איתא בפסחים (קח, א), איתמר מצה צריך הסיבה, ופי' רש"י ורשב"ם, כבני חורין, שהוא זכר לגאולה. ובתוס' (ד"ה מאי דהוה), וז"ל, ועוד שכתובה בתורה זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו ואף על גב דהויא לחם עוני יש לאוכלה דרך חירות, ומה שצריך הסיבה במצה היינו כשמברכין על אכילת מצה ובאפיקומן. והרא"ש שם (סימן כ) פסק דאם אכל בלא הסיבה לא יצא כדאמר ריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא משמע מיסב אין לא מיסב לא ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה. [ועי' בחי' מרן רי"ז הלוי פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ז בטעמא דמילתא], וכן נפסק בשו"ע סי' תעב סעיף ז.
והנה איתא בראש השנה (כח, א), שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא... שכפאוהו פרסיים. וכן פסק הרמב"ם להלכה פ"ו מחו"מ ה"ג, ובשו"ע סי' תעה סעיף ד'.
וצ"ע טובא, דלו יהי שמצוות אין צריכות כוונה, ולא יעכבו רצונו וכוונתו את המצוה, אולם איזה אכילה דרך חירות יש כאן כאשר נאכל בדרך כפיה, ונימא דלא יצא מה"ט.
והנה מצאתי בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' מא) שכתב בהאי לישנא, '
ולפי דבריו באמת מיירי שאכל בהסבה, ויש כאן עשיה בפועל של דרך חירות, ואדרבה זה מעיד על הכוונה, ולפי"ז י"ל דסגי בזה שיהיה מעשה חיצוני של דרך חירות, וכנראה מיירי שלא כפאוהו על ההסיבה דא"כ מה מוסיף על עצם האכילה.אולם הנה בירושלמי פסחים פרק ע"פ ה"ג מבואר, דטעמא דכפאו ואכל מצה יצא, משום דבעי היסבה וזה מעיד על הכונה, דחזקה שכיון, ע"ש.
אולם בחפשי בירושלמי, יגעתי ולא מצאתי לזה זכר בכל דברי הירושלמי בפרק ערבי פסחים.
ואמנם בדומה לקושיית האבי עזרי מצאתי בשו"ת חזון נחום (ח"א סי' צט), וז"ל,
יש להעיר עפ"ז בהא דר"ה (כ"ח) כפאו ואכל מצה יצא והרי בפסחים (ק"כ) אמר דמצה כיון דאתקש לפסח כפסח דמי ובפסח בעי למשחה לגדולה ובזבחים (כ"ח) משמע דלמשחה לגדולה הוי לעכובא והכ"נ במצה בעינן דרך חירות ולמשחה לגדולה אמאי יצא בע"כ, ולהתוס' בכורות (כ"ז) דלא שייך למשחה רק בבשר ולא בלחם אתי שפיר אבל לתוס' זבחים (ע"ה ב) ד"ה שביעית תקשי לכאו'.
ולפלא על דבריו שנדד להביא ממרחק לחמו מדין 'למשחה לגדולה' ולא הקשה מדין הסיבה שתוכנה הוא דרך חירות, וע"ז לא יועיל מה שנסה לתלות במחלוקת הראשונים, וצע"ג.
