פורום אוצר החכמה

לתומי חשבתי שהכל יודעים שהרמב"ם פירש כן גם את מעשה ביאת ג' המלאכים לאברהם (מעשה מלא נפק"מ מראשיתו עד סופו), שלא היתה במציאות אלא בחלום-נבואתו של אברהם. הרי על כך בדיוק יצאה ביקורתו של הרמב"ן.

יאיר כתב:אוצר, איך תפרש את הפס':
"וילך שלמה--אחרי עשתורת, אלוהי צידונים; ואחרי מלכום, שיקוץ עמונים" (מלכים א יא ה).
"אז יבנה שלמה במה, לכמוש שיקוץ מואב, בהר, אשר על-פני ירושלים; ולמולך, שיקוץ בני עמון" (מלכים א יא, ז).
"ואת-הבמות אשר על-פני ירושלים, אשר מימין להר-המשחית, אשר בנה שלמה מלך-ישראל לעשתורת שיקוץ צידונים ולכמוש שיקוץ מואב, ולמלכום תועבת בני-עמון--טימא, המלך" (מלכים ב, כג יג)?

לא הבנתי מקום שחז"ל פירשו מי יבוא אחריהם?
כל הדיון הוא כשלא פירשו.

תוך כדי דיבור כתב:לתומי חשבתי שהכל יודעים שהרמב"ם פירש כן גם את מעשה ביאת ג' המלאכים לאברהם (מעשה מלא נפק"מ מראשיתו עד סופו), שלא היתה במציאות אלא בחלום-נבואתו של אברהם. הרי על כך בדיוק יצאה ביקורתו של הרמב"ן.

היא הנותנת לדעתו של הרמב"ם זה סיפור שלא יכול להתפרש כפשוטו כי מלאכים מהותם שאינם גשמיים ולכן מפרשו שלא כפשוטו וזה מה שכתבתי בדעת הרמב"ם.

אדרבא, בסיפור זה יש פרטים שאם אתה מפרש הכל כנבואה הריהם זרים ומוזרים וכמעט חסרי פשר. עניין צחוקה של שרה למשל. אמנם ברור שהרמב"ם אזיל לשיטתיה, אבל זהו בדיוק העניין, שיש שפירשו גם דברים שהתורה מספרת כמעשי האבות לכל דבר, כדבר שלא התרחש במציאות (כמובן לא הגיעו עד הקיצוניות של אותם שמחה בהם הרשב"א, שאחזו שאברהם ושרה עצמם לא היו אלא משל).

אוצר אני לא מבין מה ההתממות הזו, דבריו של תוכ"ד על דברי הרמב"ם על ביאת ג' המלאכים, הם רק קצהו של הקרחון, וכי יש ענין לעלות כאן באוב את כל הפולמוסים עם האליגוריסטים וכו' וכו', כמדומה שלאחרונה עלה לאוצר ספר האמיתות או משהו כזה, בההדרת הרב קאפח, של חכמי שיטה זו (שהיתה נפוצה בתימן בזמן מסוים), איני זוכר, ושם במבוא פרטים מענינים וחדשים.

אוצר החכמה כתב:

יאיר כתב:אוצר, איך תפרש את הפס':
"וילך שלמה--אחרי עשתורת, אלוהי צידונים; ואחרי מלכום, שיקוץ עמונים" (מלכים א יא ה).
"אז יבנה שלמה במה, לכמוש שיקוץ מואב, בהר, אשר על-פני ירושלים; ולמולך, שיקוץ בני עמון" (מלכים א יא, ז).
"ואת-הבמות אשר על-פני ירושלים, אשר מימין להר-המשחית, אשר בנה שלמה מלך-ישראל לעשתורת שיקוץ צידונים ולכמוש שיקוץ מואב, ולמלכום תועבת בני-עמון--טימא, המלך" (מלכים ב, כג יג)?

לא הבנתי מקום שחז"ל פירשו מי יבוא אחריהם?
כל הדיון הוא כשלא פירשו.

א"כ נתת דבריך לשיעורין ואם ראינו שחז"ל פירשו שלא לפי הפשט מי אסר עלינו לפרש גם פס' אחרים שלא כמו הפשט בדיוק? (למרות שבעקרון אני מסכים איתך אך אכן יש דיעות כמו הרמב"ם ועוד שלא סברו כך).

איש_ספר כתב:אוצר אני לא מבין מה ההתממות הזו, דבריו של תוכ"ד על דברי הרמב"ם על ביאת ג' המלאכים, הם רק קצהו של הקרחון, וכי יש ענין לעלות כאן באוב את כל הפולמוסים עם האליגוריסטים וכו' וכו', כמדומה שלאחרונה עלה לאוצר ספר האמיתות או משהו כזה, בההדרת הרב קאפח, של חכמי שיטה זו (שהיתה נפוצה בתימן בזמן מסוים), איני זוכר, ושם במבוא פרטים מענינים וחדשים.

אם תוכל בבקשה (בכל זאת) לפרט קצת יותר, אודה לך מאוד.

