נזיר היה שמואל - איך טימא עצמו לאגג?
פורסם: ו' פברואר 16, 2018 3:25 am
הקושיא מפורסמת מובא בדורש לציון להגאון בעל נו"ב ועוד, לפי"ד רבי נהוראי במשנה אחרונה במס' נזיר דשמואל הרמתי היה נזיר, וכן פסק הרמב"ם בהל' נזירות, איך טימא את עצמו בהריגת אגג.
כמה תירוצים נכתבו על זה (תודה רבה להרב בקרו טלה שהפנה אותי לכמה מהם) שאני כותבם פה, ומבקש אם יש עוד שלא מניתי כאן.
א. שמואל היה נזיר שמשון (ודלא כהרמב"ם דהיה נזיר עולם) שמותר לטמא למתים (בנין שלמה בשם אחיו רבי בצלאל)
ב. עשה דמחיית עמלק דוחה את הל"ת דטומאת נזיר (דורש לציון שם)
ג. שמואל לא הרגו לאגג אלא עשאו גוסס
ד. שמואל לא נגע בו אלא הרגו עם פשוטי כלי עץ
ה. ר' נהוראי דס"ל דנזיר היה שמואל אתיא כמ"ד דמתי עכו"ם אינם מטמאין אפי' במגע
ו. שמואל הרגו לאגג ע"י שליח
-. וקשה על תירוצו של הנו"ב דהותר משום עדל"ת, הנה הרמב"ם (הל' נזירות פ"ה הכ"ב) פוסק דנזיר שטימא עצמו, מלבד הלאו של לא יטמא עובר גם בלאוין דבל יחל ובל תאחר. ובפשטות כמו שעובר על בל יחל דברו, עובר גם על העשה דככל היוצא מפיו יעשה כמ"ש הרמב"ם בריש הל' נדרים (פ"א ה"ד), וא"כ לכאורה הדרא קושיא לדוכתי', דהרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה.
אולם במנ"ח מצוה שס"ח (אות ט') חידש דבנזיר שהדירו אביו, אף להשיטות דהנזירות אינה מתבטלת כשהגדיל, אבל כיון שהוא בעצמו לא קיבל עליו הנזירות רק דהלכה הוא בנזיר דהאב מדיר את בנו בנזירות, ואסור בכל איסורי נזיר, מכ"מ אינו עובר על בל יחל דברו, והוא הדין דאינו עובר על העשה של ככל היוצא מפיו יעשה, ולא נשאר רק ל"ת לחוד של לא יטמא.
והנה הרד"ק בפירושו על שמואל הקשה, לכאורה איך סובר רבי נהוראי דנזיר היה שמואל מדכ' ומורה לא יעלה על ראשו, הרי אמו חנה היתה מי שאמרה זה, והלא משנה מפורשת היא בנזיר דהלכה היא בנזיר דרק האב מדיר את בנו בנזירות ולא האם, ואיך חל הנזירות. ויש ב' תירוצים על קושית הרד"ק, בקול הרמ"ז תירץ שחנה קיבלה על עצמה שהיא תשתדל ותשמרהו מאיסורי נזיר בקטנותו אע"פ שאין איסורי נזירות חל, ואח"כ תשדלו בדברים לקבל נזירות על עצמו כשיגדיל, וכן היה ששמואל בעצמו קיבל עליו נזירות כשהגדיל. אולם בספר עץ החיים למהר"י חגיז על משניות תירץ דאלקנה אבי שמואל הסכים על ידיה, כדכתיב (שמואל א' א, כג) ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך וגו' וממילא חלה הנזירות עליו מדין האב מדיר את בנו בנזירות.
ולפי התירוץ של הרמ"ז דשמואל קיבל נזירות על עצמו משהגדיל קשה עדיין קושית הנו"ב איך טימא עצמו לאגג, וליכא למימר משום דעדל"ת דהרי עובר גם בעשה של ככל היוצא מפיו יעשה. אבל אם נאמר דשמואל היה נזיר מצד מה שהסכים אלקנה על יד חנה, אז אין על שמואל הלאו דבל יחל כמ"ש המנ"ח ולא העשה של ככל היוצא מפיו יעשה, שהרי הוא לא נדר בעצמו, ולא נשאר רק הלאו של לא יטמא, נכונים דברי הדורש לציון שהעשה של מחיית עמלק דחתה הלאו של לא יטמא, דהוי לאו גרידא בשמואל.
