ישנם מהנהגות המובאות כאן, שהם סיכום של המו"ל מתוך דברים מורחבים יותר שנתבארו שם.
-------------------------------------
החפץ חיים הקפיד לאפות המצות דוקא בתנור שאינו בן יומו.
בכל ימי הפסח החפץ חיים אכל רק מצה שמורה משעת קצירה כפי משמעות כמה פוסקים וכדעת הגר״א, אמנם עבור בני ביתו אפה מצות מקמח פשוט, אבל השגיח מאוד בשעת אפיתן.
באפית המצה היה החפץ חיים נזהר לצקת המים בעצמו, כי היציקה היא תחלת הלישה ולפיכך עליה להעשות לשם מצוה.
החפץ חיים היה מורה לכל המתעסקים במצות לומר בפניו מיד בתחילת העבודה כל מה שאעשה במשך היום בעסק המצות יהיה לשם מצות מצוה.
החפץ חיים אמר שמחפשים ועושין כל העצות לקיים יותר ושמרתם, אבל היכא דבאמת צריך שמירה ממש, והיינו משעה שנתערב המים עם הקמח, אין ספק שכל שעושה יותר שמירה יש יותר קיום במצות ושמרתם את המצות. ואין שיעור בשמירה, וחייב לעשות כל מה שיכול לעשות. [עיין במערכת דיני אפיית מצה אות ג׳].
החפץ חיים היה מזהיר את העוסקים בעריכת המצות ואפייתן, שחמץ הוא בכרת, וצריך שמירה מעולה. [עיין במערכת דיני אפיית מצות מצוה סוף אות ב׳].
החפץ חיים החמיר בענין השבתת חמץ ולא מכר חמץ גמור בע״פ כנהוג למכור לעכו״ם, רק נתנו או הפקיר, ומכר רק כלים חמוצים.
הגהמ״ח היה מסביר שצריך להזהר שהגוי מבין שזו מכירה אמיתית, והיה אומר שהרב מבריסק ז״ל פעם בוילנא הסביר להגוי מה זה חמץ ושליהודי אסור להיות בעלים על חמץ ומכר לו החמץ, אחר שהלך הגוי רץ אחד מהתלמידים אחריו, ושאלו בתקיפות ״של מי החמץ של הרב או שלך״, פחד הגוי ואמר ״של הרב הוא״, והוצרך הרב להסביר לו עוד פעם שעושין לו מכירה גמורה וכו', וחזר ומכר לו את החמץ פעם נוספת.
החפץ חיים לא נהג כמנהג המובא ברמ״א לשים פתיתי חמץ לחול עליו הברכה שלא יהא לבטלה, [ע״ש במ״ב].
הגהמ״ח היה שורף החמץ עם שמן, והיה מזהיר שלא לשרוף החמץ עם נפט וכיו״ב, דבזה עושין החמץ שיהיה אינו ראוי לאכילת כלב קודם השריפה.
לא נהג הגה״ח רבי מענדל זצ״ל לומר הסדר קרבן פסח.
החפץ חיים נהג בסדר הקערה כמנהג האר״י
החפץ חיים נהג לקדש כל הקידוש בישיבה אפילו בשבת.
החפץ חיים נהג שלא לברך על נטילת ידים בנטילה ראשונה. אמנם פעם אירע שברך על נטילת ידים בנטילה ראשונה בליל הסדר בטעות. ובתחילה היה מיצר על טעותו, אולם אח״כ הפטיר, ״פעם אחת בחיי קיימתי דעת הגר״א שאומר שצריך לברך על נטילת ידים על דבר שטיבולו במשקה״. והיה לפלא שלא דאג יותר על טעותו, כי החפץ חיים היה עושה הכל כפי שורת הדין, ולא היה מחמיר בשום דבר, אמנם חומרא אחת נהג, שהיה דואג וחושש מאד לשיטת הרמב״ם דברכה לבטלה היא בכלל הלאו ד״לא תשא״, ובגמ׳ יומא פ״ו ע״א מבואר ש״לא תשא״ מן החמורות לגבי כפרה, ע״ש, ומטעם זה החמיר מאד בדין ברכה שאינה צריכה וברכה לבטלה, וכל פעם שיצאו נכדיו לרחוב, כשחזרו הוצרכו להראותו שאין תחת מנעלם שום טינוף, כדי שלא יברך במקום שאינו טהור ויהיו ברכותיו לבטלה.
הגהי׳ח ר׳ מענדל זצ״ל לא הקפיד לאכול כרפס פחות מכזית. [ומסתמא כך ראה אצל חמיו].
