פורום אוצר החכמה

ידוע שנמצא בחיי אדם,
האם יש מקור קודם לכך?

נוהג כצאן יוסף עמ' ר ודברי קהלת עמ' 420 [מציאה גדולה, בזכות הרב המבורגר שליט"א]

ראוי לעיין במאמרו של הרב י"ש שפיגל, 'השתתפות הציבור בקריאת התורה ובקריאת מגילות', אור ישראל, חוברת כג (ניסן תשסא), עמ' קסט-קצז. ובמיוחד עמ' קפד-קצג. המאמר הופיע בשנית בספרו 'פתחי תפילה ומועד'.

יסוד ושורש העבודה ע"ש הטעם

בצפנת פענח להרוגצב'ר כתב ששומע כעונה לא מהני לענין נשימה אחת.
נסתפקתי אם זה פורים תורה.

אב בבינה כתב:בצפנת פענח להרוגצב'ר כתב ששומע כעונה לא מהני לענין נשימה אחת.
נסתפקתי אם זה פורים תורה.

למיטב זכרוני דן בזה הגרי"ד מבוסטון זצ"ל (אולי בספר שיעורים לזכר אבא מארי)

האם יכול להיות שהוא כמו פסוקי גאולה
שהרי נקרא שירה כמו דאיתא ספק דמגילה

והטעם האמיתי הוא כנראה
שכל אחד מנסה להראות את יכולתו להבליע את כל חמש מאות...עשרת
כל השאר פלפולים

אני סברתי (לפני שראיתי כאן שיש לזה מקורות) שהבעל קורא היה נוהג להפסיק מעט כדי לקחת נשימה ארוכה בשביל לקרוא עשרת בני המן בנשימה אחת והצבור שראה שהבעל קורא מפסיק חשב בטעות שכאן צריך לקרוא ביחד כמו בפסוקי הגאולה וכך השתרש המנהג

מקונטרס "תורת הקורא" על מגילת אסתר:

שמעתי שאחד מגדו"י שליט"א נפגש עם הרב אלישיב זצ"ל והציע לפניו כי אכן יש דין של שומע כעונה, ולכן יוצאים ידי חובת בשמיעה, אולם אם הקורא עושה בידיים דבר להיפך כמו שמדבר בשעה שההוא קורא בוודאי שלא יוצא ידי חובתו, וכן הובא במשנ"ב לעניין שח.
לפי זה אמר, שאכן הקורא את המגילה קורא בנשימה אחת את כל עשרת בני המן, אך אם השומע עצמו נושם הרי הוא כעושה נגד רצון הקורא ולא יוצא יד"ח, ולכן על השומעים כולם ג"כ לנשום בנשימה אחת בשעה שהקורא קורא עשרת בני המן.
שמעתי שהגריש"א מאוד התפעל ושאל מקור, אולי יש למישהו נו"ד בדבר קצת.

יעוין סי' תרצ מ"ב ס"ק נב בשם הח"א, ומה שכתבו ע"כ במהדורת 'דרשו'.

