בהגש"פ, ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא שליח. אני ה', אני הוא ולא אחר.
וכן איתא במכילתא דרבי ישמעאל (פר' בא - מסכתא דפסחא פרשה יג): וה' הכה כל בכור שומעני על ידי מלאך או על ידי שליח ת"ל והכתי כל בכור לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.
וכן איתא בספרי זוטא פרק ו: וכשהוא הולך למלחמה אינו הולך אלא יחידי שנא' פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם וגו'. וכן את מוצא כשפרע מדור המבול לא פרע ממנו אלא יחידי שנא' ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע. וכן את מוצא כשפרע מדור הפלגה לא פרע ממנו אלא יחידי שנא' ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. וכן את מוצא כשפרע מחמשת כרכי סדום לא פרע מהן אלא יחידי שנא' וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. וכן את מוצא כשפרע מן המצריים לא פרע מהן אלא יחידי שנ' וה' הכה כל בכור (שמות יב כט). וכן את מוצא כשפרע מדור האמורי לא פרע מהן אלא יחידי שנ' הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות. וכן את מוצא כשפרע מסנחריב לא פרע ממנו אלא יחידי שנא' ויצא מלאך ה' אל מחנה אשור.
והנה ברש"י פר' בא (יב,כט) עה"פ וה' הכה כל בכור וגו' פירש 'וה' - כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא כמו פלוני ופלוני.
והנה מצינו בכמה ראשונים שנתקשו היאך הפירוש של 'וה' ובית דינו' עולה בקנה אחד עם 'אני ולא מלאך' וכו'. בפירוש ר' חיים פלטיאל עה"ת (יב,כט) כתב על דברי רש"י: ותימ' והא במקום אחר כתיב והכיתי כל בכור בארץ מצרים, ודרשינן אני הוא ולא אחר. ותי' הר"ר שלמה מקטיילדון דהכא דכתיב ויי דמיירי הוא וב"ד כתיב וכל בכור בהמה ולפי שכלל בכור בהמה בזה הפסוק כתיב ויי, דהוא י"ש היה מכח בכור אדם וב"ד בכור בהמה ובפסוק אחר דדרשינן אני הוא ולא אחר כתיב עד בכור בהמה, ועד ולא עד בכלל.
ונראה מדבריו דאמנם אם נפרש 'וה' ובית דינו' על בכור אדם הרי זו סתירה לאני ולא אחר.
ובספר הדר זקנים עה"ת פר' וירא (בראשית יט,כד) עה"פ וה' המטיר על סדום כתב: פ"ה כל מקום שנאמר וה' ר"ל הוא ובית דינו. וא"ת והא כתיב וה' הכה כל בכור ואף על פי דאמר ההגדה דהא לחמא אני ולא מלאך. וי"ל דלהכאה היה הוא ובית דינו. והא דאמרי' אני ולא מלאך קאי גבי העברה דכתיב ועברתי בארץ מצרים. עוד י"ל אני ולא מלאך כלומר אין לי מלאך שאסמוך עליו לעשות שליחות זה אבל לעולם אימא לך שהוא ובית דינו עשו הישועה והגאולה.
הרי שנחלקו שני הפירושים אם המיעוט של אני ולא מלאך או אני ולא אחר ממעט שעשה זאת הקב"ה ולא שנמסר הדבר למלאך לגמרי, אבל אי"ז ממעט שעשה זאת הקב"ה יחד עם בית דינו, או שאני ולא אחר היינו כפשוטו בלא שיתוף של אחר, אלא שזה קאי על העברה ולא על ההכאה.
ובדברי כמה ראשונים נראה שנקטו ששיתוף הבי"ד קאי על הגז"ד של מכת בכורות ולא על ביצוע המכה בפועל, ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא.
כך בחזקוני על אתר, וז"ל: וה' הכה כל בכור רבי אלעזר בן פדת אומר כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו וסנקלטין שלו, מלמד שב"ד של מעלה ישבו וגזרו שינגפו בכורי מצרים. וכן עולה מדברי הרא"ש בפירושו כאן, וז"ל: וה' הכה כל בכור. כל מקום שנא' וה' הוא וב"ד ומתוך כך ניחא לן באיוב ה' נתן וה' לקח וכו' למה אמר וה' די לו לומר ה' נתן ה' לקח אלא כשעושה חסד ומתנת חנם עם בריותיו הקדוש ברוך הוא אינו נמלך עם פמלייא שלו אבל כשלוקח א' מהם או כשמביא יסורין עליהם הוא נמלך עם ב"ד ולכך נאמר וה' הכה.