הגהמ״ח היה נוהג לקרות ההגדה באימה יתירה ובהתפעלות נוראה, ופעם בשעת הסדר שאל אותו אביו הגה״ח רבי מענדל זצ״ל ״מה זה״, וענה לו הגהמ״ח שהמשנ״ב מביא דברי השל״ה להלכה.
הנה נוסח ההגדה כמעט כולו הוא ממשניות וברייתות, ומעולם לא שמענו שיאמר אדם דרוש על מכילתא, ואילו בהגדה נעשה הפקר וכל אחד דורש מה שלבו חפץ. ולא מצאנו חלק בתורה שנאמרו עליו כ״כ הרבה פירושים כמו הגדה. ונראה דעכ״פ קודם צריך ללמוד המשניות ודברי הגמרא ורש״י ורשב״ם, ורק אח״כ לומר פירושים, (מדברי הגהמ״ח).
החפץ חיים עוד קודם הסדר ראה לדאוג שכל העניים קבלו מעות חיטים ויוכלו לקיים מצוות הסדר כהלכתם.
ומו״ר הגרי״ז זצ״ל פעם היה מיסב ג׳ ימים לפני פסח במרפסת ביתו, והיה עושה חשבון שאם יבא משיח היה עדיין שייך להביא קרבן פסח, והיה מחשב ונותן עצה איך נוכל לקיים מצות הפסח בכל הפרטים בזה, ולומד מפסוקים ומגמ׳ האם מעכב או לא, ורק לפרט זה שקרבן צריך ביקור ד׳ ימים שלא יהא בו מום, שכבר היה ג׳ ימים קודם פסח לא מצא עצה מה יעשה כשיבא המשיח, אבל חוץ מזה היה לו עצה להכל.
הגהמ״ח היה מסלק הקערה לגמרי מהשולחן
החפץ חיים היה מחזיר הקערה קודם מה נשתנה. דמשמע מהתוס׳ שצריך להחזיר מיד ולא כהשו״ע שפסק בדעת הטור שיחזיר הקערה לפני עבדים היינו.
הגהמ״ח נהג לשפוך היין עם הזרת כדעת הגהת מנהגים.
הרב מרדכי פסח פאדערעווסקי מקוברין, שימש את החפץ חיים ורשם בפנקסו המיוחד שלו עובדות ושיחות מהחפץ חיים, וז״ל: בליל ש״ק אחד כמו בשעה שתים עשרה בלילה, כשהלכתי דרך בית החפץ חיים, שמעתי נעימת קולו ונגשתי לחלונו וראיתי שיושב על מטתו ולומד חומש בפ' וארא, ועל כל מכה ומכה היה מתפעל ואמר בהתפעלות גדולה אי אי, ובבואו למכת שחין ״ולא יכלו החרטומים לעמוד מפני השחין״. צחק בקול, שלא שמעתי ממנו אף פעם אי שיצחק בקול כל כך, וההתפעלות היתה כל כך גדולה, כאדם שרואה בעצמו המכות, כך היתה אמונתו חזקה בתוה״ק. ועמדתי כך יותר מחצי שעה. עכ״ל. [א.ה: כדכתיב ״אשר התעללתי במצרים וגו׳״].
לא נהג החפץ חיים לומר ההגדה בשבת הגדול.
במוצ״ש אמר הגה״ח כנוסח הרגיל ״ונאכל שם מן מן הזבחים ומן הפסחים
הגהמ״ח אמר ששיעור כזית לחומרא הוא כשלשת רבעי מצה שלנו.
לגבי מהו שיעור כדי אכילת פרס יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים אם נתקטנו השיעורים, ולדעת הגהמ״ח באכילת מצה יש להחמיר ולאכול בתוך ארבעה וחצי דקות, ובאכילת יום הכפורים יש להחמיר לאידך גיסא שהוא שיעור תשע וחצי דקות.
החפץ חיים היה אוכל רק כזית אחד.
הגהמ״ח אמר שיותר יש להדר לאכול כזית אחד בבליעה אחת משני זיתים שלא בבליעה אחת. ואם לאחר שאכל הכזית הראשון בבליעה אחת רוצה להחמיר, יאכל אח״כ כזית שני.
החפץ חיים הקפיד מאוד לאכול כל שיעור כזית בבליעה אחת. ולעת זקנותו קרוב למאה שנה, והיה קשה עליו מאוד ללעוס המצה (אע״פ שהיו לו הרבה משיניים שלו אף שבעהי״ת לא השתמש ברופא שיניים מימיו), לעס בעודו יושב לאט לאט, וכשנלעס כל שיעור כזית בלע בהסיבה.
