פסק השו"ע בסימן תעז' דאם אמר הב לן וניבריך ונזכר שלא אכל אפיקומן דבכל השנה בכה"ג צריך לחזור ולברך כיון שהסיח דעתו מאכילה, אך בליל פסח אינו חוזר ומברך על האפיקומן המוציא, והטעם משום דאתכא דרחמנא סמכינן ודעתו היא כפי רצון ד' יתברך, ולכן לא חשיב היסח דעת, כדקיי"ל כן לענין אורח דאף שאמר הב וניבריך לא חשיב היסח דעת אם הבעה"ב מביא עוד מאכל משום דתלוי בדעת הבעה"ב וכן הוא בטור וע' מ"א.
אלא שצ"ע דהשו"ע פסק בסי' תפ' דאם שתה כוס ד' בלי הסיבה דחייב לחזור ולשתות, דחוזר ומברך על שתיה זו משום שהסיח דעת דהא נתכון רק לכוס אחת.
והק' הגרע"א בגיליון שם בשם הגינת ורדים, דהוא סותר להנ"ל שהרי אם דעתו כפי ההלכה הרי לא חשיב היסח דעת כיון שמחוייב לשתות עוד כוס כיון שלא היסב. ונשאר בצ"ע
אלא שלפום קוצר דעתנו לכאורה יש ליישב בריוח בע"ה, דחלוק טובא לכאורה מההיא דאפיקומן. דבאפיקומן הרי ברכתו הראשונה על המוציא קאי גם על אפיקומן, אלא שהסיח דעת והחליט לסיים אכילתו, ובזה התחדש האי דינא דסמוך על שולחנו של מקום וצריך גם את ההסכמה של רחמנא לסיום הסעודה וזה ליכא ולכן לא חשיב היסח הדעת. אבל לענין כוס ד' הרי ברכתו שבירך בתחילה בפה"ג היתה רק על הכוס שנתכון אליה והיא הכוס הד', אלא שלא היסב ועתה התחדש כוס חדשה שצריך לשתות ומה יועיל על זה מה שיש דעת דרחמנא, דהא סו"ס אין גם את דעתו.