הודעהעל ידי בתבונה » א' אפריל 05, 2020 4:57 am
א. אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אם כן יש רק מיעוט קטן של זבים שהרי בעלי קרי ונידות לאחר יום ז' יכולים מהתורה לטבול ואפשר לשחוט ולזרוק עליהם.
ב. מוכח כדברי הרמב"ם והחזו"א שמונים רק את המקריבים /והמשלחים.
א. בדין שוחטין וזורקין על טמא שרץ
1. מצינו (פסחים צ:) מחלוקת אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ, שדעת רב היא שאין שוחטין וזורקים על טמא שרץ, ואילו עולא סבר ששוחטין וזורקים על טמא שרץ,
ובפסחים צג. האם בשחטו וזרקו את הפסח על מי שהיה בדרך רחוקה מבואר שרב נחמן אמר שהורצה ורב ששת סבר שלא הורצה, ובדעת רב נחמן מבואר שלדעתו הורצה כי גם בטמא שרץ שוחטין וזורקין על טמא שרץ.
ובדעת רב ששת שחלק על רב נחמן , מבואר בתוס' (פסחים צג ע"א) שגם רב ששת סובר ששוחטין וזורקין על טמא שרץ.
וכתבו התוס' (פסחים צב: בד"ה אלו פטורין) שסתם משנה היא ששוחטין וזורקין על טמא שרץ.
ובהר המוריה הראה (ביאת מקדש ב י"ב) שגם סתמא דגמרא (זבחים כג) היא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ.
[ולכאורה משמע שגם רבא (פסחים פא:) ס"ל שו"ז על ט"ש, דניח"ל טפי לפרש ברייתא כמ"ד שו"ז על ט"ש ולדוט את ספיקו של רמב"ח אף שדין זה אם שו"ז על ט"ש הוא מחלוקת תנאים.]
2. לעניין פסק הרמב"ם פסק דאין שו"ז על ט"ש.
אמנם ברמב"ן (במדבר ט' י') כתב שקי"ל כרב נחמן בפסחים צב:), ומבואר בגמ' (פסחים צג.) שלר"נ בהכרח שו"ז על ט"ש ולפי זה דעת הרמב"ן שקי"ל ששוחטין וזורקין על טמא שרץ.
וכן דעת המחצית השקל שקיימא לן ששוחטין וזורקין על טמא שרץ "דהא סתם משנה ר"פ מי שהיה טמא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ כמ"ש התוס' ר"פ מי שהיה טמא בדיבור ראשון" (שיעורי מחצית השקל עמוד פ' בעניין במינוי לקרבן פסח)
וכן בשו"ת הרי בשמים (סימן ל"ב) כתב דקיי"ל ששוחטין וזורקים על טמא שרץ וכן כתה העונג יו"ט (סימן י"ג בהערה).
[וכן משמע קצת ברש"י פסחים דף צג עמוד א בד"ה ר"ע "ואנן סבירא לן שוחטין וזורקין" ומשמע שגרס בגמ' בדברי ר"נ ואנן ס"ל. ולא- ואנא ס"ל. וא"כ לדבריו מבואר בגמ' דקיי"ל ששו"ז על ט"ש. (וברש"י (נזיר ס"ג. מפרש את דין לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד על זיבה כמ"ד שו"ז על ט"ש) .]
בדעת הרמב"ם. יש שביארו שפסק שאין שו"ז על ט"ש מדאורייתא וזאת משום שלדעתו רב ששת (פסחים צ"ב:) סבר כרב שאין שו"ז על ט"ש. ורב ששת ורב נחמן הלכה כרב ששת באיסורי.
ולפי זה לתוס' דרב ששת סבר ששו"ז על ט"ש, הלכה כסתם משנה ושו"ז על ט"ש. (מלבד זאת רבים מהראשונים ס"ל סברו שהא דקי"ל דהלכה סתם משנה אלים מכלל הגאונים שהלכה כרב ששת באיסורי)
3. אמנם רבים מאוד פירשו שדעת הרמב"ם שמדאורייתא שוחטין וזורקין על טמא שרץ אלא שדרבנן גזרו שאין שו"ז על ט"ש שמא יפשע ולא יטבול.
