מצה במלח

[חוקר_ומקובל]

האם קיים מנהג לא לטבול המצה במלח בפסח?
ואולי דוקא בליל הסדר???
וממילא לא להקפיד גם על מים אחרונים?

[כולל יונגערמאן]

כמדומני דוקא בליל הסדר משום טעם מצה או משהו כזה

[חוקר_ומקובל]

מצאתי ברשת

האם יש לטבל המצה במלח
אחר שנתברר שרוב הפוסקים סוברים שאין לשים מלח במצה קודם האפיה ובפרט במצת מצוה של ליל הסדר, יש לעיין אם יש חשש לטבל את המצה במלח כמו שנוהגים בשאר ימות השנה, ובפרט שאין מלח כבר בתוך המצה, שמא יש בזה סיבה יותר חשובה לטבל את המצה במלח.
בטור (אורח חיים סימן תעה) הביא שכתב רב עמרם, ויברך המוציא ויטבל המצה בחרוסת ויאכל וכן כתב הרמב"ם, ותמה עליו ג' תמיהות: א. ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה, אי משום מצה שאין בה מלח וצריך בשש (פירוש שאינו רשאי לבצוע עד שיביאו לו מלח, באו"ח סימן קסז), לטבל במלח וכן הוא לשון הירושלמי "וטמיש ליה במלחא". ב. ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה. ג. ועוד מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא.
אכן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תעה סעיף א') פסק, שיברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. והגיה הרמ"א: ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח, עכ"ל. מבואר שנחלקו השולחן ערוך והרמ"א אם יש לטבל את המצה בליל הסדר במלח, שיטת השולחן ערוך שיש לטבל, ושיטת הרמ"א שאין המנהג לטבל.
אמנם בסדר פסח מספר האסופות (הגדה של פסח ראב"ן ועוד, עמ' קיא) מובא בזה הלשון: "ויקח הבקי הקערה שבה המצות ובוצע המצה, ויברך עליה המוציא לחם מן הארץ וטובל אותו במלח שכן דרך עני לטבול פתו במלח, ולא יאכל עדיין עד שיבצע מן הפרוסה וכו' ויברך עליה על אכילת מצה", ובפשטות הכוונה שלחם עוני צריך במיוחד לטבלו במלח.

מהו נקרא "לילה ראשונה"
בערוך השולחן (שם) כתב, דמה שכתב השולחן ערוך לטבול במלח והגיה הרמ"א דאין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה דפת נקי אין צריך מלח עכ"ל. לאו דווקא לילה ראשונה, דהוא הדין לילה שנייה (חוות יאיר ס"ק ד'), אלא כוונתו חובת מצה שבלילה ראשונה וממילא דלדידן הוי שני הלילות משום ספיקא דיומא. וכן במשנה ברורה (שם ס"ק ה) כתב דלילה ראשונה היינו בשתי לילות ראשונות.

הטעם לאלו שנהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות
בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תעה סעיף א') פסק, שיברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך יבצע מהמצה השלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויטבלם במלח. ונראה דטעמו פשוט, שהרי כל השנה מטבילין את הלחם במלח ולא שנא פסח מכל השנה.
וכן הביא בספר בן איש חי (שנה א' פרשת צו סעיף לד) לענין המצה של מצוה בליל הסדר, שיטבלם במלח ג' פעמים ויאכלם בהסיבה. והוא כפי שכבר הזכרנו בשיעור לעיל שלפי האריז"ל בכל השנה יש לטבל את הלחם במלח ג' פעמים.