מכובדי איש ספר,
אכן צריך להעמיד את הדברים על השולחן, ולזה כוונתי כל הזמן, שהמאמינים בתורה כפי שהיא מסורה לנו מדור מדור לא מקבלים פירוש אליגורי למעשים המופיעים בתורה, וזה מה שכתבתי כאן כל הזמן. ומה שביארתי הוא שלדעתי גם את דברי הרמב"ם במקומות בם פירש עלינו לדחוק ולהעמיד רק על צד ההכרח ככל יכלתינו וכפי שביארתי.

יאיר כתב:

אוצר החכמה כתב:

יאיר כתב:אוצר, איך תפרש את הפס':
"וילך שלמה--אחרי עשתורת, אלוהי צידונים; ואחרי מלכום, שיקוץ עמונים" (מלכים א יא ה).
"אז יבנה שלמה במה, לכמוש שיקוץ מואב, בהר, אשר על-פני ירושלים; ולמולך, שיקוץ בני עמון" (מלכים א יא, ז).
"ואת-הבמות אשר על-פני ירושלים, אשר מימין להר-המשחית, אשר בנה שלמה מלך-ישראל לעשתורת שיקוץ צידונים ולכמוש שיקוץ מואב, ולמלכום תועבת בני-עמון--טימא, המלך" (מלכים ב, כג יג)?

לא הבנתי מקום שחז"ל פירשו מי יבוא אחריהם?
כל הדיון הוא כשלא פירשו.

א"כ נתת דבריך לשיעורין ואם ראינו שחז"ל פירשו שלא לפי הפשט מי אסר עלינו לפרש גם פס' אחרים שלא כמו הפשט בדיוק? (למרות שבעקרון אני מסכים איתך אך אכן יש דיעות כמו הרמב"ם ועוד שלא סברו כך).

אני לא מבין, מה תאמר על מי שיאמר דבר כזה אחרי שראינו שחז"ל פירשו את הפסוק שלא כפשוטו ופירשו עין תחת עין ממון מי אסר עלינו לפרש גם פסוקים אחרים שלא כפשוטם ולמשל מה שכתוב בתורה וחלצה נעלו אין הדבר כפשוטו אלא ...

תוך כדי דיבור כתב:אדרבא, בסיפור זה יש פרטים שאם אתה מפרש הכל כנבואה הריהם זרים ומוזרים וכמעט חסרי פשר. עניין צחוקה של שרה למשל. אמנם ברור שהרמב"ם אזיל לשיטתיה, אבל זהו בדיוק העניין, שיש שפירשו גם דברים שהתורה מספרת כמעשי האבות לכל דבר, כדבר שלא התרחש במציאות (כמובן לא הגיעו עד הקיצוניות של אותם שמחה בהם הרשב"א, שאחזו שאברהם ושרה עצמם לא היו אלא משל).

אני חוזר ואומר הדוגמה הזאת מוכיחה את ההפך בדיוק, והסבריך רק מחזקים את זה, כיוון שהרמב"ם לא יכל לבאר את העניין הזה כפשוטו בגלל הקושי העצום לדעתו לגבי המלאכים, נאלץ לבאר שכאן העניין היה במראה הנבואה, והיא הנותנת שלא ביאר שזה משל בעלמא ומעשה שלא היה, אלא כוונתו שכל מקום המתוארת ראיית מלאכים ברור הדבר לקורא שמדובר במראה הנבואה, ולכן כאן הכתוב קורא מצד עצמו ואומר שאין הדברים כפשוטם, אבל אין מכאן ראייה למעשים שברור לכל קורא מצד התוכן שמתארים מעשים שהיו.

וככלל וזו תשובה לעניות דעתי לכל הנושא, עיקר האמונה המסורה בידינו אינה תלויה בפירוש כזה או אחר של הפסוקים אלא בקבלה המקויימת בידינו מדור דור וגם אם יש ויכוחים לפעמים על פרטים מסויימים בביאורם הדברים העיקריים, אין מי שמאמין בתורת משה שמסתפק בהם ואחד היסודות העיקריים בעניין הזה הוא האמונה הגמורה בדברי חז"ל כפי שפירשו את המקרא כולו ובאמיתת דבריהם בכל דבר, ולא לסטות ממנה ימין ושמאל, לא לצד ההופכים את כל דברי התורה למשל בעלמא ח"ו, ולא לצד המפרשים את המעשים כפשוטם שלא כקבלתינו, ומלעיבים במלאכי אלוקים.

שמעתי בשם הגר"א שח"ו ששחטו אלא שעשה בו פצע
ומה ששחטיה היינו לתיקון חטא בני עלי וזה תיקון הדעת
ועוד פירש הגר"א שם שנחלקו רבה ורבי זירא בפסחים צ"ו שחיטה קבע וכו'
ובדף צ"ז תיובתא דרבה תיובתא היינו שנתקבלה תשובתו [תיקון בית עלי]
ובשנה הבאה נחלקו רבה ורבי זירא בפלוגתא בפסחים דף צ'

משה ששון כתב:שמעתי בשם הגר"א שח"ו ששחטו אלא שעשה בו פצע
ומה ששחטיה היינו לתיקון חטא בני עלי וזה תיקון הדעת
ועוד פירש הגר"א שם שנחלקו רבה ורבי זירא בפסחים צ"ו שחיטה קבע וכו'
ובדף צ"ז תיובתא דרבה תיובתא היינו שנתקבלה תשובתו [תיקון בית עלי]
ובשנה הבאה נחלקו רבה ורבי זירא בפלוגתא בפסחים דף צ'

היכן מופיע פירוש זה?

