בשורשו הוא מופיע גם בכלי יקר ועוד.

לייטנר כתב:הנצי"ב מזכיר כמה מחידושיו בהעמק דבר:
בראשית ל לא, לד כא, מז ל; במדבר א מב (חידוש זה מובא בשם האר"י), כה יב ובדברים א כב. ראה גם בפירושו של הנצי"ב על שיר השירים – רינה של תורה ז א.
ראה את תשובתו לבנו "אודות המנהג בבית חותני זקנך הגאון מוהר"י זצ"ל..." (משיב דבר ח"א, סימן כא, עמ' יג – 25), ראה עוד (שם ח"ב, סימן קד, עמ' פג – 165): "וזכרוני [כך במקור] ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוואלזין זצ"ל שפעם אחת הסכים רבינו הגר"א...". ראה גם מקו"ב ח"ד, עמ' 1917-1922.

לאמיתו של דבר ישנן עשרות מקבילות בין פירושיו של הנצי"ב ב'העמק דבר' לבין פירושיו של הגרי"ץ ב'פה קדוש' כאשר ברובן המוחלט אין הנצי"ב מזכיר את הגרי"ץ כלל!
דוגמא בולטת במיוחד היא ביאורו היחודי של הנצי"ב על חטא העגל (העמק דבר שמות לב,א-ב) ששוה כמעט לחלוטין לביאורו של הגרי"ץ בסוגיא זו כפי שזה מופיע בכתב-יד שנדפס מחדש בסוף המהדורה החדשה של הספר 'פה קדוש 'הנ"ל (עמ' שס"ט-ש"ע).
דוגמא נוספת היא ביאורו היחודי של הנצי"ב לפרשת ההתגלות בסנה (העמק דבר שם ג,ב-ג) שמקביל גם הוא לביאורו של הגרי"ץ לענין זה כפי שזה מופיע ב'פה קדוש' על אתר.
וישנן דוגמאות רבות נוספות.
והדבר צריך תלמוד.

ארי שבחבורה כתב:

לייטנר כתב:הנצי"ב מזכיר כמה מחידושיו בהעמק דבר:
בראשית ל לא, לד כא, מז ל; במדבר א מב (חידוש זה מובא בשם האר"י), כה יב ובדברים א כב. ראה גם בפירושו של הנצי"ב על שיר השירים – רינה של תורה ז א.
ראה את תשובתו לבנו "אודות המנהג בבית חותני זקנך הגאון מוהר"י זצ"ל..." (משיב דבר ח"א, סימן כא, עמ' יג – 25), ראה עוד (שם ח"ב, סימן קד, עמ' פג – 165): "וזכרוני [כך במקור] ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוואלזין זצ"ל שפעם אחת הסכים רבינו הגר"א...". ראה גם מקו"ב ח"ד, עמ' 1917-1922.

לאמיתו של דבר ישנן עשרות מקבילות בין פירושיו של הנצי"ב ב'העמק דבר' לבין פירושיו של הגרי"ץ ב'פה קדוש' כאשר ברובן המוחלט אין הנצי"ב מזכיר את הגרי"ץ כלל!
דוגמא בולטת במיוחד היא ביאורו היחודי של הנצי"ב על חטא העגל (העמק דבר שמות לב,א-ב) ששוה כמעט לחלוטין לביאורו של הגרי"ץ בסוגיא זו כפי שזה מופיע בכתב-יד שנדפס מחדש בסוף המהדורה החדשה של הספר 'פה קדוש 'הנ"ל (עמ' שס"ט-ש"ע).
דוגמא נוספת היא ביאורו היחודי של הנצי"ב לפרשת ההתגלות בסנה (העמק דבר שם ג,ב-ג) שמקביל גם הוא לביאורו של הגרי"ץ לענין זה כפי שזה מופיע ב'פה קדוש' על אתר.
וישנן דוגמאות רבות נוספות.
והדבר צריך תלמוד.

זה מה שקורה כשמצטטים הודעה של מישהו, ומשמיטים את ההערה שעליה רוצים להעיר.

לייטנר כתב:

ארי שבחבורה כתב:

לייטנר כתב:הנצי"ב מזכיר כמה מחידושיו בהעמק דבר:
בראשית ל לא, לד כא, מז ל; במדבר א מב (חידוש זה מובא בשם האר"י), כה יב ובדברים א כב. ראה גם בפירושו של הנצי"ב על שיר השירים – רינה של תורה ז א.
ראה את תשובתו לבנו "אודות המנהג בבית חותני זקנך הגאון מוהר"י זצ"ל..." (משיב דבר ח"א, סימן כא, עמ' יג – 25), ראה עוד (שם ח"ב, סימן קד, עמ' פג – 165): "וזכרוני [כך במקור] ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוואלזין זצ"ל שפעם אחת הסכים רבינו הגר"א...". ראה גם מקו"ב ח"ד, עמ' 1917-1922.