הגהי"ח רבי מענדל זצ״ל אמר שצריך ליזהר שלא ישתמש במצות שיש בהם לחות, (ואצלינו נוגע מאוד שהכתלים של הבית נעשים לחים ויכולות המצות לבא לידי לחות קצת אם מונחות שם זמן רב), דיתכן שכיון שנשתנה הטעם אין להם טעם מצה. [ע׳ בסוף בענין פת עבה].
החפץ חיים עד סוף ימיו אכל תמחא־חריין, ובב׳ שנותיו האחרונות אכל ״רייזין סעלעד״ [חסה] ולא בירך עליו, וביקש שאחר יוציאו בברכה. והטעם, דעל חסה אין לנו מסורת, ותמחא יודעין בודאות שהוא ״חריין״. ומה שלא אכל בשנותיו האחרונות תמכא־חריין, שג׳ שנה קודם פטירתו בפסח הביאו תמחא־חריין ואכלו, והיה מאוד עיף שהיה אוכל המצה והמרור בבליעה אחת, וכתוצאה מכך ירד לו דם מהאף ולא יכלו לעצור את זה, עד שקראו לרופא, והרופא אמר שהוא חושש שזה כתוצאה מהמרור שאכל. (וביקש הח״ח שילכו לקברו של הגאון להתפלל עליו, ואמר שיש לו זכות לפי שעשה ההגהות על תורת כהנים והגיה הערות הגר״א). ולליל הסדר ביום שני של פסח הוצרכו בני ביתו ללכת לחפש למצוא חסה, וביקש מחתנו הגה״ח רבי מענדל זצ״ל להוציאו בברכה. והיה מתנחם בזה שמרור הוא זכר ל״וימררו את חייהם״, ורש״י מפרש ב׳ פירושים לעבודת פרך, הא׳ שמשבר הגוף, וב׳ שעבדו הנשים במלאכות אנשים וכן להיפך, ולכן גם בדברים שעשויים להרגיז את האוכלם, יוצא חובת מרור, ואמר שתמחא־חריין הוא כפשט הראשון ברש״י, דבפרך הוא מרורים ממש, וחסא הוא כפשט השני.
החפץ חיים היה נוהג לומר הנוסח זכר למקדש כהלל, [וע׳ בביאור הלכה סי׳ תע״ה ד״ה ואומר שמערער על מנהג זו].
בפסח לא אכל החפץ חיים שרויה, רק תפוחי אדמה. ומקרה קרה שהתארח בבית הח״ח אורח נכבד וזקן, ליום אחרון של פסח, ועשו לכבודו חרעמזלאך, וטעם גם הוא לכבודו. משנשאל פעם, משום מה הגאון מווילנה אכל שרויה והוא איננו אוכל, השיב ״הבו לי את מצותיו של הגאון ואוכל גם אני שרויה״. (״אבל בכלל עלינו לדעת שמעולם לא גילה לשום אדם כוונתו האמיתית, לכל דבר שפעל ועשה היו לו הרבה טעמים, ואת הטעם האמיתי לא גילה, וכששאלתיו פעם אודות זה ואמר לי בזה הלשון, אם אגלה את הטעם האמיתי אז בטבע אנשים להתווכח, ואני שונא ויכוחים, וגם הויכוחים ירפו אותי מעבודתי, א״כ באמת כל הכוונות האמיתיות שהיו לו נעלמו מעין כל, רק מי שזכה שיגלה לו מעט מזער, הוא יכול לדעת עד כמה אנו כולנו לא ידענו אותו כמעט ולא כלום״ ממכתב הגה״ח רבי מענדל זצוק״ל). ברם על בני הבית צוה לאכול שרויה, שלא לפגום בשמחת יו״ט. ולכן היו לו לעצמו כלים מיוחדים שלא בשלו בהם שרויה. ואף שאמרו לו בני ביתו שטירחא יתירה לבשל בשתי מערכות כלים, והציעו שיבשלו הכל בלא שרויה, לא הניחם הח״ח לעשות כן מפני שמחת יו״ט. וכן נהג הגה״ח רבי מענדל, אולם הגהמ״ח בביתו לא אכל שרויה.