הטעמים לאלו שלא נהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות
טעם ראשון, כתב הרמ"א (שם סעיף א') דאין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, כיון דפת נקי אין צריך מלח. ועיין בביאור הגר"א (שם) שמביא, שמקורו של הרמ"א דאין לטבל במלח הוא מדברי הגמרא בברכות מ, א שרבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, הוציאו לו לחם, וברך רבא "המוציא" ובצע את הלחם מיד ולא המתין עד שהביאו לו מלח או לפתן, שאלו אותו אם חזר מדינו שהרי לימד שאין לבצוע את הלחם עד שיביאו מלח או לפתן, אמר להו: לית דין צריך בשש. וביאר רש"י (שם) בשש - עכוב, כמו: "בושש רכבו" (שופטים ה'), כלומר: פת נקיה היא זו, ואין צריכה לפתן. ומבואר מדברי רש"י שפת נקיה כגון פת חטים אין צריך לטבל במלח.
טעם שני, כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ד) שאין המנהג בלילה ראשונה לטבל פרוסת המוציא במלח אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אף על פי שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין וכדמבואר לעיל (סימן קסז סעיף ה'), מכל מקום בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה "לחם עוני" כשאינו טבול במלח (אחרונים).
אכן יש אחרונים שתמהו על טעם זה והביאו ראיה להיפך מזה מהגמרא בברכות ב, ב מאימתי קורין שמע בערבית משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח, ומשמע שכך הוא בלחם עוני שטובלין במלח (ראה ליקוטי מהרי"ח מנהגי ליל הסדר עמוד כא). וכן אמרו במשנה באבות (פרק ו' משנה ד') כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל. ולכן יש שכתבו מטעם זה שיש לטבל במלח.
טעם שלישי, כתב בערוך השולחן (שם) דהטעם שלא נהגו במלח הוא משום חיבוב מצוה (מהרי"ל) כלומר שאנו מחבבין מצות מצה לבלי לערב בה דבר אחר.
והוסיף הערוך השולחן וז"ל: הלבוש כתב הטעם משום "לחם עוני", ולא ידעתי אטו העני אוכל בלי מלח? וכמדומה לי שעכשיו טובלין במלח מפני שיפה יותר בטעם והוי הידור מצוה, והרמב"ם כתב לטבלו בחרוסת וחלקו עליו ואין המנהג כן, עכ"ל. עיין עוד בחק יעקב (שם, אות ד).
וראה גם בשולחן ערוך הרב (שם) שכתב דאף שבשאר ימות הפסח מטבילין המצה במלח אף שהיא נקיה מכל מקום בב' לילות אלו של פסח אין נוהגין כן, מפני חיבוב מצה לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל, אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה (אבל לטבל המצה במשקין יש למנוע מעיקר הדין) עכ"ל.
טעם רביעי, מובא בלקט יושר על פי התוספות (ברכות מ, א) שרבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם, עכ"ל. וכיון שפסח הוא ליל שימורים אין צריך מלח הבא להגן על ישראל.
ועיין בהגדה שלמה (עמוד ) ובהגדת מועדים וזמנים (עמוד קה) שהסבירו על פי המדרש הנ"ל בתוספות, דלטעם זה בליל שני של פסח צריך לטבול המצה במלח כיון דלא שייך בלילה השני הטעם של ליל שימורים.
טעם חמישי, מובא בהגדת חודש האביב, שכיון שטעם הטיבול במלח הוא לפי שהמלח הוא דבר המקיים ומתקיים לעולם, ואילו האכילה היא דבר חולף ככל דבר גשמי, ורק כאשר האדם מכוון באכילתו לשם שמים אז נחשבת אכילתו כדבר קיים לעולם, ולכן טובלים כל השנה הפת במלח לרמז שהאכילה היא לשם שמים והיא קיימת לעד, כשם שהמלח הוא דבר המקיים ומתקיים, אבל בליל פסח שאכילת המצה היא מצוה הקיימת לעולם, אין אכילה זו צריכה לסימן המלח (ראה בספר הסדר הערוך פרק קמב סעיף טז).

יש שנהגו שלא להניח מלח כלל על השולחן
ברמ"א (סימן קסז סעיף ה') כתב, דהמצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג) והוא מגין מן הפורעניות, עכ"ד. ולפי זה נראה לומר שבליל פסח כיון שהוא ליל שימורים לא יצטרכו להניח את המלח על השולחן כלל.
ואכן באורחות רבינו בעל הקהילות יעקב (ח"ב עמ' קעג) כתב שמרן הסטייפלר זצוק"ל לא נהג להניח מלח על השולחן בליל פסח. ושמא נראה לומר שהוא מטעם זה.

