חשבונות רבים כתב:ידידיה כתב:א.. אולי זה קצת מפתיע, אבל מלבד מתבוללים ממש שהסתירו יהדותם, במזרח אירופה (מקום המ"ב) הובדלו היהודים ללא קשר לדת.
יתכן. אני לא מבין בזה ואשמח אם הבקיאים שביננו יביאו מקורות בקשר לכך אבל לא זה העיקר.
ידידיה כתב:
היות ויש חשיבות להבין את הסביבה שבה נכתב המ"ב ושאר ספרי השו"ת והפסק דאז, והיות ובכ"ז אין אנו פה בבימ"ד ממש, ובפרט בין הזמנים, אאריך קצת במובאות.
ויקיפדיה יידיש
בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש בהדרגה לטובת שפות המדינות בהן חיו. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית יידית. זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה: השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה
תיאטרון היידיש הוא כינויו של זרם בתיאטרון שהתפתח בקרב יהודי מזרח אירופה ששפתם הייתה היידיש. תיאטרון היידיש הגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ונמשך עד לזמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. מרכזו היה באזורים היהודים התוססים במזרח ומרכז אירופה, אך ניתן למצוא תיאטרון יידי מקצועי גם בברלין, לונדון, פריז, ואולי יותר מכל, בעיר ניו יורק. התיאטרון הציג רפרטואר רחב של סגנונות; אופרטה, קומדיה מוסיקלית, מופעי רֶבְיוּ נוסטלגיים וסאטיריים; מחזות דרמה נטורליסטית, אקספרסיוניסטית, מודרניסטית, ומלודרמה.
תיאטרון היידיש הפך בעשורים של קיומו לתרבות תיאטרון שלמה ועשירה, ולה כותבים קנוניים כש. אנ-סקי, אברהם גולדפאדן ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר.
כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי דתית שעיקרה הצבת הפולקלור הספרות היפה והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי הישן בחייו הרוחניים של העם היהודי.
אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודיים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (1908), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה.
בין היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את חיים ז'יטלובסקי, נתן בירנבאום וי"ל פרץ.
ויקיפדיה, תרבות יהודית:
אבל בתחילת עידן הנאורות (וההשפעה שלו בתוך היהדות על תנועת ההשכלה היהודית), הרבה דוברי יידיש יהודים במזרח אירופה ראו את עצמם כיוצרים של קבוצה אתנית או לאומית שזהותה לא הייתה תלויה בדת.
תחושת הזהות הלאומית היהודית רק התעצמה עם עליית תנועת הרומנטיקה. לכן, למשל, חברי הבונד, איגוד העובדים היהודי הכללי בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים
על הויכוח בין החילוניים המשכליים לבין החילוניים הציוניים יידיש או עברית, ראה כאן:
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibiti ... mc_id=wikiובכלל, משכילי התקופה ההיא לא התחפשו לאמריקאים גויים (היו כאלו, אך כמעט שלא במזרח א) אלא עסקו במרץ בשכנוע המוני היהודים להיות כמותם ר"ל, מר מן הסתם שמע על המליץ הצפירה והמגיד.