הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ג' אפריל 18, 2017 9:20 am
"שבעת ימים מצות תאכלו"
שגור ומקובל בפי העולם כי דווקא לדעת הגר"א יש מצוה באכילת מצה כל ימי החג, משא"כ לשאר הפוסקים אין מצות אכילת מצה אלא ביום הראשון של פסח * הדברים טעונים ביאור, היות וישנן כמה וכמה ראיות סותרות לכך מדברי הגמרא והראשונים * תמיהה נוספת להנחה זו היא, הלזה ייקרא "חג המצות" אם אין בו מצות מצה כלל בימי החג, מלבד היום הראשון? * 'בטאון עולם התורה' מתכבד להביא בזאת ביאור מחודש בדעת הגר"א שנאמר בהורמנא דכולל האברכים בישיבת 'בית מאיר' וכעת מתפרסם לראשונה
הביא לדפוס: יחזקאל מן
בגמ' פסחים קכ. וכן בסוכה כז. מבואר ש'שבעת ימים מצות תאכלו' הוי רק רשות, וחובה יש רק בלילה הראשון, ונלמד מהפסוק "בערב תאכלו מצות".
ידועה דעת הגר"א לחדש ש'רשות' לאו דווקא, ובאמת כוונת התורה ב'שבעת ימים מצות תאכלו' שזה מצוה, אלא שאינה חובה כמו לילה הראשון, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה.
ומקובל לומר שלולא חידושו של הגר"א אין שום מצוה באכילת מצה כל שבעה, ואינו אלא אכילה בעלמא מחמת האיסור לאכול חמץ, וכפשטות לשון הגמרא 'רשות'.
אבל באמת מבואר בכמה מקומות בגמרא ומפורש בכמה ראשונים שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, והפשט בגר"א מבואר באופן אחר כמו שיבואר להלן.
***
הדברים הועלו על שולחן מלכים ע"י הג"ר צבי מינקוביץ שליט"א בין כותלי הישיבה הגדולה ד'בית מאיר' בחבורת האברכים המסתופפים בהיכל הישיבה הקדושה, ולאחר מכן בכמה וכמה הזדמנויות נוספות. רבים הביעו את התפעלותם מהפשט האמיתי שהתחדש להם בדעת הגר"א הידועה ומפורסמת לכל.
כעת העלינו את הדברים לראשונה על גבי הדפוס באכסניה המכובדת של מוסף בטאון עולם התורה "הפלס" לחג הפסח, בתקווה שיתבהרו ויתלבנו הדברים בבי מדרשא ויתקבלו על לבם של תלמידי החכמים.
דעת הגר"א
הנה לשון הגמ' בסוכה כז. "לילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות". ודעת הגר"א בביאור דברי הגמרא מובאת בספר "מעשה רב" הלכות פסח (אות קפ"ה): "שבעת ימים תאכל מצות, כל שבעה מצוה, ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה, אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא. וכן פירשו "יום טוב א"צ אות, פסח במצה, סוכות בסוכה", ועוד כמה ראיות. והיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעה וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית אף על פי שלא היה אוכל שלש סעודות בשאר ימים טובים, מפני חביבות מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו".
והנה רבים הבינו שלולא חידושו של הגר"א אין כלל קיום מצוה באכילת מצה כל ז' ימים, וכפשטות לשון הגמרא "מכאן ואילך רשות", ומה שכתוב "שבעת ימים מצות תאכלו" הוי רק איסור עשה לא לאכול חמץ [כמו "אותה תאכלו" שכתוב בבהמה טהורה, שהוי רק איסור עשה לאכול בהמה טמאה ואין שום מצוה לאכול בהמה טהורה] ורק הגר"א בא לחדש שיש קיום מצוה באכילת מצה כל שבעה.
שם "חג המצות" - מדוע?
ותחילה יש לתמוה מדוע נקראו כל ז' ימים דפסח 'חג המצות' אחרי שבכל שבעת הימים אכילת מצה היא רק "רשות'' והחובה לאכול מצה קיימת רק בלילה הראשון, וא"כ בשאר ימי החג המצה היא סוג של מזון - ותו לא, ובמה התייחד החג בשמו "חג המצות"?