כנראה כאן:
viewtopic.php?f=26&t=4311#p76482

יאיר כתב:כנראה כאן:
viewtopic.php?f=26&t=4311#p76482

שם לא נזכרו בני עלי.

כוונתי לזה:

משה ששון כתב:שמעתי שיהודי אחד בארה"ב הדפיס ספר ובו סיפורים רבים שקיבל, איני זוכר את שם הספר ואולי נקרא פרח שושנה אדומה
או דו יובלין, ובו דרוש ארוך שקיבל שהגר"א אמר בפורים
ובו ביאר את סוד עד דלא ידע ואת סוד הדעת ואת קם רבה וכו'

(האם עיינת שם?)

יאיר כתב:כוונתי לזה:

משה ששון כתב:שמעתי שיהודי אחד בארה"ב הדפיס ספר ובו סיפורים רבים שקיבל, איני זוכר את שם הספר ואולי נקרא פרח שושנה אדומה
או דו יובלין, ובו דרוש ארוך שקיבל שהגר"א אמר בפורים
ובו ביאר את סוד עד דלא ידע ואת סוד הדעת ואת קם רבה וכו'

(האם עיינת שם?)

סליחה שהטרחתי את כתר"ה. אני חשבתי שהכוונה היתה להודעה הארוכה שהיתה שאשכול הנ"ל.
את הספר לא ראיתי- איך אפשר למצוא אותו, כאן בארצינו הקדושה?

איני יודע.
גם בח"ח שאלו (ולא נענו):

"אודות הספר פרח שושנה אדומה:

הספר נכתב ע"י בריסקער אחד מעיר בריסק לפני 60 שנה והוא מדבר בגדלותו של רבינו הגר"א בגילויים נוראיים מה שעשה במסיבת פורים ובכל מיני הזדמנויות. מישהו יודע פרטים על הספר ומחברו
וכן היכן ניתן להשיגו באיטרנט או בחנויות הספרים?"

(דו יובלין הוא של אותו מחבר ר' גולבסקי, חיים דובער ב"ר משה ראובן)
http://www.chabadlibrary.org/catalog/in ... de=alefbet

ר' ששון התוכל להשיב?

שמעתי שחיפשו את הספר והוא רשום בספריית ליובאויטש נ"י
אבל נעלם ממקומו
ושמעתי שנמצא אצל רב אחד בירושלים, ואצל שני רבנים בבני ברק, שאינם מעוניינים להודיע שהוא אצלם

יצא קונטרס בהספד על הגה"צ רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ"ל הנקרא ויעל אליהו בסערה
ושם כתוב שקראו לפניו מדברי פרח שושנה אדומה
ואישר שזה מתאים לומר שאמר כן הגר"א [איני זוכר במדויק את הנוסח]

למע"כ הרב 'איש ספר' ולמע"כ הרב 'אוצר החכמה',

כתב הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ב פכ"ה) שבעצם אין מניעה מלפרש את מעשה בראשית כמשל (כמו ביטויי הגשמת הבורא שבמקרא), אלא שהדבר לא נכון מסברא, וזה לשונו:
"דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בעניין חידוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם; ואמנם הביאונו שלא לעשות זה ושלא נאמינהו, ב' סבות: האחת מהם, שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת, ויתחייב בהכרח שיפורש כל מה שיחלוק על פשוטו המופת, ויודע שיש לו פירוש בהכרח, וקדמות העולם לא התבאר במופת ואין צריך שיודחו הכתובים ויפורשו מפני הכרעת דעת שאיפשר להכריע סותרו בפנים מן ההכרעות, וזה סבה אחת. והסבה השנית כי האמננו שהש"י בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה ולא יכזיב מאמר כל נביא, ואין בו אלא מה שיחשבו הפתאים שבזה כנגד הכתוב, ואינו כנגדו כמו שבארנו אבל הוא כוונת הכתוב, אבל אמונת הקדמות ע"צ אשר יראה אותו אריסט"ו שהוא על צד החיוב ולא ישתנה טבע כלל ולא יצא דבר חוץ ממנהגו, הנה היא סותרת הדת מעקרה ומכזבת לכל אות בהכרח ומבטלת כל מה שתיחל בו התורה" ע"ש.

(וע"ע בזה באגרות הראי"ה ח"א סי' צא, עמ' קה-קו, וסי' קלד, עמ' קסג-קסד, והדברים ידועים).

<><><>

להרב 'אוצר החכמה',

הרמב"ם בהקדמת 'חלק' כותב: "והכת השלישית... שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד... ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר: 'להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם', וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו', לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ' הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו' משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו - אמר אחד מהם - משל היה, ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה. וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה, ורבים כאלה".

