מגילה י, ב בגמ', תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים.
והנה בדומה לזה איתא לקמן (יט, א) דשוי נפשיה ע"ז, ומשמע דהמן עשה "עצמו" לעבודה זרה.
וכן במד"ר אסתר (פרשה ז ח) איתא ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים, וכן לעיל מיניה איתא, שעשה עצמו עבודת כוכבים הדא הוא דכתיב כורעים ומשתחוים להמן.
אבל במד"ר שם (פרשה ז) משמע דהמן לא עשה עצמו ע"ז אלא שעשה לו צלם. וז"ל המדרש: מה עשה המן, עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לבו, וכל מי שהי' משתחוה להמן הי' משתחוה לע"ז.
וכן מובא בפרקי דר"א (פרק נ), ומה עשה המן עשה לו תבנית גלולים מרוקם על בגדיו וכו'.
ובביאור הרד"ל שם כתב שכתוב בתרגום ראשון אנדרטא די הקים בחדיה (פי' בחזה שלו דהיינו ג"כ על לבו), ובאסת"ר איתא על בגדיו ועל לבו, עכ"ד.
ובילקוט שמעוני (רמז תתרנד): יש אומרים נתן אלהיו בכליו וכך הי' מהלך ומהרהר בלבו, אם ישתחוה לי, נמצא עובד ע"ז. לכך נאמר ומרדכי לא יכרע וכו'.
ובאבן עזרא (אסתר ג ב) שכתב ידועים ונכון מה שדרשו רז"ל כי צורת צלם וע"ז היו בבגדיו או על מצנפתו עכ"ל.
וכן הוא בפירוש רבינו בחיי ע"ד המדרש (אסתר ג א) שכתב היה על בגדיו ועל מצנפתו צורת עבודת כוכבים וכו'.
ולכאורה בעינן למשכוני נפשין למצוא פשר דבר הסתירה במדרשי חז"ל מיניה וביה אם המן הרשע עשה עצמו עבודה זרה או שההשתחויה היתה לצלם המרוקם על לבו ועל בגדיו.