מצות מצה - כל ז' ימים
אבל באמת ישנן כמה ראיות אלימות מגמרות מפורשות ומדברי הראשונים בנידון, בהם מבואר שמצות מצה הוי כל שבעה [והחידוש בדברי הגר''א יתבאר בסמוך]:
א'. הגמ' בפסחים כח: "ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ? בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ. ובשעה שאינו בקום אכול מצה, אינו בבל תאכל חמץ".
א"כ מבואר בגמרא שכל ז' ימי החג בהם ישנו איסור חמץ, ישנו גם 'קום אכול מצה' [והלשון הזו משמע שזה לא רק מצוה אלא גם חיוב, ויבואר להלן]
ב'. הגמ' בפסחים לח: "רב יוסף אמר: אמר קרא 'שבעת ימים מצות תאכלו' מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו [חלות תודה ורקיקי נזיר] שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה". ומבואר בגמרא שצריך שתהא המצה ראויה להיאכל שבעת ימים, משום שמצוותה היא שבעה ימים [דין כזה יש גם בסוכה, לדעת רבי אליעזר שצריך סוכה הראויה לשבעה ימים, וביאור דין זה הוא שכל הז' ימים נחשבים למצוה אחת, ולכן צריך שיהיה ראוי למצוותו].
ואם נאמר שכל מצוותה רק בלילה הראשון ובשאר ימים אין מצוה כלל, אין שום טעם לחייב שיהיה ראוי לשבעה ימים. וא"כ מבואר להדיא שמצות מצה היא בכל שבעת הימים.
ג'. בעל המאור בסוף מס' פסחים (דף כו: בדפי הרי"ף) הקשה מדוע לא מברכים על אכילת מצה כל שבעה כמו שמברכים בסוכות 'לישב בסוכה' כל שבעה. וכן הקשה בתשובות הרשב"א (ח"ג, תשובה רפ"ז) וכן המאירי בסוכה כז. (ד"ה ועוד - בסופו) וכן הלבוש (סי' תרל"ט סעיף ב') ומבואר בדבריהם שיש מצות אכילת מצה כל שבעה כמו באכילה בסוכה כל שבעה, ולא רק מחמת שאסור לו לאכול חמץ.
(וכל הראשונים הנ"ל וכן הלבוש מתרצים תירוץ אחד על קושיא זו, שדווקא בסוכה יש ברכה כל שבעה משום שבסוכות א"א שלא לישון שבעה ימים, וכיון שמוכרח לישון, הוא מוכרח לקיים את המצוה, ולכן תיקנו ברכה - אבל בפסח אין הכרח לאכול פת, ואפשר להתקיים במאכלים אחרים, ועל מצוה כזו שאין הכרח לקיימה, לא תיקנו ברכה)
ולפיכך לא מובן מדוע הגאון צריך להביא ראיה לשיטתו מכך שמצה הוי אות שפוטר מתפילין, הרי יש שתי גמרות מפורשות כשיטתו? וכן קשה מדוע לא הביא סייעתא לדבריו מהראשונים שהקשו מדוע אין ברכה על מצה כל שבעה?
ובנוסף צ"ע מדוע כולם מביאים דווקא מהגר"א שיש מצוה במצה כל שבעה, הרי זה מוכח להדיא בגמרות מפורשות ובדברי הראשונים, ומדוע מתעלמים מכל הנ"ל?
בגדר מצות אכילת מצה
ובעז"ה נראה לבאר את כל הענין:
דהנה בסוכה כ"ז. איתא בגמרא: "נאמר כאן ט"ו [בחג הסוכות] ונאמר בחג המצות ט"ו, מה להלן לילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות, אף כאן לילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות".