וכדבריהם מוכח ברמב"ם שכתב (ק"פ ו ד) שאין שוחטין וזורקין על מחוסר כיפורים אלא רק אם מסר קורבנותיו לבי"ד. והקשו שהרי זה נאמר בגמ' (פסחים צ:)רק אם אין הטעם שאין שו"ז על טמא שרץ הוא מדרבנן שמא יפשע, אלא שהרמב"ם פסק כן מדרבנן. וכן מדוייק לשון הרמב"ם (ק"פ ו א)
אי זהו טמא שנדחה לפסח שני, כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמשה עשר בניסן מפני טומאתו, והרי אם אין שו"ז על ט"ש מדאורייתא, אין זה הטעם שהרי טמא שרץ יכול לאכול בליל ט"ו אחר שיטבול, אלא גזיה"כ דבעינן טהור בשעת הקרבה דרחמנא דחייה מקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש, מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח).
[וכן פירשו המאירי פסחים צ: ופסחים פ.) והשעה"מ (הל' ק"פ ו א) והצל"ח (פסחים צ: בדך השניה) והחק נתן (זבחים כב) והמשמרות כהונה (פסחים צב ע"ב) ומרכבת המשנה (ק"פ ו) ובקרית ספר , וכן במעשי למלך (הלכות ק"פ ו) ובבתי כהונה (ק"פ ו) ובשפת אמת (פי' כן בגמ' פסחים צג. ופסחים צ:) ]
4. באבן האזל (ביאת המקדש ד יב) מבאר בדעת הרמב"ם שרק בפסח הבא בטהרה נאמר הדין שאין שו"ז על טמא שרץ, אבל בפסח הבא בטומאה לא נאמר דין זה ושו"ז על טמא שיכול לאכול בערב לאחר שיטבול ומבאר שם הדרשות מהפסוק.
(דרחמנא דחייה מקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש, מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח, וזהו בקרבן צבור הבא בטהרה, משא"כ בקרבן צבור הבא בטומאה דליכא פסח שני דשוחטין וזורקין עליו דהא יוכל לאכול הפסח בלילה אחר שיטבול).
5. נמצא שלרוב הדעות עכ"פ מן התורה שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולכה"פ בפסח הבא בטומאה.
ובכל מקרה אם מן התורה שוחטין וזורקין על טמא שרץ, בין אם מטעם שפסח הבא בטומאה שוחטין וזורקין על טמא שרץ בין אם אין שו"ז על ט"ש רק מדרבנן אבל מדאורייתא שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ובין אם כהרמב"ן ושא"ר שהלכה ששוחטין וזורקים על טמא שרץ כסתם משנה וסתמא דגמרא.
אם כן יש רק מיעוט קטן של זבים שהרי בעלי קרי ונידות מלאחר ז' יכולים מהתורה לטבול וראוים לאכול בערב כטמאי שרץ.
ב. הכרח כדברי הרמב"ם החזו"א שמונים רק את המקריבים והמשלחים.
אם נניח שלא כהרמב"ם ולא כהחזו"א אלא מונים גם את אלו שאינם מקריבים ולא מהמשלחים קרבן. אם כן לא שייך מחצה טהורים ומחצה טמאים, (פסחים פ ע"א) שמנ"ל שאין איזה נידה או בעל קרי לכה"פ בדרך רחוקה. וא"כ הוו טמאי מת מיעוטא ומיעוטא לא עביד בטומאה, וטמא בטומאה היוצאת מן הגוף בדרך רחוקה מצטרף למניין בין לר"י בין לריב"א (פסחים פ.ד"ה משלחין) ששם מדובר במחצה טהורים ומחצה טמאים ואם ישלחו טמא מת לדרך רחוקה, לדעת ריב"א נחשב שעדיין יש מחצה טמאים, כי אין דרך רחוקה לטמא, ולדעת ר"י לא מצטרף לטמאים "דטעמא דאין דרך רחוקה לטמא לפי שכשהוא בירושלים נמי אינו יכול לעשות פסחו אלא ע"י שילוח אבל הכא יש דרך רחוקה לטמא כיון דמחצה טמאין ואם היה בירושלים היה יכול בעצמו לעשותו" ולפי זה בזב שגם אם היה בירושלים נמי אינו יכול לעשות פסחו גם רי"י מודה לריב"א, שאין דרך רחוקה לטמא.