וא"כ נמצאו גם כתובים ע"ד הסיפור שבאמת רק "משל היה". (כמובן, זו איננה קושיא על שיטת הרב 'איש ספר', שהרי כל הדוגמאות שהזכיר הרמב"ם הם מנביאים ומהכתובים, ולא מהתורה).

אוצר החכמה כתב: כמובן כל זה על הנבואות, אבל הסיפורים והמעשים הכתובים בין בתורה ובין בנ"ך ודאי היו כפשוטם, ואין חולק בזה, וכידוע מה שכתב הרשב"א על המפרשים שאברהם ושרה הוא חומר וצורה.

כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה?

קם רבה ושחטיה לרבי זירא

במסכת מגילה ז' ע"ב איתא, אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה.

עיין בשל"ה הקדוש (פ' תצוה), וז"ל וזהו סוד מאמרם במסכת מגילה רבה שחטיה לרבי זירא בסעודת היין, רצה לומר הפשט החומר כענין ישראל בהר סיני, כי נכנס עמו תוך השגה גדולה וכו'. ומה שדבר בלשון שחיטה האמת הוא כפי כפשטו, וישחטם בדבר שלא היה שם שחיטה ממש רק מיתה ודברה תורה כלשון בני אדם, עיין שם.

ולפי דברי השל"ה יש לפרש עוד המשך דברי הגמ' מה שאמרו, למחר בעי רחמי ואחייה, דאחר שבאו לידי השגה גדולה זו, א"כ "למחר", כלומר במלחמת ה-מחר שהיא "מלחמת עמלק" הנקראת מחר כנאמר, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר וגו', הראה לו רבה [מכח אותם דרגות שהגיעו ממשתה היין ], את הדרך איך שעם סייעתא דשמיא טובא [בעי רחמי] מוחים ומוחקים אותו עמלק, וזהו ואחייה.

ב"ה

מביאוריהם של ראשונים ואחרונים:
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=1023
http://www.mercazharav.org.il/default.asp?pg=3&id=94 (בשתי הפסקאות הראשונות התייחסות כללית לפורים)
http://www.yk8.org/artsfl/mamar_74.pdf
http://www.toraisrael.com/show.asp?id=50600
http://www.kipa.co.il/community/show/3541584
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4520
http://www.chabad.org.il/_Uploads/6441% ... %D7%9D.pdf
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=3212
http://www.shoresh.org.il/spages/articl ... le1934.htm
http://etzion.org.il/dk/5771/1259maamar2.html
שיעור בנושא: http://www.qeyik.com/watch=uXKAvVn6WHQ_.html

ב"ה

המאמר "סוד ההתבשמות בפורים" מאת הרב רונן נויברט: http://www.rgcity.co.il/index.php?id=10491

חד וחלק כתב:ר' נפתלי חינסקי (אור ישראל) אמר פעם בפורים, בהתייחסות לשיעור כללי מסויים:
קם רבה שחטיה לרבי זירא. היתכן? ולחומר הקושיא צריך לגרוס רבא.
ואמנם יש להקשות, קם רבא שחטיה לרבי זירא, היתכן? אך זו כבר קושיא אחרת...

אולי הכונה שהם לא היו באותו זמן?

שלושתם היו באותו הזמן.

אתם רציניים בדיון על הזמן או שיש כאן איזה בדיחה שאני לא תופס?

ר' נפתלי חינסקי בסך הכל התלוצץ בדבריו על מגידי שיעור שאומרים תירוץ אבל כששואלים על התירוץ שלהם הם אומרים זו כבר קושיה אחרת.

אכן. עניתי לר' דוד למקרה שהתכוון ברצינות...

האמת נעדרת כתב:ב"ה
http://www.shoresh.org.il/spages/articl ... le1934.htm

מדובר בחלק ב' ולא בהתחלה. זהו הקישור הישיר לחלק א' (ובתגובה קישורים לחלקים ב'-ד'): http://www.shoresh.org.il/spages/articl ... le1933.htm