ואם ה'רשות' שכתוב במצה הכוונה שאין בה כלל מצוה [אלא רק איסור עשה על חמץ] א"כ הלשון 'רשות' שכתוב בסוכות, והלשון 'רשות' שכתוב בפסח, אינם דומים אחד לשני. שהרי בפסח אין מצוה כלל במצה, ובסוכות הרשות בידו שלא לאכול פת, אבל אם אוכל פת חייב בסוכה, ואיך כתוב לשון אחת על שני עניינים שונים? ועוד, שהרי סוכות נלמד מפסח, וצריכים שניהם להיות ענין אחד בשווה?
ועל כרחך שפסח וסוכות הם ענין אחד, שכמו בסוכה לא חייב לעשות מעשה דירה [שינה או אכילה] אבל אם עושה מעשה דירה זה צריך להיות בסוכה, גם בפסח אין חובה לאכול פת, אבל אם אוכלים פת, אזי המצות עשה של 'שבעת ימים מצות תאכלו' מחייבת שהפת תהיה מצה, ואם אוכל חמץ עובר חוץ מאיסור לאו דחמץ, גם ביטול מצות עשה שהפת שאוכלים בפסח תהיה מצה.
ונמצא ששתי מצוות אלו הם בגדר אחד. בסוכות מעשה הדירה צריך להיות בסוכה, ובפסח הפת צריכה להיות מצה. ובלילה הראשון דחג הסוכות חייבים לאכול פת כדי שתתקיים מצות סוכה, ובלילה הראשון דפסח חייבים לאכול מצה כדי שתתקיים מצות מצה. ובשאר ימים אין חובה כלל, ורק אם רוצה לאכול פת מתחייב במ"ע של 'בסוכות תשבו שבעת ימים', וכן בפסח אם רוצה לאכול פת מתחייב בעשה של 'שבעת ימים מצות תאכלו'.
ואם כן יוצא בפשטות שגם בפסח יש קיום מצות עשה כל שבעה אם אוכל פת שהיא מצה, ומה שכתוב 'רשות' היינו שיכול לא לאכול פת ואז אינו חייב כלום.
וכעת מבואר היטב הגמרות דלעיל: מה שכתוב שיש בפסח קום אכול מצה, הפשט הוא שאם רוצה לאכול פת חייב במצות עשה שהפת תהיה מצה. וכן מובן מדוע צריך מצה הראויה לשבעה, כי מצות מצה היא באמת שבעה ימים, כמו בסוכה שנוהגת שבעה ימים וצריכה להיות ראויה לשבעה. וגם מבואר דעת הראשונים לחייב ברכה על אכילת מצה, משום שיש בה מצוה כל שבעה.
וכל זה שביארנו, שהציווי 'שבעת ימים מצות תאכלו' אינו איסור עשה לאכול חמץ, אלא מצות עשה שאם אתה אוכל פת שיהיה מצה ולא חמץ, מבואר ברש"י בסוכה (דף כז. ד"ה מכאן) וז"ל: "שאכילת מצות האמור בו אינו חובה, אלא אם באת לאכול, תהא אכילתך מצה ולא חמץ".
וכן מוכח ברש"י בפסחים (דף ק"כ. ד"ה מה שביעי רשות) וז"ל: "אף ששת ימים רשות, שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם, או להתענות". ואף הרשב"ם שם כתב בלשון זה. והפירוש שאם הוא לא אוכל פת, אלא רק בשר, אין עליו חיוב של 'שבעת ימים מצות תאכלו'. ואם היה זה רק איסור עשה לאכול חמץ, היה רש"י צ"ל רק זה שאין עליו שום חיוב, רק איסור חמץ, ומה צריך לומר שיכול לאכול בלי פת או להתענות. ולפי הנ"ל שיש מצות עשה של מצה כל שבעה אתי שפיר דברי רש"י, שעל ידי שלא אוכל פת או מתענה זו הסיבה שלא מתחייב במצות עשה זו.
חידוש הגר"א במצות מצה
וכעת שביררנו שבוודאי לכו"ע באכילת מצה יש קיום מצות עשה כל שבעה ימים, אם כן מה מחדש הגר"א?