ואין לומר שהגמ' מדברת על דיון תיאורטי שלא יכול להתקיים באמת במציאות. שהרי עולא אמר משלחין אחד מהם לדרך רחוקה אמר להו רב נחמן: זילו ואמרו ליה לעולא: מאן ציית - דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט? דהיינו שרב נחמן טען שהצעתו של עולא אינה הצעה מעשית, וברור שטענה זו שייכת רק אם מדובר בשאלה מעשית. וכן לא משכח"ל דינא דרב שבמחצה טהורים ומחצה טמאים עושין אלו לעצמן ואלו לעצמן, וכן נקט החזו"א (פסחים קכ"ד פ ע"א ד"ה יש לעי'), ובהכרח שלא מונים את כל ישראל, אלא או את המקריבים כפשטות הרמב"ם או את כל המשלחין כדברי החזון איש.
ועוד אם נאמר שמונים את כל ישראל ולא רק את המקריבים והמשלחים יצא דבר פלא שאם הבאים המקריבים טהורים ואחד טמא, וכל שאר ישראל רובם טמאים אז מקריבים כולם בטומאה, שהרי מונים את כולם ויתירה מזו לפי דעת ריב"א (פסחים פ.) ימנו גם את הטמאים בדרך רחוקה שאין דרך רחוקה לטמא, ולכאורה גם אם הם מפוזרים בעולם. וזה לא יתכן.
ולפי זה בתקופת בית שני היו צריכים להקריב פסח רק בטומאה שמסתבר שתמיד היו מיעוטם טמאי מת, ואילו רוב ישראל בחו"ל ועשרת השבטים בכללם היו טמאי מתים, (שלא היה בחו"ל אפר פרה גם קודם גזירת טומאת ארץ העמים לדעת רבנן כפי שמוכח בתוספתא פרה פ"ב), , ואם כן לא היה אמור להיות בזמן בית שני פסח שני, שהרי אם רובם טמאים לא עושים פסח שני. וכן היו צריכים להקריב את כל קרבנות הפסח בטומאה שהרי די באחד טמא כדי שיוכל להקריב בטומאה כי הרי רובם טמאים וכל שאר ישראל גם יקריבו פסח בטומאה שהרי אין קרבן ציבור חלוק. ואף אם לא טבלו מטומאות היוצאות מהגוף הרי למ"ד שוחטין וזורקין על טמאי שרץ הרי יכולים לטבול ונחשבים כטמאי מת.
וגם לדעת ר"י (פסחים פ.) שחולק שם על ריב"א בטמא שרץ אבל בזבים מודה לריב"א, ואם כן גם לר"י לא היה אמור להיות בזמן בית שני פסח שני, שאם הם טמאים בטומאה היוצאת מן הגוף יחשבו כזבים עכ"פ למ"ד שאין שו"ז על ט"ש, ואם כן לא היו אמורים לעשות בבית שני פסח שני?!
ובאמת צריך טעם למה מונים רק את המקריבים והמשלחים?!
וכן צריך טעם למה אין ונים את מי שבדרך רחוקה והוא כמאן דליתא (פסחים פ.) ומקריבים בטומאה, אף שישראל הנשארים הם מיעוט, (חזו"א -פסחים קכ"ד פ ע"א ד"ה יש לעי'), והרי מיעוטא לא עבדי בטומאה. וכי מי ישראל שבדרך רחוקה יצאו מכלל ישראל?!
אמנם הביאור שדינים אלו של מניית הציבור נדרשים מ'איש איש כי יהיה טמא לנפש' (פסחים סז.)
איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחה לפסח שני, אלא עבדי בטומאה. וכי עבדי ציבור בטומאה - בטמא מת, אבל שאר טומאות - לא עבדי.
דהיינו שאם הטמאים הם רוב לא קרינן בהו איש כי יהיה טמא לנפש. וזה קאי רק על הנדחים משום טומאתם אבל אלו שבדרך רחוקה או אלו שלא מכלל המשלחים לא נדחים משום טומאתם, כל הנ"ל אינם בכלל המניין.
ויתירה מזו בהגהות הב"ח וברש"ש (פסחים פ.) מבואר שגם פסח הבא בטומאה מי שלא נדחה מחמת הטומאה יש לו תשלומים בפסח שני, וברש"ש שם מבואר לגבי אין צבור עושין פסח שני שאם הטמאים יחד עם הדרך רחוקה הם רוב הציבור , עושים רוב הציבור פסח שני, וטעמו ד"שפיר קרינן בהו איש כי יהיה טמא כו' כיון דהמשתלח אינו נדחה מפני הטומאה והא דאין צבור עושין פ"ש היינו היכא שנדחו כולן מפני טומאה דלא קרינן בהו איש כי יהיה טמא" אף שברובם זבים ומיעוטם טמאי מתים כל הטמאים נחשבים שדחו מחמת הטומאה,