מעשה שהיה בערב שבת בא' שהדליק כדין נרות לאחר פלג המנחה, ומעט זמן אחר הדלקתו נתן לבו שאפשר שהנרות אינם דולקים יפה וחשש שמא ייכבו, הלך והדליק נרות אחרים ותיקן פתילתם היטב יותר, לסוף באה רוח גדולה וכבתה הנרות הראשונים והוא הלך לביהכ"נ שמח וטוב לב על חכמתו שעמדה לו.
אלא שבפגשו חכם אחד מגדולי הזמן העיר הלה את רוחו כי אפשר ולא התקימה כאן מצות הדלקה כלל, כי בשעה שדלקו הנרות הראשונים לא היה מחויב כלל בהדלקה וא"כ הנרות הנוספים הרי הם נרות בעלמא ולכשכבו הראשונים בעינן הדלקה מחודשת שרק היא עושה מצוה וזה אין כאן, ממילא אין כאן הדלקה.
[כמובן שזה רק לפי הט"ז והמהרש"ל שכתבו הפוסקים לחוש להם, דפליגי על תרומת הדשן דאיהו ס"ל דכבתה אין זקוק לה אמרי' בער"ש ג"כ, ופשוט].
ונאים הדברים.