מתוך חזון עובדיה - פורים
במגילה (ז:) אמר רבא, חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. והביאו דבר זה הרי"ף והרא"ש. אבל רבינו אפרים כתב, דממאי דמייתי הש"ס בתר הכי, עובדא דרבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לר' זירא, למחר בעי עליה רחמי ואחייה, לשנה א"ל ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, א"ל לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. שמע מינה דאדחי ליה מימרא דרבא, ולית הלכתא כוותיה, ולאו שפיר למעבד הכי. והביאוהו בעל המאור והר"ן ושבולי הלקט (סי' רא). וגם מרן הב"י הביא דברי רבינו אפרים הנ"ל. אבל בספר האשכול ח"ב (הל' פורים סי' ח עמוד כז) כתב ע"ז, ולי נראה דאדרבה מכאן ראיה שצריך לבסומי, כדאמר רבא, דאי לאו הכי הוה ליה למימר נעבד סעודתא ולא נבסם. עכ"ל. [וכן כתב הפרי חדש לדחות ראית רבינו אפרים[. וי"ל שאף הרי"ף והרא"ש ס"ל כדברי בעל האשכול. ולכן גם מרן בש"ע (סי' תרצה ס"ב) פסק לההיא דרבא, ש"מ דהלכתא היא. ודע שאין לומר דמדשתק הרמב"ן להרז"ה בעל המאור בשם ר' אפרים, אודויי אודי ליה, הא ליתא. שבודאי שהרמב"ן מסכים לדעת הרי"ף. צא ולמד ממ"ש הנודע ביהודה תנינא (חאו"ח סי' מח) בד"ה ומה שרצה, שהביא מ"ש הרה"ג השואל, שגם הרמב"ן ששתק לבעל המאור בזה, שתיקה כזו הודאה היא, וכתב עליו, ולא ראה כת"ר מ"ש הרמב"ן בהקדמתו לספר המלחמות, וז"ל: ובעבור היות רוב דברי הרז"ה על דרך הענין הזה, השיבותי על דבריו על כל מה שאינו נכון מספרו המאור בסדר נשים ונזיקין, אך אחרי שובי נחמתי, ולכן נמנעתי בכל הסדר הזה, שהוא סדר מועד מלהשיב על דבריו, זולתי לבקש את הנרדף, רוצה לומר לתרץ את דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל. ע"כ. נמצא שאין בשתיקתו לא הודאה ולא הסכמה. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין. וע"ע בפתח הדביר על ספר העיטור (דף קיא ע"א, אות פב). ודו"ק.
ובעיקר המעשה של רבה ור' זירא, דקאמר, קם רבה ושחטיה לר' זירא, כתב הגאון יעב"ץ בהגהותיו למגילה (ז:), נ"ל דלאו דוקא שחטיה ממש, אלא הענין לפי שהיו שמחים מאד, עשה זאת להעציב את הרואים, ושחטו באחיזת עינים, כענין שאמרו בברכות (לא.), דחזי לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ת' זוזי ותבר קמייהו ואעציבו, והיו סבורים הרואים ששחטו באמת, ונפלה עליהם חרדה והתעצבו כל שמחי לב, ור' זירא עצמו נתפעל מהם ונתעלף וכמעט שמת לבו בקרבו, כענין ויפג לבו, ולכן היה צריך לבקש עליו רחמים להחיותו שישוב לבריאותו. אבל בודאי דרבה לא שפך דם אע"פ שנולד במאדים (שבת קנו.). ובכה"ג אמרינן בסנהדרין (סז:) אטו דם ופרתא מי הואי. ע"כ. גם בשו"ת זכר יהוסף ח"ב בתהלוכות האגדות (דף ג ע"ד) הביא בשם אגרות רבינו אברהם בן הרמב"ם במאמר האגדות, שדיברו חכמים בלשון הבאי, כמו בכתובות (סב.) שפרחה רוחה מרוב שמחה כשראתה אותו פתאום. כאשר יקרה פעמים רבות להפרד חלק מחלקי הנפש החיה, ואז ביקש רחמים וחיתה נפשה. כענין מ"ש בספר מלאכת מחשבת על הפסוק ויפג לבו, שעמד לבו מתנועתו הגדולה על הבשורה ההיא וכו'. וה"נ בפ"ק דמגילה בעובדא דרבה ור' זירא, דקם רבה ושחטיה, ולאו דוקא שחטיה אלא שהכהו עד שהיה קרוב למיתה, ונתעלף, והוא לשון מליצה שהביאו לחולי מסוכן, עד שהתפלל עליו והחייהו דרך נס. ע"ש. וכיו"ב כתב המהרש"א (מגילה ז:), דמה שאמרו "שחטיה", לאו דוקא, אלא שכפאו לשתות יותר מדאי, עד שחלה ונטה למות, ואז התפלל עליו שלא ימות ח"ו. ע"כ. וקרוב לזה כתב המאירי שם. ע"ש.