איתא בגמ' מגילה (טז' ע"ב): 'עשרת בני המן ועשרת' צריך למימרינהו בנשימה אחת, מאי טעמא? כולהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו. כלומר, אע"ג דתלאום זה אחר זה, מ"מ ע"פ ההשגחה נפחה רוחם כולם ברגע אחד, על דרך 'יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ד' הללוי' – ערוה"ש] כתב בספר חיי אדם (ח"ב כלל קנה'): הקורא צריך שיאמר עשרת בני המן ועשרת הכל בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד, וכו'. ומה שנוהגין במקצת המקומות שכל הקהל אומרים עשרת בני המן, אינו מנהג, אלא הקורא יאמרם לבד והקהל ישמעו, כמו כל המגילה (מובא במ"ב סי' תרצ' ס"ק נב'. וכ"כ בקיצשו"ע סי' קמא').
אמנם בהרבה קהילות, וכך המנהג כהיום ברוב המקומות שנוהגים לומר כל אחד לבדו עשרת בני המן בנשימה אחת, ולאחמ"כ אומר הבעל קורא בקול וכ"כ בספר נוהג כצאן יוסף (לרבי יוסף יוזפא קאשמן, מק"ק פרנקפורט. י"ל לראשונה בשנת תע"ח. עמ' ר') ועוד. ודלא כספר חיי אדם, ומדוע?
ויש לבאר דלכאו' הרי כל אחד חייב בקריאת המגילה, א"כ איך הבעל קורא מוציא אותנו ידי חובת קריאת המגילה? אלא שחידשו לנו חז"ל את הדין של 'שומע כעונה' (עי' גמ' סוכה לח' ע"ב), דהיינו שהציבור שומעים מה שאומר הבעל קורא, ומתכוונים לצאת וכן הבעל קורא מכוון להוציא את הציבור, בכהאי גוונא אמרינן ששומע כעונה, דהיינו השומע כאילו אומר מה שהבעל קורא אומר, כן הוא הדבר לגבי תפילה וקידוש וכו'. ממילא אומר הגאון מרוגוטשוב ז"ל, שהיות ובקריאת עשרת בני המן מבוא' בהלכה שצריך לקרותם בנשימה אחת, בזה אין הבעל קורא יכול להוציא את הקהל, מפני שכל מה שהבעל קורא יכול להוציא הקהל זהו דוקא בדיבור מדין שומע כעונה, אך לגבי הדין של נשימה אחת בזה אינו יכול להוציאם ולכן כל אחד קורא לעצמו קודם הבעל קורא בנשימה אחת, (במ"ב כתב שצריך שיהא לכל אחד [אם אין לו מגילה כשירה, שזה עדיף] מגילה מודפסת לפניו בעת קריאת המגילה, ויוצא בדיעבד במה שקורא לעצמו אם נחסרו ממנו שמיעת חלק מהתיבות במגילה).
בשו"ת הר צבי (לרבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים. או"ח ח"א סי' נז') כתב על כך, ראיתי בספר בית הלוי על התורה (סוף ח"א) שמשיג שם על חכם אחד שאמר לענין ברכת כהנים, דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים ושאר הכהנים ישמעו ושומע כעונה, והשיג עליו דשומע כעונה שייך רק בדבר שאין צריך בו אלא אמירה, אבל ברכת כהנים דצריך לאומרה 'קול רם' לא שייך שומע כעונה, דאת השמיעה בעצמה יכול להוציא בתורת שומע כעונה אבל לא את הקול רם. וכעין זה שמעתי בשם הגאון מרוגוטשוב ז"ל בענין שנהגו הצבור השומעים את המגילה מפי הקורא, שאומרים בעצמם את הפסוקים של עשרת בני המן, וכתב בזה טעם לדבר עפ"י מה שכתב הרמ"א (סימן תרצ' סעי' טו') דעשרת בני המן יש לומר בנשימה אחת, ומשום כך צריך לומר את עשרת בני המן הציבור בפה, ואין יוצאים ידי חובה בשמיעה מהחזן, דרק את הקריאה בעצמה אפשר להוציא מדין שומע כעונה, אבל לא את הנשימה אחת. ודברי שני גאונים אלו מתאימים הם עם דבריו של הגאון ר"י עמדין וכו'. אמנם לדעת הט"ז (סי' קמא') מבואר, שדין שומע כעונה הוא גם לענין קול רם ונשימה אחת, ע"ש.
בספר תשובות והנהגות (ח"ב סי' שנח') הביא את המנהג שנהוג כהיום שכל אחד אומר לעצמו עשרת בני המן בנשימה אחת ולא סומכין בזה על דין שומע כעונה, ולא מפני טעמו של הגאון מרוגוטשוב ז"ל, דהא שצריך נשימה אחת בקריאת עשרת בני המן, זהו דין בקריאה. וכשם שמוציא הבעל קורא את השומעים שאינם קורין את מהמגילה, כך מוציאם גם בדין נשימה אחת והיא אינה הלכה נפרדת באופן הקריאה וא"כ למה לא יוכל להוציא? אלא הטעם שהציבור אומרים לעצמם, הוא מפני שהש"ץ ממהר לומר עשרת בני המן בכדי לומר בנשימה אחת, ועלולים לחסר משהו כיון שממהרים כ"כ, ואין יוצאין, לכך המנהג הקדום הוא שיאמרו כולם בנשימה אחת ויוצאין בדיעבד במה שקראו בעצמם בנשימה אחת, ע"כ. ולמעשה כבר קדם לו הרבה בטעם זה בספר יסוד ושורש העבודה וז"ל: ואף מי שבכל המגילה שומע מש"ץ, מ"מ עשרת בני המן יקרא בעצמו כי מן הנמנע הוא להיות שומע מפי הקורא, לגודל מהירת הקורא לקראן בנשימה אחת,לכן יקרא בעצמו, וע"ש.
בספר קצות השולחן (לרבי חיים נאה, י"ל בירושלים בשנת תרפ"ו), הביא טעם אחר לאמירת עשרת בני המן ע"י הציבור קודם קריאת הבעל קורא וז"ל: דכירנא כד הויא טליא בעיר הקודש חברון ת"ו, כשהציבור היו אומרים עשרת בני המן לפני שהבעל קורא אומרם היו התינוקות מכים, ואחר כך אומרם הבעל קורא מתוך המגילה, ויש לומר דמשום זה זכו עשרת בני המן שהצבור יקרא אותם תחילה, כדי שיוכלו לספוג המכות, דבזמן שהקורא אומרם אי אפשר להכות כיון שצריך לאומרו בנשימה אחת, ע"כ. (נכתב בס"ד
ע"י א. פלשניצקי)

