פורום אוצר החכמה

כידוע תחילה עשה אחשוורוש משתה מאת ושמונים יום ורק במלאות הימים האלו עשה משתה שבעת ימים, ובמשתה זו של השבעת ימים ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וכו'.
ואני שואל איך זה שבסעודה הראשונה במשך מאה ושמונים יום לא השתכר אחשוורוש ובמשתה השנייה כבר ביום השביעי היה שיכור כלוט ואמר להביא את ושתי ערומה והסוף ידוע.

יש לי איזה מהלך בזה, אך חבירי בשבת קודש לא הסכימו עמי ע"כ אבקש לשמוע דעת יושבי הבית המדרש דכאן.

כמובן שמן המקרא אין מקור להנ"ל
וכוונת הפסוק שהארוע התרחש ביום השביעי ובשעה שהיה ליבו טוב ביין.
וטעם מדוע קרה הדבר דווקא ביום ההוא לא נתבאר במגילה,והדרשה תדרש.
ואפשר שהיה זה שיא השיאים של "בהראותו את עושר כבוד מלכותו" שהרי ושתי הייתה תופעה ביופייה.
(ויתיישב קצת בזה פליאה גדולה שיש לי,מדוע נכתב כל ענין המשתה הראשון? לכאורה זה לא נצרך להמשך הסיפור.
ולהנ"ל אולי נכתב כדי להסביר את קצף המלך וחמתו הבוערת, באופן שזהו רגע שנבנה על פני מאה שמונים יום של התפארות [ועוד שבעה להסוברים] וכשלון בו הוא לא נסבל.)

בעלעזר.
שאלה טובה, כבר קדמו לך בגמ' מגילה י"ב: אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא, עיי"ש בגמ'.
ובפשוטו של מקרא, אפשר ד"טוב לב המלך ביין" הוא תיאור לשכרות גדולה מאוד (וכטוב לב אמנון ביין), ויתכן מאוד דלא נשתכר כ"כ אלא ביום האחרון של המשתה.

שייך,
במדרש איתא דנחלקו רב ושמואל אם שבעה חוץ ממאה ושמונים או שבעה עם מאה ושמונים, ואם שבעה חוץ ממאה שמונים, הרי שעל שבעה ימים אלו לא נאמר "בהראותו את עושר כבוד מלכותו", (ולפליאתך הגדולה, בפשטות הוא לכבודו של מרדכי היהודי שהיה לסוף משנה במלכות מפוארת זו, וזה ההסבר גם באריכות תיאור המגילה בתמרוקי הנשים שאין בה טעם וכדכתב שם הגאון דע"פ הפשט יש בו דברים מיותרים שאין בהם צורך כלל, אולם להנ"ל יתכן דגם זה בא להודיע גדולתו של המלך ולכבודו של מרדכי שהיה לסוף משנה למלך)

זלמן
רמזתי בדברי למחלוקת שציינת
אבל דבר ברור שלדעת כולם זהו המשך ישיר של המשתה הקודם
ומשמעות הפסוקים שהשרים נשארו למשתה השני
וגם בו המשיך את מסע ההתפארות שלו כמבואר "חור כרפס ותכלת וגו" ועיין אבן עזרא

זלמן, תודה על ההפניה.
ולעצם העניין, חושבני אדרבא משם ראיה שהיה משתכר כל הזמן, ולכן הקשו בגמ' מדוע דווקא ביום השביעי שהרי גם לפני כן היה משתכר, ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתיה מדוע לא השתכר במשך המאת ושמונים יום, בהנחה שהיה זה שתי סעודות תחילה מאת ושמונים יום ובהמשך סעודה של שבעת ימים. {וכן מבואר להדיא גם בתרגום יעו"ש}.
ושמא תאמר שאכן היה משתכר כל העת, דבר זה לא יתכן, שהרי השכרות הביאה אותו לעשות שטויות וכפי שמבואר בהמשך המגילה שהתחרט על זה שאמר להמית את ושתי וכו' ולא יתכן שכל הזמן נתנו לו לעשות שטויות, וראה גם מה שושתי שלחה להגיד לו ..אבא היה שותה ...כך וכך יין ולא יצאה מדעתו וכו' משמע שהוא אכן היה שיכור כלוט עד שלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. {והשיכרות היא שהביאה אותו להראות את יופייה של ושתי ולאו דווקא מפני יופיים של הנשים הבבליות וכפי שכתב שייך}.
ולפי"ז עדיין יש מקום למה ששאלתי איך זה שבמשך המאת ושמונים יום לא השתכר, ובהכרח שלא השתכר, שאילו היה משתכר ועושה שטויות לא היו נותנים לו להמשיך במשתה.
ואכן הפשט שלך שביום האחרון היה משתכר יותר מתרץ את הקושיא אך הוא נסתר מדברי חז"ל שהבינו שהיה משתכר כל העת, ועל כן אמרתי לפרש בזה באופן אחר. ולכשאפנה בעז"ה אכתוב מה שאמרתי בזה.

לעת עתה אסתפק בזה.

המשתה של המאת ושמונים יום הייתה מיועדת בעיקר לגויים, בשונה מהמשנה של השבעת ימים שהייתה מיועדת ליהודים דייקא וכן הוא להדיא בתרגום ראשון.

ולפי"ז הדבר פשוט עד למאוד שבאמת גם במשך המאת ושמונים יום השתכר עד קצה גבול היכולות, אך למזלו היות וכולם שם השתכרו כדרך הגויים ממילא לא היה לו אל מי לדבר ואם אם אמר להביא את ושתי לא היה מי שישמע לו באשר כולם ללא יוצא מן הכלל היו שיכורים כמותו.

משא"כ בסעודה של השבעה ימים שהייתה מיועדת ליהודים והם כידוע אינם משתכרים ועל כן כשאמר להביא את ושתי עשו כפי אשר ציווה.
והוא נכון, בעז"ה. ואפשר שעלה בהמשך קובץ פי די אף שתירצו בזה כמה וכמה קושיות.