ובזה יובן שפיר דברי המשנה, עפי"מ שכתב השושנים לדוד על המשנה, לשלב דברי הגמרא אחר המשנה בנזיר שם מענין גדול העונה יותר מן המברך, ואמר רבי נהוראי 'השמים כך הוא', דעל מה שאמרו במשנה נזיר היה שמואל מהכתוב ומורה לא יעלה על ראשו קשה קושית הרד"ק דרק האב יכול להזיר את הבן ולא האם, ואיך חלה הנזירות על שמואל, והתירוץ כמ"ש בעץ החיים משום דאלקנה הסכים על ידה והנזירות חלה על שמואל כדין עונה אחר המברך, וזה שאמרו במשנה נזיר היה שמואל 'כדברי רבי נהוראי' היינו לפי דבריו דגדול העונה יותר המברך. ודפח"ח
ולפמ"ש אתי שפיר, דבעצם יש לתרץ קושית הרד"ק כמ"ש בקול הרמ"ז ששמואל בעצמו קיבל הנזירות בגדלותו, אבל קשה ע"ז א"כ איך טימא עצמו לאגג, ורק אם אמרינן דהנזירות חלה עליו מצד הסכמת אביו אז לא קשה כנ"ל, ומדויק הדק היטב למה אתיא דוקא 'כדברי רבי נהוראי' היינו מצד העונה אחר המברך.
(ויש לפלפל עוד בזה, דבעצם בנזירות הרי אמרינן בנזיר מא. ונח: דנזיר והוא מצורע מגלח בתער, דדחי הלאו של תער לא יעבור והעשה של גדל פרע ולא ילפי' מינה לכה"ת דעדל"ת ועשה כיון שנזיר קיל דאפשר בשאלה, וא"כ מצינן למימר דלכה"פ בנזיר אמרי' עדל"ת ועשה וממילא לא קשה מה שהקשינו על תירוצו של הנו"ב, אולם המנ"ח שם חקר אם הבן יכול לישאל על נזירות שהדירו אביו, וא"כ אם הנזירות היתה מצד אביו לא אפשר בשאלה, אבל גם העשה אין כאן כנ"ל ודו"ק)
כמה תירוצים נכתבו על זה (תודה רבה להרב בקרו טלה שהפנה אותי לכמה מהם) שאני כותבם פה, ומבקש אם יש עוד שלא מניתי כאן.
א. שמואל היה נזיר שמשון (ודלא כהרמב"ם דהיה נזיר עולם) שמותר לטמא למתים (בנין שלמה בשם אחיו רבי בצלאל)
ב. עשה דמחיית עמלק דוחה את הל"ת דטומאת נזיר (דורש לציון שם)
ג. שמואל לא הרגו לאגג אלא עשאו גוסס
ד. שמואל לא נגע בו אלא הרגו עם פשוטי כלי עץ
ה. ר' נהוראי דס"ל דנזיר היה שמואל אתיא כמ"ד דמתי עכו"ם אינם מטמאין אפי' במגע
ו. שמואל הרגו לאגג ע"י שליח
-. וקשה על תירוצו של הנו"ב דהותר משום עדל"ת, הנה הרמב"ם (הל' נזירות פ"ה הכ"ב) פוסק דנזיר שטימא עצמו, מלבד הלאו של לא יטמא עובר גם בלאוין דבל יחל ובל תאחר. ובפשטות כמו שעובר על בל יחל דברו, עובר גם על העשה דככל היוצא מפיו יעשה כמ"ש הרמב"ם בריש הל' נדרים (פ"א ה"ד), וא"כ לכאורה הדרא קושיא לדוכתי', דהרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה.
אולם במנ"ח מצוה שס"ח (אות ט') חידש דבנזיר שהדירו אביו, אף להשיטות דהנזירות אינה מתבטלת כשהגדיל, אבל כיון שהוא בעצמו לא קיבל עליו הנזירות רק דהלכה הוא בנזיר דהאב מדיר את בנו בנזירות, ואסור בכל איסורי נזיר, מכ"מ אינו עובר על בל יחל דברו, והוא הדין דאינו עובר על העשה של ככל היוצא מפיו יעשה, ולא נשאר רק ל"ת לחוד של לא יטמא.