ואפשר גם לצרף את זה:
viewtopic.php?f=26&t=44640&p=527633#p527633

עיין ברכת אברהם לסוכה לח שמביא דברי הצ"פ בזה ותמה עליו והשאיר בצ"ע

תורה מפוארת כתב:שמעתי שאחד מגדו"י שליט"א נפגש עם הרב אלישיב זצ"ל והציע לפניו כי אכן יש דין של שומע כעונה, ולכן יוצאים ידי חובת בשמיעה, אולם אם הקורא עושה בידיים דבר להיפך כמו שמדבר בשעה שההוא קורא בוודאי שלא יוצא ידי חובתו, וכן הובא במשנ"ב לעניין שח.
לפי זה אמר, שאכן הקורא את המגילה קורא בנשימה אחת את כל עשרת בני המן, אך אם השומע עצמו נושם הרי הוא כעושה נגד רצון הקורא ולא יוצא יד"ח, ולכן על השומעים כולם ג"כ לנשום בנשימה אחת בשעה שהקורא קורא עשרת בני המן.
שמעתי שהגריש"א מאוד התפעל ושאל מקור, אולי יש למישהו נו"ד בדבר קצת.

לענ"ד היסוד אכן ניתן להשמע, אך הדוגמא ממגילה לדעתי העניה הם דברים תמוהים עד למאוד!
כבר ראיתי בספר נכבד אחד שתמה על הרוגוטשובר הידוע, שמה הבעיה שאין השומע יוצא את הנשימה אחת, והלא יכול גם הוא לעצור את נשימתו בשעה ששומע.
והערתי עליו: מדוע אין עצה שיעמוד על רגל אחת בשעה ששומע?
ואסביר: אין שום ענין 'לא לנשום' בעת קריאת י' בני המן, אלא יש ענין 'לקוראם בבת אחת', וכיון שהפה משמש לדיבור ולנשימה, כל משך דיבור בלא נשימה באמצעו נחשב כדיבור אחד, ולכן אילו היו נושמים מה'אוזן' היה אפשר לשמוע כאחת ע"י עצירת הנשימה, אך כיון שהנשימה ההיא מהפה ואינה קשורה לשמיעה, א"כ עצירת הנשימה בשמיעה כמוה כעמידה על רגל אחת או שאר פעולות דומות.
מה דעת החברים?

נשים באמירת עשרת בני המן בנשימה אחת
הנה שיטת הבה"ג הובא בתוס' מגילה (ד.) וברא"ש שם דאשה חייבת רק בשמיעת קריאת המגילה ולא בקריאתה, ולכן אינה מוציאה הזכרים המחוייבים בקריאת המגילה היינו שיש שני חלקי המצוה דין קריאה ודין שמיעה ולכן אשה שחייבת רק בשמיעה, לכן אינה יכולה להוציא את האנשים שחייבין בקריאה נמי, וכן הובא דיעה זו בשו"ע (או"ח סי' תרפ"ט סעי' ב').
ואפ"ל דיהא הנפק"מ בין שתי הדעות אי נשים ג"כ מחויבים לומר עשרת בני המן בנשימה אחת, לדיעה א' דנשים מחויבים בקריאה א"כ הם יוצאים מדין שומע כעונה א"כ הם מחויבים ג"כ לומר בנשימה אחת, אבל לדעת הבה"ג דהם מחויבים רק בשמיעה א"כ אין יוצאים מדין שומע כעונה א"כ אין צריכין לומר בנשימה אחת ודו"ק