ומיהו כתב בארחות חיים (הל' פורים אות לח), הא דאמרינן חייב איניש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, ואיך לך עבירה גדולה מזו, שגורמת לגילוי עריות ולשפיכות דמים, ושאר עבירות זולתן, אלא רק שישתה מעט יותר מלימודו. וכ"כ בעל המאורות (מגילה ז:). וכ"כ הכל בו. והובאו דבריו בד' הרמ"א בהגה. [וידוע מה שאמרו בברכות כט: א"ל אליהו לרב יהודה לא תרוי (פירש רש"י, לא תשתכר ביין), ולא תחטא. ופירש החיד"א בפתח עינים, דהיינו התחלת שכרות, והוא לכבוד שבת ויום טוב. ועל שכרות ממש לא הוצרך להזהירו, כי בודאי היה נשמר מזה[. וראבי"ה (ס"ס תקסד) כתב על מימרא דרבא, שכל זה למצוה בעלמא, ולא לעיכובא. וכ"כ בהגמ"י (פ"ב מהל' מגילה). וכן הובא בשו"ת מהרי"ל (סי' נו). וכ"כ הרמ"א בדרכי משה. וז"ל הרמב"ם (פ"ב הל' טו), כיצד חובת סעודת הפורים, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכתב הרב המגיד, שהמקור במגילה (ז:) מההיא דרבא. והרמ"א בהגה (סי' תרצה ס"ב) כתב, שישתה ויישן. ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. והגר"א בביאוריו (סי' תרצה) הסביר, עד דלא ידע איזה נס יותר גדול, אם הנס של מפלת המן העמלקי, שגדולה נקמה שניתנה בין שתי שמות שנאמר אל נקמות ה', (ברכות לג.). או הנס של גדולת מרדכי. שכשהוא שתוי הרבה, לא ידע להבחין מה חשוב יותר אם ארור המן או ברוך מרדכי. והפירוש כנ"ל. והבאר הגולה הביא שיש מפרשים שברוך מרדכי וארור המן עולים בגימטריא תק"ב, חושבנא דדין כחושבנא דדין, וכשלא יודע לכוין המספר שלהם יוצא י"ח. ע"כ. ובחידושי הרש"ש (מגילה ז:) כתב, נ"ל שהיה בימיהם פיוט, שראשיתו היה ארור המן ואח"כ ברוך מרדכי, ור"ל עד דלא ידע לומר כל הפיוט הזה בלי טעות. ע"כ. וכיו"ב כתב בספר האשכול (ח"ב עמוד כז). פירוש שהיה לקדמונים פיוט ובסיום החרוזים אמרו פעם אחת ברוך מרדכי, ופעם אחת ארור המן, פעם אחת ברוכה אסתר, ופעם אחת ארורה זרש, ומי שהוא שתוי ואינו בישוב הדעת כל כך יוכל להחליף. ע"כ. ובחידושי החתם סופר (מגילה ז.) כתב וז"ל: קבלתי ממורי ורבי הגאון ר' נתן אדלר, שהיה להם פיוט לזמר בו בסעודת פורים, ועל כל חרוז היו השומעים עונים, פעם ארור המן, ופעם ברוך מרדכי, וע"ז אמרו חייב איניש לבסומי עד דלא ידע מה שיענה, ומצאתי שכיון האמת וסוד ה' ליריאיו, כי השיר הזה נדפס כאמור בסידור רומניה דפוס ויניציאה. ע"כ. ובספר רוב דגן עטייה (בקונט' אות לטובה אות נב) כתב, דמה שאמרו חייב איניש לבסומי, הוא כמ"ש מרן הבית יוסף בשם ארחות חיים, שישתה מעט יותר מלימודו, ובההיא עובדא דר' זירא ורבה הפריזו על המדה ושתו ביתר שאת עד שבאו לידי כך, ונעשה להם נס וחיה. ולעולם א"צ להשתכר כל כך, ולפ"ז ניחא קושית האחרונים. ומה שאמרו עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, אין הכוונה שיאמר להיפך ח"ו, אלא שלא ידע לספר ענין הנס על בוריו דאשתקיל מלוליה וכו'. ע"ש.

