כתב החתם סופר (דרשות תקצ"ו) לבאר למה קבעו חכמים שבאותו הדור יום טוב פורים ביום מנוחה, ולא ביום שנעשה הנס, מפני שלא רצו שיהי' לכל ישראל יום שיהיו בטלים מלימוד התורה, וכיון שביום הפורים עסוקים במצות היום, על כן קבעוהו ליום מנוחה, וזמנו של זה אינו כזמנו של זה, ויום מנוחת רוב עיירות הוא ביום י"ד, ויום מנוחת שושן הוא ביום ט"ו, ואז עושין פורים המוקפים חומה, משא"כ אם היה פורים ביום הנס אז יהיו כל ישראל שוין ביום י"ג, ונמצא כל ישראל בטלים מלימוד התורה ביום זה.
והנה, הן אמת שאצלינו יום הפורים נתהפך ליום מלא במצות היום והמסתעף, אבל לכאורה בזמן נס פורים כשתיקנו חכז"ל מצות היום, אינו מוכרח שיתהפך ליום שאין לומדים כלל, שכן מתפללין שחרית וקוראים המגילה, וזה אינו צריך להתארך יותר מתפילה וקריאת התורה של איזה יום טוב, וכן חיוב סעודה הוא בכל יום טוב, ומצות משלוח מנות ומתנות לאביונים ג"כ אין צריכים לזה כל היום, וכמעט ברור שזה היה צורת יום טוב פורים בראשית הימים, ולא היה יום שנסתרה כל צורת היום, כמו שאר ימות השנה שאפילו אם יש מצות מיוחדות אעפ"כ עדיין נשאר צורת היום, ומוצאים זמן ללמוד. ולא כמו שהוא עתה, שכל אחד מסתובב אנה ואנה, ומצות משתה ושמחה מתארך שעות ארוכות.
וידוע דברי הגמ' פסחים סח: אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב ביה, מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, עצרת יום שניתנה בו תורה, פוריא ימי משתה ושמחה כתיב
אבל עכ"ז יכולין ללמוד, רק שיש חיוב משתה כמו שיש בשאר ימים טובים.