הערה בענין טיבול המצה בליל פסח
בהגדת ירושלים במועדיה (עמוד סב הערה ) כתב להעיר דבר מענין, לדעת השולחן ערוך (או"ח תעה סעי' א') שצריך להטביל המצה במלח, מדוע לא אומרים בהגדה בשאלת מה נשתנה "הלילה הזה שלוש פעמים", טיבול הכרפס במי מלח, טיבול המרור בחרוסת, וטיבול המצה במלח.
ואף לשיטת הרמ"א (שם) שאין מטבילין המצה במלח בלילה זה יקשה, מדוע אומרים "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת", והרי צריך לעולם להטביל פת המוציא במלח כמבואר. אמנם יש אומרים שאין מטבילין את הפת במלח, אלא בוזקים מלח על הפת ולדעתם אולי לא יקשה מידי.
וכתב שם ליישב עוד, דנראה שהטבלת המצה במלח לא חשובה הטבלה שאין שם הטבלה בכל התנ"ך אלא בדבר נוזל או לח. אך צריך ביאור לדעת השו"ע (שם) שגם את "הכורך" צריך לטבול בחרוסת, ואם כן ישנו טיבול נוסף. ולדעת הרמ"א אין קושיא כי סובר שאין צריך להטביל הכורך בחרוסת, וצריך ביאור.

טיבול המצה בחרוסת או במלח
הרמב"ם (בפ"ח חמץ ומצה הל"ח) כתב וז"ל: אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה "ומטבל מצה בחרוסת ואוכל" עכ"ל. וכתב על זה הראב"ד וז"ל: אמר אברהם "זה הבל" עכ"ל. וכתב המגיד משנה שגם הרי"צ גאות סבר דמטבילין המצה בחרוסת, ועל דברי הראב"ד כתב וז"ל: באמת הרבה מן האחרונים סברו שאין טיבול במצה כשהיא לבדה וכן נהגו, מכל מקום לא היה לו לההביל הדבר כי לא דבר רק הוא, עכ"ל. וההגהות מיימוניות הביא שגם בתשובות הגאונים נמצא דין זה דטיבול מצה בחרוסת, וצריך עיון במה נחלקו.
והנה דבר נאה מצאנו בזה בספר שער רוח הקודש (דף י, א) שהביא מה שכתב האריז"ל וז"ל: מי שהוא משורש קין צריך להזהר לשים מלח על השולחן, עכ"ל. וראה בשולחן הטהור (סי' קסז בזר זהב ס"ק ג') להגאון המקובל רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקומרנא, שהביא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל בענין טיבול מצה בחרוסת והביא קושיית המגיד משנה על הראב"ד שלא היה לו לההביל את הדבר, וכתב על זה וז"ל: אבל באמת כוונת רבינו רוח הקודש שלו היה, "זה הבל", מי ששורשו "הבל" אין צריך למלח ודי בלפתן, אבל מי שהוא משורש קין בהכרח שיטבל במלח ולא בחרוסת והוא ענין נפלא, עכ"ל.

הפתרון לצאת ידי חובת כל השיטות
הנה אחר כל אריכות הדברים בזה, אם מותר ללוש את המצה עם מלח או לאו, ואם יש לטבל את המצה במלח בשעת אכילת מצת מצוה, כתב הכף החיים (סימן תעה ס"ק יד) פתרון טוב לצאת ידי חובת כל השיטות והוא על ידי שיטבל את המצה במלח ואחר מכן ינער את המצה ויאכלנה בלא מלח.
וראה בהגדת חקל יצחק שהביא פתרון נוסף לאכול כזית ראשון בלא מלח, ואחר מכן לטבל את המצה במלח ולאכלה.

מנהג שלא לטבול את המצה במלח אלא לתת מלח על המצה
בעצם טיבול המצה במלח בימי הפסח, יש נוהגין שכל ימי הפסח לא מטבילין המצה במלח, ורק נותנים מלח על המצה (עיין בזמירות דברי יואל אות רפה ובספר ויגד משה סימן כד אות יח), ולפי הנראה הוא משום חומרת מצה שרויה, כי כשיטבלו את המצה בתוך המלח ישארו שם פרורים ויש לחוש שיתלחלח המלח, ויחמיץ את המצה.
אמנם מנהג זה אינו כפי שכבר הובא לעיל בשם הפוסקים, שהמנהג הוא לטבל את הפת במלח ולא לפזר מלח על הפת, כיון שיש ענין בטיבול דוקא.

דהיינו שהובא מנהג סאטמאר לתת מלח על המצה ולא לטבלה, אבל אני מכיר מנהג לא לטבול כלל, השאלה אם זה מנהג שבא מעמי הארץ או יש לו טעם ומקור?

[הכהן]

אחרי שהבאת כמה טעמים למנהג, אתה שואל אם יש לו מקור????

אגב, אצלנו נוהגים (ע"פ חת"ס)בכל ליל שויו"ט לא לטבול במלח!!!