מתוך מאור ישראל
קם רבה שחטיה לר' זירא. הנה מרן החיד"א בברכי יוסף אה"ע (סי' יז סק"א) חקר, אם ר' זירא אחר שחזר וחיה היה צריך לחזור ולקדש את אשתו, כיון שהותרה כבר במיתתו, ופקעו קידושיו הקודמים. והביא דברי הירושלמי גיטין (פרק מי שאחזו ה"ג), בדין האומר הרי זה גיטך אם לא אבוא בתוך י"ב חודש, ושמעו בו שמת, האם מותרת אשתו להנשא מיד. רבי חגי אומר מותרת להנשא (שהרי בודאי לא יבוא בתוך המועד שקבע), ורבי יוסי אומר אסורה לינשא עד לאחר י"ב חודש, שמא יעשה לו נס ויחיה ויבא ויקיים תנאו (ע' פני משה וקה"ע שם). ולמדנו מהירוש' שאם אחר שמת נעשה לו נס וחיה, אכתי אגידה ביה אשתו, ולא מהניא לה מה שמת ודאי כיון שלבסוף חי. ויש לנו לומר שאף התלמוד שלנו מודה דאי אתרמי כי האי, המיתה שמת כמאן דליתא דמי. עכת"ד. והמהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (סי' סא, דף ר"י ע"ד), הביא דברי הירושלמי הנ"ל, ומ"מ העלה שם, שכל שמת מיתה גמורה, ואח"כ חזר וחיה בדרך נס, הואיל ובשעת מיתה פקע ממנה איסור אשת איש, והותרה להנשא, שוב אינה חוזרת לאיסורה, ולהיות כדין אשת איש, שכיון שפסקה האישות שבינו לבינה ע"י המיתה, פסקה לגמרי. וכדקי"ל בגיטין (פג סע"ב) לענין גירושין, שהאומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי, הויא מגורשת גמורה, דכיון דפסקה פסקה, וה"ה לענין מיתה. ע"ש. והגאון רבי אפרים לניאדו בשו"ת דגל מחנה אפרים (חאה"ע סי' א, דף יט ע"ד) נשאל ג"כ על המעשה דשמעתין, קם רבה שחטיה לר' זירא, ולמחר בעא רחמי ואחייה, האם היה צריך ר' זירא לחזור ולקדשה, וכתב, שבהשקפה ראשונה היה נראה לומר שחזר ר' זירא וקידש את אשתו, שכבר קנתה את עצמה במיתת הבעל, אחר ששחט בו רבה רוב שנים, שבודאי מת הוא ולא יחיה, כי אם בדרך נס וכו', הילכך כל שמת ויצאה נשמתו ממש, והדר חיי בדרך נס הדבר פשוט וברור שצריך לחזור ולקדש את אשתו, כיון שפקעו ממנה קידושין הראשונים. ושוב הביא דברי הברכי יוסף הנ"ל שצידד בזה, וכתב, ונראה שהצד הראשון שכתב שצריך לחזור ולקדשה, כדין מחזיר גרושתו, הוא האמת, ואין סברא לומר כהצד השני שכתב הברכ"י וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חסד לאברהם מה"ת (חאה"ע סי' יד) שהביא ג"כ החקירה הנ"ל, אם ר' זירא היה צריך לחזור ולקדש את אשתו, והביא דברי הירושלמי הנ"ל, וכתב, ולדידי הדבר זר בעיני לפרש ד' הירושלמי שמא יעשה לו נס ויחזור ויחיה, שהרי אף בנפל לגוב של אריות או של נחשים ועקרבים לא חיישינן למעשה נסים, וכמ"ש התוס' יבמות (קכא:) ד"ה אין מזכירין מעשה נסים, בביאור דברי הירושלמי וכו', ולכן נ"ל דהירוש' קאי אמתני' דהאומר מהיום אם מתי מחולי זה וכו'. ושו"ר בברכי יוסף (סי' יז) שכתב ע"פ הירוש' הנ"ל דאכתי אגידא ביה, ולדעתי נראה ברור מהירוש' להיפך, והברכי יוסף עצמו סיים שכתב כן בחפזו. עכת"ד. וע"ע בשו"ת נפש חיה וואקס (חאה"ע סי' ג). ע"ש. ובספר יקרא דשכבי (דרוש קח דף קצד ע"ג) בד"ה ונראה, כתב להוכיח ממה שמצינו לאלישע שקרע את בגדיו על אליהו, אלמא שאשתו היתה מותרת לעלמא לאחר שעלה בסערה השמימה, שהרי קי"ל שאין להתאבל בלי ידיעה ברורה שמת, שמא יתירו את אשתו להנשא. ע"ש. ואינו מוכרח, שי"ל שעדיין לא גזרו חכמים גזרה זו לחוש שמא תינשא אשתו, וע' בפסקים וכתבים למהרא"י (סי' קב), אם אשת אליהו הנביא מותרת להנשא לאיש אחר, וכתב, שדוקא אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך, שהוא רוחני ולא גופני וכו'. ע"ש. ובשו"ת תורה לשמה (סי' שפ) כתב, שגם כשאליהו הנביא יורד לעוה"ז ומדבר עם החכמים, אינו נכלל בדין בני אדם, אלא חשוב מלאך גמור בכל הענינים וכו'. ולכאורה יש להעיר מהגמ' (עירובין מג.) תא שמע דהני שב שמעתתא וכו', מאן אמרינהו, לאו אליהו אמרינהו. ומוכח שיש לו דין אדם להתחייב במצות. (וע"ע שם בגמ' בע"ב). וע' להחיד"א בס' מראית העין (עירובין צו:). ובמדבר קדמות (מע' א אות ל וסא). ובשו"ת חתם סופר ח"ו (בליקוטים סי' צח) בד"ה אבל האמת יורה דרכו. ובשלמת חיים החדש (סי' קא והלאה). ואכמ"ל. וע' בשו"ת יהודה יעלה אסאד ח"ב (חאה"ע סי' ד). ובשו"ת פסקי תשובה (סי' קנג) בשם האבני נזר. ובשו"ת רב פעלים ח"ב (סוד ישרים סי' ב). ובספר חלק יעקב זריהן (דף מא ע"א). ודו"ק.