והנה הרד"ק בפירושו על שמואל הקשה, לכאורה איך סובר רבי נהוראי דנזיר היה שמואל מדכ' ומורה לא יעלה על ראשו, הרי אמו חנה היתה מי שאמרה זה, והלא משנה מפורשת היא בנזיר דהלכה היא בנזיר דרק האב מדיר את בנו בנזירות ולא האם, ואיך חל הנזירות. ויש ב' תירוצים על קושית הרד"ק, בקול הרמ"ז תירץ שחנה קיבלה על עצמה שהיא תשתדל ותשמרהו מאיסורי נזיר בקטנותו אע"פ שאין איסורי נזירות חל, ואח"כ תשדלו בדברים לקבל נזירות על עצמו כשיגדיל, וכן היה ששמואל בעצמו קיבל עליו נזירות כשהגדיל. אולם בספר עץ החיים למהר"י חגיז על משניות תירץ דאלקנה אבי שמואל הסכים על ידיה, כדכתיב (שמואל א' א, כג) ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך וגו' וממילא חלה הנזירות עליו מדין האב מדיר את בנו בנזירות.
ולפי התירוץ של הרמ"ז דשמואל קיבל נזירות על עצמו משהגדיל קשה עדיין קושית הנו"ב איך טימא עצמו לאגג, וליכא למימר משום דעדל"ת דהרי עובר גם בעשה של ככל היוצא מפיו יעשה. אבל אם נאמר דשמואל היה נזיר מצד מה שהסכים אלקנה על יד חנה, אז אין על שמואל הלאו דבל יחל כמ"ש המנ"ח ולא העשה של ככל היוצא מפיו יעשה, שהרי הוא לא נדר בעצמו, ולא נשאר רק הלאו של לא יטמא, נכונים דברי הדורש לציון שהעשה של מחיית עמלק דחתה הלאו של לא יטמא, דהוי לאו גרידא בשמואל.
ובזה יובן שפיר דברי המשנה, עפי"מ שכתב השושנים לדוד על המשנה, לשלב דברי הגמרא אחר המשנה בנזיר שם מענין גדול העונה יותר מן המברך, ואמר רבי נהוראי 'השמים כך הוא', דעל מה שאמרו במשנה נזיר היה שמואל מהכתוב ומורה לא יעלה על ראשו קשה קושית הרד"ק דרק האב יכול להזיר את הבן ולא האם, ואיך חלה הנזירות על שמואל, והתירוץ כמ"ש בעץ החיים משום דאלקנה הסכים על ידה והנזירות חלה על שמואל כדין עונה אחר המברך, וזה שאמרו במשנה נזיר היה שמואל 'כדברי רבי נהוראי' היינו לפי דבריו דגדול העונה יותר המברך. ודפח"ח
ולפמ"ש אתי שפיר, דבעצם יש לתרץ קושית הרד"ק כמ"ש בקול הרמ"ז ששמואל בעצמו קיבל הנזירות בגדלותו, אבל קשה ע"ז א"כ איך טימא עצמו לאגג, ורק אם אמרינן דהנזירות חלה עליו מצד הסכמת אביו אז לא קשה כנ"ל, ומדויק הדק היטב למה אתיא דוקא 'כדברי רבי נהוראי' היינו מצד העונה אחר המברך.
(ויש לפלפל עוד בזה, דבעצם בנזירות הרי אמרינן בנזיר מא. ונח: דנזיר והוא מצורע מגלח בתער, דדחי הלאו של תער לא יעבור והעשה של גדל פרע ולא ילפי' מינה לכה"ת דעדל"ת ועשה כיון שנזיר קיל דאפשר בשאלה, וא"כ מצינן למימר דלכה"פ בנזיר אמרי' עדל"ת ועשה וממילא לא קשה מה שהקשינו על תירוצו של הנו"ב, אולם המנ"ח שם חקר אם הבן יכול לישאל על נזירות שהדירו אביו, וא"כ אם הנזירות היתה מצד אביו לא אפשר בשאלה, אבל גם העשה אין כאן כנ"ל ודו"ק)