פעם כשברך החפץ חיים ברכת המזון והגיע לברכת רחם וכו׳ ואמר ״ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו׳ שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד״, נאנח, וכששאלוהו בגמרו, על מה נאנחת כל כך, ענה, אנו אומרים שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, ולכאורה אינו מובן מהו ״לעולם ועד״, האם אדם חי לנצח, אבל הכוונה היא, כמו שאנו רואים לפעמים, שאחד מאנשי העולם מחזיק ת״ח, ומהנהו ככל יכולתו, בחשבו כי אם אין לי פנאי לעסוק בתורה ומצוות עכ״פ יהיה לי חלק בזכויותיו של הלמדן ההוא. ולאחר מאה שנה כשיתן דין וחשבון מכל מעשיו, וישאלו אותו למה לא עסקת בתורה, ישיב, כי פלוני החכם למד גם בעדי, והענקתי לו מנכסי תמיד. אמנם כל זה אם הלמדן למד לשמה, שלא להתגאות ולא לקנטר. אבל אם יפשפשו בתורתו של הלמדן ויפסלו את הסחורה שלו. יחזרו לדינו של המחזיק, ויביאו לידיעתו שמה שסמך על הלמדן היה משענת קנה רצוץ, ויבוא אותו אדם לאותו למדן ויטען טענה קשה למה רימתני הרי אני עצמי לא עסקתי בחיי עולם, כי סמכתי רק עליך. וכמה בושה וחרפה יגיע לאותו למדן. ולפיכך אנו מבקשים ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם כדי שלא נבוש ולא נכלם ״לעולם ועד״, כלומר בחיים הנצחים מהמחזיקים אותי.
לא נהג החפץ חיים לומר הרחמן וכו׳ אפילו בחול, אולם הגהמ״ח היה אומר הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא ובו׳ משום שזהו הפעם היחידה שמתפללין על אליהו הנביא.
בחג הפסח האחרון שהגה״ח רבי מענדל זצ״ל היה בארה״ב, וכבר שלח נכסיו לארץ ישראל, ושהה שם עוד מקצת זמן והיה בדעתו לעלות לא״י מיד אחרי החג, וכבר לא שמר יו״ט שני של גלויות, ערך את הסדר אצל בנו הגהמ״ח, (דבכל שנה אכל הגהמ״ח אצל אביו). כשהגיע לשפוך חמתך סיפר מרן הגה״ח רבי מענדל ז״ל על הסדר אצל החפץ חיים ואמר: בשעת מזיגת הכוס של אליהו הנביא הגביה את עצמו בזריזות באימה ובפחד, ושאלתי אותו פשר הדבר, והסיע אותי לענין אחר, והבנתי שבא אליהו הנביא. ומיד געה הגהמ״ח ז״ל בבכי ובדמעות וטען ואמר אבי הלא כבר דברנו בענין זה מאות פעמים האם אליהו הנביא בא בזמן הזה ולמה לא אמרת לי אף פעם שאצל החפץ חיים בליל הסדר הגיע אליהו הנביא ומרן הגה״ח רבי מענדל ז״ל שתק ולא ענה. ובשנה הבאה בסדר בשהגיע לשפוך חמתך אמר הגהמ״ח ז״ל להמסובין, שיש מקור שאליהו הנביא בא בזמן הזה, והוא באבן עזרא על הנבואה האחרונה לכלל ישראל שנאמרה בסוף מלאכי, ״הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא״. וכ' האבן עזרא וז״ל, ועתה אחתום פירוש זה הספר, בדבר אליהו מצאנו שהיה בימי אחזיהו בנו של אחאב, ומצאנו כתוב כי יהורם בן אחאב ויהושפט שאלו אלישע הנביא, וכתוב שם, פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו וזה לאות כי כבר עלה בסערה השמימה, כי לא אמר הכתוב יוצק מים, ועוד כי לא נפרד אלישע מעל אליהו אחר ששרתו עד עלותו. והנה מצאנו אחרי מות יהושפט בימי אחזיהו בנו כתוב ויבא אליו מכתב מאליהו הנביא, וזה יורה כי אז כתבו ושלחו אליו ואילו היה כ' לפני עלותו היה כ׳ וימצא או ויובא אליו מכתב שהניח אליהו. ואין ספק כי בימי חכמינו הקדושים נראה, וד' ברחמיו יחיש את נבואתו וימהר קץ ביאתו, עכ״ל. ומהאבן עזרא מבואר, דפירוש הפסוק ״הנה אנכי שולח ובו׳ לפני בא יום ד׳״ הוא שאני תמיד שולח את אליהו לאלו שזוכים לבך בכל הדורות. ונמצא מקרא מפורש שאליהו הנביא בא בבל דור ודור.
הגה"ח רבי מענדל זצ״ל הקפיד להניח פרוסה של מצה על השולחן, בכדי שיהא הלל שהוא חלק מסיפור יציאת מצרים נאמר על המצה. והיה מסופק האם צריך לדין עונין עליו דברים הרבה כזית מצה.
הגה״ח רבי מענדל זצ״ל נהג לחתום ביהללוך.
לא נהג הגה״ח רבי מענדל ז״ל לאמר הפיוטים חוץ מחסל סדור פסח.
אין אומרים הלשם יחוד. ונהג הגהמ״ח לומר שני הנוסחאות בעומר ולעומר