השנה עלה בדעתי פירוש

לפי ביאור הגר"א בשו"ע שעניין העד דלא ידע הוא שלא יידע להבחין בין נקמת המן לגדולת מרדכי. ונשאלת השאלה מה ההבחנה האמיתית כשאנחנו פכחים? ולכאורה התשובה היא שאנחנו יודעים שאע"פ שהקב"ה עושה דין ברשעים וזה עניין גדול, יותר עניין הוא רחמיו ורב חסדיו וזה גדולת מרדכי, ןהיינו העניין שלא יכל העולם לעמוד במידת הדין ושיתף הקב"ה בזה מידת הרחמים. והנה אם לא היה משתף הקב"ה מידת הרחמים אין אדם יכול לעמוד בעולם (אולי רק ר"ע לפי הדרושים המפרשים כך). ומעתה כשהיה רבה מבוסם עד שלא ידע והיינו שאיבד את ההבחנה בין הרחמים לדין ונתן עיניו בר' זירא היתה נתינת עינים זו מצד הסתכלות במידת הדין שאי אפשר להתקיים בעולם מצידה, ובזה שחטיה לר' זירא שכל מקום שנתנו חכמים וכולי.

ברשימות רבי דוב מילשטיין המופיעים ב"בשמן רענן", חלק א', עמ' רכ"ה מופיעה תשובת הראי"ה לשאלת הרב מילשטיין בעניין זה: 'בפורים תרפ"ט שאלתי את הרב שליט"א מה הביאור במעשה רבה ורבי זירא במגילה ז ב דעבידו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה ושחטיה לרבי זירא למחר בעי רמחיה ואחייה. ואמר לי ע"פ ואמר לי ע"פ מה שמובא בספר היכלות אשר בעת עליית נשמה בחיים חיותו אזי לא נשאר בגוף הגשמי רק קוסתא דחיותא ולא יותר וכמו הגוף המת בקבר, וכאשר התבונן רבה אשר ר' זירא במעל עליונה אשר אין לשער התענוג הרוחני בעת ההוא, אזי חשב בדעתו מה יהיה לו לר' זירא לעשות בעולם הזה הגשמי, והסכים בדעתון לשוחטו, ולאחר שעבר זמן הפורים המוכשר להתעלות כזו ביקש רחמי שמים והחיהו.

המעיין כתב:אתם רציניים בדיון על הזמן או שיש כאן איזה בדיחה שאני לא תופס?

ר' נפתלי חינסקי בסך הכל התלוצץ בדבריו על מגידי שיעור שאומרים תירוץ אבל כששואלים על התירוץ שלהם הם אומרים זו כבר קושיה אחרת.

ח"ו לעשות דברי הגרנ"ח ליצנותא בעלמא, ובאמת כל דבריו מדודים במידה ובאמת וביושר ובעומק נפלא,ואבאר.

דהנה שיטת רבינו אפרים דמעשה דרבה ור"ז הוא דיחוי למימרא דרבא דלעיל דמחייב איניש לבסומי בפוריא וכו'.
ויש להקשות איך יתכן לומר דהאי מעשה הוא דיחוי לדרבא דהא רבה היה רבו של רבא וא"כ המעשה הזה קודם למימרא דרבא ועל אף אותו מעשה אמר רבא את דינו ואיך יתכן לדחות מימרא דרבא דהוא בתראה לאותו מעשה מכח אותו מעשה?
וע"כ צ"ל דיש לגרוס רבא תחת רבה, וא"כ אותו מעשה היה אחר המימרא והשמיעונו מה עלה ביד רבא ע"י שקיים את דינו וע"כ נדחה הדין.
אלא דע"ז יש להקשות דלא מסתבר דרבא עביד סעודת פורים בהדי ר' זירא חבירו של רבו רבה.
אלא שזה כבר קושיא אחרת ודו"""""""ק.

צופר הנעמתי כתב:

המעיין כתב:אתם רציניים בדיון על הזמן או שיש כאן איזה בדיחה שאני לא תופס?

ר' נפתלי חינסקי בסך הכל התלוצץ בדבריו על מגידי שיעור שאומרים תירוץ אבל כששואלים על התירוץ שלהם הם אומרים זו כבר קושיה אחרת.

ח"ו לעשות דברי הגרנ"ח ליצנותא בעלמא, ובאמת כל דבריו מדודים במידה ובאמת וביושר ובעומק נפלא,ואבאר.

דהנה שיטת רבינו אפרים דמעשה דרבה ור"ז הוא דיחוי למימרא דרבא דלעיל דמחייב איניש לבסומי בפוריא וכו'.
ויש להקשות איך יתכן לומר דהאי מעשה הוא דיחוי לדרבא דהא רבה היה רבו של רבא וא"כ המעשה הזה קודם למימרא דרבא ועל אף אותו מעשה אמר רבא את דינו ואיך יתכן לדחות מימרא דרבא דהוא בתראה לאותו מעשה מכח אותו מעשה?
וע"כ צ"ל דיש לגרוס רבא תחת רבא, וא"כ אותו מעשה היה אחר המימרא והשמיעונו מה עלה ביד רבא ע"י שקיים את דינו וע"כ נדחה הדין.
אלא דע"ז יש להקשות דלא מסתבר דרבא עביד סעודת פורים בהדי ר' זירא חבירו של רבו רבה.
אלא שזה כבר קושיא אחרת ודו"""""""ק.

התכוונת כמובן לרבה במילה עם הקו התחתון.

יש"כ על הגהת קו התחתון. הגהה ישרה ומאירה דוחה שיבוש ועקלתון. ויזכה לראות צג באיתון. ואם היה מתפרסם על הגהות פרס בעיתון. היה זוכה בפרס הראשון (טור של ביטון).

זה מהשפעת היין?

זה מכח מיגו

למפרשים את הגמרא כפשוטו, האם הקנה והוושט של ר' זירא נתפרו מעצמם?