והביאור פשוט: שבלי חידושו של הגר"א, אם לא רוצה לאכול פת אין עליו חיוב כלל, ומחדש הגר"א שאע"פ שאין עליו חובה לאכול פת, אבל מצוה יש לאכול ולהתחייב במצה ולקיים מצות מצה כל שבעת הימים.
ובדברי המשנה ברורה מבואר להדיא שהבין כדברינו בדברי הגר"א, דהנה בסי' תרל"ט (ס"ק כד) כתב, וז"ל: "נסתפקתי לפי מה שידוע דעת הגר"א דמצוה לאכול מצה כל שבעת ימי פסח כפשטיה דקרא 'שבעת ימים תאכלו מצות' אלא דמ"ע הוא רק בערב, משא"כ אח"כ הוא רק מצוה בעלמא, אפשר דה"ה הכא מצוה לכתחילה לאכול פת כל ז' ימים ולברך לישב בסוכה".
ולפי הבנת העולם שכל חידושו של הגר"א הוא ש'שבעת ימים מצות תאכלו' אינו רק איסור עשה בלא שום מצוה, אלא יש בו קיום מצוה, א"כ דברי המ"ב אין להם הבנה כלל. דהרי בסוכה אם אוכל פת חייב בסוכה [ולא רק מצוה] ואם אוכל פת מחוץ לסוכה מבטל מצות עשה, וכשאוכל פת בסוכה מקיים בזה מצות עשה כמו כל המצוות, ומברך ע"ז אשר קדשנו במצוותיו "וצוונו" - ומה צריך להביא על זה את חידושו של הגר"א שנאמר במצה שהיא רק רשות ומחדש הגאון שיש בזה מצוה, הרי בסוכה פשיטא שמקיים מצוה גמורה, ולמה זה רק ספק אצל המ"ב?
אבל לפי דברינו שזה פשיטא שאם אוכל מצה יש לו מצוה, וכל החידוש של הגר"א הוא שיש מצוה לאכול ולהתחייב במצות מצה, א"כ זה מה שמסתפק המ"ב אולי גם בסוכה אע"פ שאין חיוב לאכול רק בלילה הראשון, אבל מצוה לאכול יש בכל שבעת הימים, ולקיים בזה מצות סוכה.
ולפי כל הנ"ל מובן גם היטב מדוע כל שבעת הימים נקראים 'חג המצות', אע"פ שהחובה היא רק בלילה הראשון, דבוודאי לכו"ע יש מצות מצה כל שבעה, באם רוצה לאכול פת. וכיון דמצות עשה שהפת כל שבעה תהא במצה, אתי שפיר לכנותו 'חג המצות'.
חומר איסור חמץ
על פי יסוד זה אפשר עוד לבאר מה שהקשו רבים מדוע החמירה תורה בחמץ יותר מכל איסורי הנאה, לאסרו בכרת ובאיסור הנאה ובאיסור בל יראה? וכן שואלים, דאם חמץ זה דבר כל כך פסול ומתועב, מדוע אין ענין למעט באכילתו כל ימות השנה?
ועיין רמב"ן בסוף פרשת בא שכתב באריכות שיציאת מצרים היא יסוד כל התורה עיי"ש, ולכן התורה החמירה בחמץ כמו שהחמירה בביטול עשה של קרבן פסח שהוא בכרת. וגם בחינוך כתוב שיסודו של איסור חמץ הוא משום זכירת יציאת מצרים.
ועל פי מה שביארנו שיסוד חג הפסח הוא אכילת מצה זכר ליציאת מצרים בכל שבעת הימים, ואם אוכל חמץ מבטל את העשה של אכילת מצה, מובנים דברי הרמב"ן והחינוך, משום שעל ידי אכילת חמץ מבטל את זכירת יציאת מצרים.
וכעת מובן היטב מדוע החמירה תורה באיסור חמץ יותר משאר איסורים, ומדוע דווקא בפסח ולא בכל ימות השנה - משום שאכילת חמץ פוגמת במצות "מצות תאכלו" שהיא יסוד חג הפסח זכר ליציאת מצרים.