לאמיתו של דבר ישנן עשרות מקבילות בין פירושיו של הנצי"ב ב'העמק דבר' לבין פירושיו של הגרי"ץ ב'פה קדוש' כאשר ברובן המוחלט אין הנצי"ב מזכיר את הגרי"ץ כלל!
דוגמא בולטת במיוחד היא ביאורו היחודי של הנצי"ב על חטא העגל (העמק דבר שמות לב,א-ב) ששוה כמעט לחלוטין לביאורו של הגרי"ץ בסוגיא זו כפי שזה מופיע בכתב-יד שנדפס מחדש בסוף המהדורה החדשה של הספר 'פה קדוש 'הנ"ל (עמ' שס"ט-ש"ע).
דוגמא נוספת היא ביאורו היחודי של הנצי"ב לפרשת ההתגלות בסנה (העמק דבר שם ג,ב-ג) שמקביל גם הוא לביאורו של הגרי"ץ לענין זה כפי שזה מופיע ב'פה קדוש' על אתר.
וישנן דוגמאות רבות נוספות.
והדבר צריך תלמוד.

זה מה שקורה כשמצטטים הודעה של מישהו, ומשמיטים את ההערה שעליה רוצים להעיר.

מה אעשה ומעולם לא שמעתי על כל פקפוק בייחוסו של 'פה קדוש' לר' איצל'ה זצ"ל, אולם ודאי וודאי שאשמח מאוד אם יואיל כב' להרחיב בזה.

ובכן? האם למישהו ידוע משהו בנידון?

בידי יש הערכות לא מספקות, לכן לא אכתבן.
אשמח אם יש מי שיש בידו משהו מבוסס, מעבר לעובדה הברורה שמדובר בתלמיד ששכתב דברים ששמע מר' איצל'ה שנים רבות קודם לכן.

לייטנר כתב:בידי יש הערכות לא מספקות, לכן לא אכתבן.
אשמח אם יש מי שיש בידו משהו מבוסס, מעבר לעובדה הברורה שמדובר בתלמיד ששכתב דברים ששמע מר' איצל'ה שנים רבות קודם לכן.

אכן, אולם בעובדה זו כשלעצמה אין כדי להטיל פקפוק בכך שעיקרי הדברים - לכל הפחות - אכן יצאו מפיו של ר' איצל'ה.

פליאה נוספת שראויה לציון בהקשר זה היא העובדה שהנצי"ב אינו נמנה בין המסכימים על 'מילי דאבות' (וילנא תרמ"ח) ו'פה קדוש' (ורשה תר"ן), זאת למרות שלכאורה הנצי"ב היה צריך להיות הכתובת הטבעית לנתינת הסכמה על ספרים אלו שאוצרים בתוכם את תורתו של חותנו רבי איצל'ה.
יש לציין כי באשר ל'מילי דאבות' הפליאה כפולה ומכופלת, שכן אחד משבעת (!) המסכימים על הספר הוא הג"ר רפאל שפירא חתנו של הנצי"ב שהיה באותה עת רבה של בוברויסק, מה שכמובן מגדיל את התמיהה - מדוע המו"ל פנה אל חתן נכדתו של רבי איצל'ה ולא אל חתנו?

ארי שבחבורה כתב:פליאה נוספת שראויה לציון בהקשר זה היא העובדה שהנצי"ב אינו נמנה בין המסכימים על 'מילי דאבות' (וילנא תרמ"ח) ו'פה קדוש' (ורשה תר"ן), זאת למרות שלכאורה הנצי"ב היה צריך להיות הכתובת הטבעית לנתינת הסכמה על ספרים אלו שאוצרים בתוכם את תורתו של חותנו רבי איצל'ה.
יש לציין כי באשר ל'מילי דאבות' הפליאה כפולה ומכופלת, שכן אחד משבעת (!) המסכימים על הספר הוא הג"ר רפאל שפירא חתנו של הנצי"ב שהיה באותה עת רבה של בוברויסק, מה שכמובן מגדיל את התמיהה - מדוע המו"ל פנה אל חתן נכדתו של רבי איצל'ה ולא אל חתנו?

זה חלק ממה שיש בידי.

אם כן הוא מדוע שלא תשתף אותנו בשאר?
(אפשר גם באישי)

אם זה כ"כ מסקרן אתכם אפשר להרים טלפון לרב אליאך המו"ל, (איש אדיב מאד) או לרב שפירא. שני המולי"ם של פה קדוש. ונא לשתף אותנו בדברים.

מגוחך להביא את דברי הריי"צ כמקור הסטורי לתולדות הגאון ר' איצל'ה.

מצו"ב תמונה פחות ידועה של הנצי"ב.
האם ישנם עוד תמונות?

אימרה תמוהה משמו של ר' איצלה:


המקור: הסכמת הגאון אברהם צבי פינחס גאב"ד טיקטין לספר מקור ברוך של ר' ברוך פרידנברג ירושלים תרפ"ט.

ארי שבחבורה כתב:חיבוריו:
• מילי דאבות, דרשות על מסכת אבות, ווילנא תרמ"ח, 1888.
• פה קדוש, דרשות על התורה, בעריכת יעקב קאפעלאוויטץ, ווארשא תר"ן, 1890.
.

הספר "פה קדוש" שנמצא בהיברו-בוקס מגיע רק עד לפרשת כי תשא.

בספריית הסמינר שכטר נמצא כת"י מהספר שנכתבה בשנת תרכ"א (שלשים שנה טרם נדפסה בווארשא) הלשון שונה במקצת ממה שנדפסה ב'פה קדוש' ויש שם חידו"ת על כל חמשה חומשי תורה
http://hebrewmanuscripts.org/hbm_1954.pdf

-

מצאתי שאכן נדפסה הספר מכת"י הזה בשנת תשנ"ד:
http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?153530