אולם בזוה"ק אנו מוצאים שהפירוש של 'ה' ובית דינו' אינו קושיא על 'אני ולא אחר', אלא אדרבה זה מיישב את הסתירה בין אני ולא אחר לקרא ד'ולא יתן המשחית', וז"ל הזוהר פרשת בהעלותך (דף קמט עמ' א): על המשקוף ועל שתי המזוזות, מ"ט הא אוקמוה בגין דאיהו רשימא קדישא ומחבלא כד איהו נפיק וחמי ההוא דמא דהוה רשים על ההוא פתחא חיים עלייהו דישראל הדא הוא דכתיב ופסח יי' על הפתח וגו', הכא אית לאסתכלא אי קודשא בריך הוא אתי וקטיל בארעא דמצרים ולא שליח אחרא רשימא דא דעל פתחא למה והא כלא גלי קמיה, ותו מהו ולא יתן המשחית ולא ישחית מבעי ליה, אלא ודאי הכי הוא דכתיב וה' הכה כל בכור וה' הוא ובית דינו וההוא בי דינא הכא אשתכח'.
ולכאורה צ"ב, דבפשיטות המיעוט דאני ולא אחר הוא שהדבר נעשה רק ע"י הקב"ה ואין זולתו, וא"כ הרי שהשייכות של בית דינו זה סתירה לאני ולא אחר.
ואולי י"ל בהקדם דברי הרמב"ן בספרו 'האמונה והבטחון' פר' כב, וז"ל: ולפי דבריהם אנו אומרים כי התפילין זכרון ליציאת מצרים... ויש בהן זכרון כשאין מניחין אותן בלילה למה שכתב ועבר ה' לנגף את מצרים וראה וגו' ועל שתי המזוזות וגו' ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, שאין ספק כי המשחית הוא מדת הדין, כדכתיב וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, ובפי' אמרו, כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו. וכשאין מניחין אותם בלילה יש בהן זכרון הענין הזה.
ולפי דבריו למדנו ש'בית דינו' של הקב"ה אינה מציאות נפרדת כביכול ח"ו של בריותיו כמו מלאכים וכיו"ב, אלא זוהי הנהגה של מידת הדין. ובדומה לזה מבואר בפי' הריב"א בפר' וירא (יט,כד), וז"ל: וה' המטיר על סדום פרש"י כל מקום שנאמר וה' ר"ל הוא ובית דינו וק' לחזקו' והא כתיב וה' שמים עשה... וא"ת והא כתו' וה' הכה כל בכור שהוא גבי פורענות, ואעפ"י דאמרינן בהגדת הא לחמא עניא אני ולא המלאך... וחזקוני פי' דלפי מה שפי' רש"י בפרשת בראשית גבי ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ניחא שפי' שם וז"ל ששתף הקדוש ברוך הוא מדת רחמים עם מדת הדין עכ"ל. וא"ת הא דכתיב וה' שמים עשה ר"ל הקדוש ברוך הוא שהוא בעל הרחמי' עם בית דינו עשה.
וכן נקט מדנפשיה בצל"ח ברכות נח,א, ואלו דבריו, שם במתניתא תנא וכו'. הגדולה זו קריעת ים סוף, והיינו כדכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. והגבורה זו מכת בכורות, דכתיב וה' הכה כל בכור [שמות י"ב, כ"ט], ופירש"י שכל מקום שנאמר וה' היינו הוא ובית דינו של מעלה, היינו מדת גבורה.
וראה עוד מש"כ ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק לחג הפסח בתו"ד בישוב הקושיא הנ"ל, 'והיינו מלכותא קדישא שהיא דינא דמלכותא, וכמו שמובא (תיקוני זוהר הקדמה י"ז ב) צדק ידיעא דאיהי דין וכו', אך בזוה"ק (ח"ב נ"א א) על הפסוק (שמות י"ד, י"ט) ויסע מלאך ה' וגו' איתא כל שליחותא דבעי מלכא מבי מטרוניתא נפקא וכו' אשתכח דמטרוניתא איהי שליחא דכולא וכו' ואמר שם אפקיד בידהא כל זיינין דיליה רומחין וסייפין קשתין חצין וחרבין וכו' וכל אינון מאנין מגיחי קרבא וכו'.
ואולי עד"ז יש לבאר דברי הזוה"ק, והכל מיושב היטב, דהך ד'וה' ובית דינו' זה רק מרבה את מידת הדין, וצ"ע.